[מב, א]
וירא יעקב כי יש שבר במצרים -
אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו.

וירא יעקב כי יש שבר –
כי יש סבר, זה השבע.
כי יש שבר - זה הרעב.

כי יש שבר - ויוסף הורד מצרימה
כי יש סבר - ויוסף הוא השליט.

כי יש שבר - ועבדום וענו אותם.
כי יש סבר - ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו -
א"ל: אל תצאו ובידכם פרנסה, ואל תכנסו כולכם בפתח אחד.
אל תצאו ובידכם פרנסה - מפני התרעומות.
ואל תכנסו כולכם בפתח אחד - מפני העין.

תנו רבנן:
ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין, הרי זה מתענה עמהן.
שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהן, ואל ינהיג בעצמו עידונין, שנאמר: ויאמר יעקב לבניו למה תתראו - אל תראו עצמכם בפני בני עשו ובפני בני ישמעאל כאילו אתם שבעים.
אמר להם יעקב לבניו: בבקשה מכם, היו מצניעים את עצמכם, שאין קשה מעין הרע.

לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות - נשתברו.
אבל לוחות אחרונות, שנאמר: ואיש לא יעלה עמך נתקיימו.
ואף ירושלים חרבה מפני העין, הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי?!

[מב, ב]
ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה -
בשרן שהן עתידין לעשות שם מאתים ועשר שנים, מנין רד"ו.

[מב, ג]
וירדו אחי יוסף עשרה -
א"ר בנימין בן לוי:
ממשמע שנאמר: אחי יוסף איני יודע שהן עשרה?!
אלא תשעה חלקים [לאחוה], ואחד לשבור בר.

דבר אחר:
וירא יעקב כי יש שבר -
וכי במצרים היה אבינו יעקב, שראה תבואה במצרים?!
אלא משנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו, ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע.
מפני מה לא נאמר יש בר במצרים, יש אוכל במצרים, שאמר הכתוב: יש שבר?
והלא כבר נאמר: ותרעב כל ארץ מצרים, ומה תלמוד לומר יש שבר?
אל תקרי יש שבר אלא יש סֵבֶר, שראה באספקלריא סִבְרוֹ במצרים/
ואיזה.
זה יוסף.

ויאמר יעקב לבניו למה תתראו -
אמר להן: בני, גבורים אתם כולכם, נאים אתם כולכם, אל תהיו כולכם נכנסים בפתח אחד, ולא תעמדו כולכם במקום אחד, שלא תשלוט בכם עין הרע.

רדו שמה -
כל הלוקח תבואה מן השוק ירוד.
מנין שאין היחיד אומר קדוש?
שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל.
וכתיב התם: הבדלו מתוך העדה הזאת.
מה להלן י' אף כאן י'.

אמר ר' יוסי בר בון:
אם מתוך את יליף סגיאין אינון?!
אלא נאמר: בני ישראל,
ונאמר להלן: ויבואו בני ישראל לשבור בר,
מה להלן עשרה,
אף כאן עשרה.

מנין לעדה [שהיא] עשרה?
נאמר כאן עדה,
ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה,
מה עדה שנאמר להלן י',
אף כאן י'.

א"ר סימון:
נאמר כאן תוך,
ונאמר להלן תוך,
מה תוך שנאמר להלן י',
אף כאן י'.

א"ר יוסי בר אבין:
(א) אם בתוך הבאים אפילו עד כמה.
אלא נאמר כאן: בני ישראל,
ונאמר להלן בני ישראל,
מה להלן י',
אף כאן י'.

א"ר סימון [בשם רבי] יהושע בן לוי ור' יוסי בן שאול בשם ר' אמי:
תינוק עושין אותו סניף לעשרה.
והתניא: אין מדקדקין בקטן?

א"ר אסי ואי תימא ר' סימון:
לשני קטנים נצרכה. אחד ספק ואחד קטן, עושין את הספק עיקר ואת הקטן סניף.

תני:
קטן וספר תורה עושין אותו סניף.

ר' יהודה בן פזי בשם רבי אסי:
היו תשעה נראין כעשרה עושין אותו סניף.
מה עביד מסויימת?
אלא אפילו קטן ביניהן.

רבי ברכיה ורבי יעקב בר זבדי בעא קומי ר' סימון:
כשם שעושין אותו סניף לעשרה, כך עושין אותו סניף לשלשה?
מה אם תמן שאומרים את השם עושין אותו סניף, הכא לא כל שכן.
א"ל: הדא היא ולא כל שכן.
להלן שהוא מכיר את השם, עושין אותו סניף, כאן שאין מזכיר את השם אין עושין אותו סניף?
הדא אמרה לברכת המזון עושין אותו סניף.
לתפילה ולקריאת שמע אין עושין אותו סניף, עד שיביא שתי שערות.

א"ר יוסי:
כמה זימנין אכלית עם אבא תחליפא, ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות.
עד מתי יהא קורא?

אמר רבי:
איתפלגון חבריא:
ר' הונא ור' יהודה תרויהון בשם שמואל.
חד אמר: עד שיהא יודע לברך.
וחד אמר: עד שיהא יודע טיב ברכה.

בעון קומי שמואל בר שילת:
תשעה אכלו פת וחד ירק, [מהו]?
א"ל: מזמנין עליו.
ח' פת וז' ירק - מזמנין עליו.
ז' פת וג' ירק - מזמנין.
ו' פת וד' ירק - מזמנין.

ר' אבינה בעא:
מחצה פת ומחצה ירק, (מהו)?

א"ר זעירא:
עד דאנא תמן בעי נשאלינה, וצרו לי מינך דלאו שאלתינה.

ר' ירמיה בעא:
דין דאכל ירק מהו מזמנא עלוהי?

תניא:
שלוש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח, ובקשו להקריב ט' מאה קרבנות, מאה וחמשים מצא להן פתח מאה וחמשים לא מצא להן פתח.
סליק לגבי ינאי מלכא.
א"ל: תלת מאה נזירין אינון ואינון בעיין ט' מאה קרבנין ולית להון, הב להון מן דידך פלגא ואנא יהיב להון מן דידי פלגא ויזלון ויקריבון.
יהיב להון ינאי ועבד להון.
אזלו ואמרו לישנא בישא לינאי מלכא על שמעון בן שטח:
תהוי ידיע, דכל מה דקריבון - מדידיך קריבון, ברם איהו לא יהב מן דידיה כלום.
שמע וערק.
בתר יומין אתין הלין פרסאי נגסין על פתוראי דינאי מלכא.
אמרין ליה: אנן נהירין דהוה הכא חד סב והוה אמר לן מילא דחכמה.
א"ל לאחתיה: שלח אייתי יתיה.
אמר ליה: הב לי מילא ושלח ליה עזקתך והוא אתא.
יהב ליה מילא, אתא, יתיב ליה בין מלכא למלכתא.
א"ל: מהו כדין?
א"ל: דכן כתוב בספר בן סירא: סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך.
א"ל: ולמה אפליתא בי?
א"ל: חס ושלום לא אפלית בך, אלא את יהבת מן מה דהוה לך, ואנא יהבית מן מה דהוה לי, דכתיב: כי בצל החכמה בצל הכסף.
א"ל: ולמה לא אמרת לי?
א"ל: אלו אמרתי לך לא הוית עבד.
א"ל: ולמה ערקת?
א"ל: דכתיב: חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.
מזג ליה כסא, א"ל: ליברך.
א"ל: ניבריך על המזון שאכל ינאי ומסיביו.
א"ל: מן יומי לא שמעית מינך הדא מלתא!
א"ל: מה את בעי מימר: נברך על המזון שלא אכלתי?
מזג ליה כסא תנינא, אמר: נברך על המזון שאכלנו משלו.

א"ר יוחנן:
חלוקים עליו חבריו על שמעון בן שטח.

ר' ירמיה אמר:
על הראשונה.

ר' אבא אמר:
על השניה.

מחלפא שיטתיה דר' ירמיה:
תמן צריכא ליה והכא פשיטא ליה!
מה צריכא ליה?
כדרבנן.
ומה פשיטא ליה?
כדרבן שמעון בן גמליאל.

דתני רבן שמעון בן גמליאל:
עלה והסב וטבל עמהן, אף על פי שלא אכל מן הדגן כזית מזמנין עליו. וכדברי חכמים.

ר' יעקב בר אחא אמר:
לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן.

תנא:

שנים פת ואחד ירק - מזמנין עליו.

ומאן תניתה?
רבן שמעון בן גמליאל.

וירדו אחי יוסף עשרה -
היה ראוי למקרא לומר וירדו בני יעקב, מהו אחי יוסף?
אלא בתחלה לא נהגו בו אחוה אלא מכרוהו לערבים ולבסוף נתחרטו, בכל יום אומרים: אימתי נבקר עליו נביאהו אצל אביו?
וכשאמר להם: רדו למצרים, נתנו כולם עיניהם לנהוג בו מנהג אחוה.

כתיב: מונע בר יקבוהו לאום - זה פרעה הרשע, שגנז התבואה בשני רעבון ולא בקש למכור. וברכה לראש משביר - זה יוסף הצדיק, שזן את כל העולם כולו בשני רעבון ונהג את כל העולם כולו כרועה שמנהיג צאנו במרעה טוב ובמישור, ועליו אמר דוד: רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף.

כשבא רעב בימי דוד היה מבקש רחמים לפני הקב"ה: רבש"ע, נהוג את צאנך כיוסף שנהג את העולם וזן אותן בשני רעבון, שכיון שחזק הרעב באו המצרים אצלו.
א"ל: תן לנו לחם!
א"ל: אלוה שלי אינו זן את המצרים, אלא לכו ומולו את עצמכם.
הלכו אצל פרעה והיו צועקים לפניו, שנאמר: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם.
א"ל: לכו אל יוסף.
א"ל: כבר הלכנו אצלו והוא מדבר עמנו דברים יתרים.
ומה מדבר עמכם?
דברים שאין לספרן.
א"ל: אף על פי כן מהו מדבר עמכם?
אמר לכו מולו את עצמכם, ולא כך אמרנו לך מתחלה, עבד הוא ואין דרכו של עבד לנהוג מלכות עלינו.
א"ל: שוטים, לא כרוז יוצא מלפניו כל אותן שנים של שובע: רעב בא, ולמה לא הנחתם תבואה של שנה ושל שתים ושל שלש?
באותה שעה היו בוכים ואומרים לו: אף התבואה הרקיבה.
א"ל: ולא נשתייר קמח מאתמול.
א"ל: אף לחם שהיה לנו בסל הרקיב.
א"ל: שוטים, אם על התבואה הוא גוזר ומרקבת, שמא יגזור עלינו ויהרגנו.
א"ל: אפילו אומר לכם חתכו מבשרכם והאכילו לנעמיות תשמעו לו: כל אשר יאמר לכם תעשו.
והרעב היה על כל הארץ אין כתיב כאן, אלא על כל פני הארץ, לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים, שאין פנים האמור כאן אלא עשירים. כשאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו. וכיון שהוא עני אין לו פנים שהוא מתבייש מחבירו.

א"ר יהודה ברבי [סימון]:
אף יוסף היה יודע שאחיו יורדין למצרים.
מה עשה?
הושיב שומרין על עשרה פתחים.
א"ל: כל מי שנכנס בפתח כתבו שמו והביאו לפני.
זה קורא ראובן בן יעקב,
וזה קורא שמעון בן יעקב, וכן כל אחד ואחד.
א"ל יוסף: חתמו כל האוצרות ופתחו אחד, ונתן שמותן לאותו שהיה ממונה על אותו אוצר.
א"ל: לכשיבואו בני אדם הללו ליקח אוכל, תפסום ושגרום לפני.
הלכו כמה ימים ולא באו.
שגר עליהם לשוק ונתן סימנים עליהם, ואמר להם: אם תראום תפסום.
הלכו ומצאו אותם בשוק של זונות.
וכי מה מלאכתן בשוק של זונות?
אלא אמרו: מפני שיוסף יפה תואר, הושיבוהו בקובה של זונות.
מיד תפסום והביאום לפני יוסף, שנאמר: ויוסף הוא השליט על הארץ.

דבר אחר:
[מב, ו]
ויוסף הוא השליט -
שלוש גזרות גזר יוסף:
שלא יכנס בה עבד ויקח בר.
ושלא יכנס אדם בשני חמורים.
שלא יכנס אדם עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקנו.
והוה תמן מנשה קמיה ומקבל פתקין.
אמרין: ניעול וניחמיה, אי אשכחון יתיה טעין לן במדוי במכסא - הא טב. ואי לאו - בצפרא ניחמי מה אנן עבדין.

[מב, ז]
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם -
שנעשה להם כנכרי.
נטל את הגביע והי מקיש עליו ואומר להם: מרגלים אתם
אמרו: כנים אנחנו.
א"ל: ואם כנים אתם למה לא נכנסתם כולם בפתח אחד?
א"ל: כבר צונו אבא.
א"ל: מה טיבכם בשוק של זונות?
א"ל: אבידה אבדה לנו ואנו מבקרין עליה, אמרנו שמא מוצאין אותה בתוכה.
א"ל: רואה אני בגביע שבידי ששנים מכם החריבו כרך גדול שבשכם, ואחד מכרתם לערביים. מיד נזדעזעו.
א"ל: שנים עשר אחים אנחנו.
א"ל: והיכן הן שנים מכם?
א"ל: אחד מת ואחד אצל אבינו.
א"ל: לכו והביאו אותו אלי.
הלכו אצל אביהם, א"ל: כך ספר לנו האיש, כך ציער אותנו אמר לנו: מרגלים אתם ואמר לנו: הביאו את אחיכם הקטן.
א"ל יעקב: ושמעון היכן הוא?
א"ל: תפסו עלינו.
א"ל: הוספתם לי יגון על יגון, שנאמר: ויאמר אליהם יעקב אביהם אותי שכלתם וגו'.

[מב, לז]
ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית -
א"ל: מה נשתנו בניך מבני?!
א"ל יהודה: המתינו לזקן, עד שתכלה פת מן הבית.
וכיון שכלתה א"ל יהודה: אבא, אם הולך בנימין עמנו - ספק נתפס ספק אינו נתפס, ואם אינו הולך עמנו - כולנו מתים ברעב. מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי.
אמר: מי ערב בו?
א"ל: אנכי אערבנו, מיד שלחו עמהם.
וכיון שנשא יוסף את עיניו וראה את בנימין שמח מפני שהיה דומה לאמו.

מרי בר איסק אתא ליה אח מבי חוזאי.
א"ל: לא ידענא לך.
אתא לקמיה דרב חסדא, א"ל: שפיר קאמר לך, דכתיב: ויכר יוסף את אחיו וגו'.
מלמד שיצא בלא חתימת זקן.
א"ל: זיל אייתי סהדי דאחוה את.
א"ל: אית לי סהדי ומסתפי מניה דגברא אלמא הוא.
א"ל לדידיה: זיל אייתי את סהדי דלאו אחוך הוא?
א"ל: דינא הכי, המוציא מחבירו עליו הראיה.
א"ל: הכי דנינא לך ולכל אלמי חברך.
סוף סוף אייתי סהדי ואסהידו ביה דאחוה הוא.
א"ל: זיל פלוג ליה.
א"ל: ליפלוג לי נמי מפרדס ובוסתני דשתל.
אמר ליה: שפיר קאמר לך.

דתנן:

הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים הנכסים השבח לאמצע.

מי דמי, התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי, הכא מי ידע דמחיל?
איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אמי.
א"ל: גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס - השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה.

אהדרוה לקמיה דרב חסדא,
א"ל: מי דמי, התם ברשות נחית הכא לאו ברשות נחית, ועוד: קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.

אהדרוה לקמיה דר' אמי,
אמר: לא סיימוה קמאי דקטן היה.

רבי לוי אמר:
ויכר יוסף את אחיו -
בשעה שנפלו הם בידו.

והם לא הכירוהו -
בשעה שנפל הוא בידן.

[מב, יא]
כולנו בני איש אחד נחנו -
נצנצה בהן רוח הקודש, ואמרו: את ואנו בנוי דחד גבר.

[מב, יב]
ויאמר לא כי ערות הארץ באתם לראות -
כשם שאברים לאדם כך אברים לארץ.
ראש עפרות תבל.
וכסה את עין הארץ.
ותפתח הארץ את פיה.
ארץ אוכלת יושביה.
ומתחת זרועות עולם.
הנה רחבת ידים.
ויניקהו דבש מסלע.
ישבי על טבור הארץ.

כי ערות הארץ באתם לראות -
והארץ לעולם עומדת.

[מב, יג-טו]
ויאמרו שנים עשר עבדיך -
א"ל: אן אינך?
א"ל: זבנן יתיה.
א"ל: בכמה זבנתון יתיה?
א"ל: בחמש סלעים.
ואי אתי בר נש ואמר לכון: יהבו לי ה' סלעים ואנא יהיב יתיה לכון, אתון עבדין?
א"ל: אין.
ואי אמר לכון ברנש: יהבון לי בכפלא ואנא יהיב יתיה לכון, אתון עבדין?
א"ל: אין.
אי אמר לכון בר נש: אפילו אתון יהבון לי כמה לית אנא יהיב לכון, מה אתון עבדין?
אמרו לו: על מנת כן נחתינן, או למיקטיל או למקטלא.
אמר להם: הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו
מזה - בשעה שהיה נשבע לשקר היה אומר: חי פרעה.

משל לגדי שברח מן המרעה ונכנס לו אצל אשה אלמנה, וכסתה עליו סדין. אתון בעיין גבה. אמרין: כן תהי ההיא איתתא אכלה מן הדין בשרא, דלא ידענא ביה.
כך חי פרעה אם תצאו מזה.

[מב, יח]
ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי -
אין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים.

[מב, כא]
ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו -
לשון דרומאי הוא אבל - ברם.

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו -
אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה רואה את אחיו מוכרין אותו ושותק?
אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו.

[מב, כב]
ויען ראובן אותם לאמר גם דמו הנה נדרש -
דמו ודם זקן.

[מב, כג]
והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם -
זה מנשה.

[מב, כד]
ויסב מעליהם ויבך ויקח את שמעון -
אמר יוסף בדעתו: אם אני מכניס שמעון ולוי, שמא יקפידו שבטים על לוי שהוא חכם וכהן גדול, ויעשו למצרים כמו שעשה לשכם. אלא הריני מכניס לשמעון שאין מחבבין לו [כל] כך, וילכו אצל אביהם, כיון שבקש אותו לתפסו רצו השבטים לסייעו.
א"ל שמעון: איני רוצה שתסייעוני.
שלח יוסף לפרעה ואמר: שגר ע' גבורים שמצאתי אנשים ואני רוצה להכניסם בבית האסורים. וכיון שבאו, א"ל: טלו השלשלאות הללו ותנו בצוארו, והשבטים מרחוק. כיון שקרבו אצל שמעון, נתן עליהם בקולו ונפלו כולן לפניו ונשברו שניהן.
היה עומד מנשה אצל אביו אמר ליה: קח אותה השלשלת ושים בצוארו. והכהו מכה אחת ונתנה עליו.
אמר שמעון: מכה זו של בית אבא היא.

ויאסור אותו לעיניהם -
לעיניהם אסור, כיון שיצאו להם הוציאו והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו וסכו.

[מב, כח]
ויצא לבם ויחרדו -
כד דמך ר' סימון בר זבדי א"ל לרבי לוי:
עול ואפטר עלוי.
על ואפטר עלוי.

כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה –
ארבעה דברים הללו הן הן תשמישן של עולם, ואם אבדו יש להן חליפין.
תלמיד חכם שאבד מי מחליפו?

אמר ר' לוי:
שבטים מצאו מציאה.
כתיב: ויצא לבם ויחרדו אנו שאבדנו את ר' סימון בר זבדי, על אחת כמה וכמה!
ר' יוחנן אשכחיה לינוקא דריש לקיש,
אמר ליה: אימא לי פסוקיך!
א"ל: עשר תעשר.
אמר ליה: ליפרש לי מר.
אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר.
והכתיב: לא תנסו את ה'.
א"ל: הכי אמר לי רבי אושעיא: חוץ מזו, דכתיב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם לומר די.
יומא אחרינא אשכחיה, א"ל: אימא לי פסוקיך!
א"ל: אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.
הוה קא מתמה: מי איכא מילתא בכתובים דלא רמזה משה באורייתא?
א"ל: אטו הא מי לא רמזה משה, והכתיב: ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלוהים לנו. דליא עיניה וחזיה.
א"ל אמיה: תא, דלא לעביד בך כדעביד לאבוך.

[מב, כט]
ויבואו אל יעקב אביהם ויגידו לו את כל הקורות אותם -
מלמד שהיו הדברים עליהן קשין כקורות.

[מב, לה]
ויהי הם מריקים שקיהם וגו' -
מלמד שחשדן אביהם.

[מב, לו]
ויאמר להם יעקב אביהם אותי שכלתם –
כבר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקח ועלי היו כולנה - עלי להעמיד שנים עשר שבטים.

[מב, לז]
את שני בני תמית -
א"ל: בכור שוטה, בניך לא בני הם?!

[מב, לח]
ויאמר לא ירד בני עמכם -
בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן לפני ר' טרפון, הוה אומר כפתור ופרח!
ובשעה שהיה אומר דבר של בטלה, היה אומר: לא ירד בני עמכם.

דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות -
למימר דכל דבור לשון קשה.

והתניא:
אז נדברו יראי ה' - אין נדברו אלא לשון נחת.
וכן הוא אומר: ידבר עמים תחתינו? דִבֵּר לחוד יַדְבֵּר לחוד/

וקראהו אסון בדרך -
הא בבית לא?!

א"ר אליעזר בן יעקב:
מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.