[מה, א]
ויקרא הוציאו כל איש מעלי -
ר' חמא בר חנינא אמר:
לא עשה יוסף כשורה, שאילו בעט בו אחד מהן היה מת.

ר"ש בר נחמן אמר:
כהוגן וכשורה עשה, שלא בייש אחיו בפני המצריים.
היה יודע צדקן של אחיו, אמר: חס ושלום אין אחי חשודין על שפיכות דמים, נתחזק וישב. א"ל: אותו אחיכם שאתם אומרים מת הוא וודאי?
א"ל: הן.
ולמה אתם מספרים שקר?
הלא אתם מכרתם אותו, אקרא אותו ויענני.
והיה קורא אותו יוסף בן יעקב! והיו רואים בארבע פנות הבית.
א"ל: אני יוסף אחיכם, ולא האמינו לו, עד שפרע עצמו והראה להם המילה.
[מה, ג]
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף.
אמר ר"ש בן אלעזר:
אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.
בלעם חכם של אומות לא היה יכול לעמוד בתוכחת אתונו, שנאמר: ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא.
יוסף קטנו של שבטים היה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, לכשיבוא הב"ה ויוכיח (עם) כל אחד ואחד לפי מעשיו, על אחת כמה וכמה.

[מה, ד]
ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי -
הראה להם המילה.

[מה, ח]
ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וישימני לאב לפרעה -
בסיליוש ולאדון לרבון.

[מה, ט]
מהרו ועלו אל אבי -
ואל תעמוד השעה.

[מד, יב]
כי פי המדבר אליכם -
בלשון הקודש.

[מה, יד]
ויפול על צוארי בנימין -
וכי שני צוארים היה לו לבנימין?!
אלא ראה ברוח הקודש ששני מקדשים עתידין להבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב.

ובנימין בכה על צואריו -
ראה שמשכן שילה עתיד להבנות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.

[מה, ב]
ויתן את קולו בבכי -
כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי, כך אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר: בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.

[מה, טז-יח]
והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף -
אחת היא יונתי וגו' (כדלעיל על ויאמר אל עבדיו הנמצא כזה)
מלכות ופילגשים ויהללוה - אלו השבטים.

והקול נשמע בית פרעה וגו' ויאמר פרעה אל יוסף וגו' זאת עשו וגו' ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים -
טוב - אלו גריסין של פול.

[מה, כב]
לכולם נתן לאיש חליפות שמלות -
אפשר בדבר שנצטער בו אותו צדיק ייכשל בו?
דאמר רב:
לעולם ל ישנה אדם את בנו משאר בניו, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף וכו' (כדלעיל) עביד איהו מילתא בבנימין כי היכי דניקנו ביה אחיו?
אלא רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בן שיצא בחמשה לבושי מלכות.
ומנו?
מרדכי, דכתיב: ומרדכי יצא מלפני מלך וגו'.

[מה, כג]
ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים וגו' -
מאי מטוב מצרים?
מלמד ששגר לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו.

ועשר אתונות נושאות -
הלך בנדרים אחר לשון בני אדם.
בר - עיבור. לחם כמשמעו. מזון, מכאן שכל הדברים קרויין מזון.

[מה, כד]
ויאמר אלהם אל תרגזו בדרך -
א"ל יוסף לאחיו: אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך.

איני והא"ר אילעאי:
שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר: ויהי המה הולכים הלוך ודבר - טעמא דאיכא דבור הא ליכא דבור ראויין לישרף.
לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני.

במתניתא תנא:
א"ל יוסף לאחיו: אל תפסיעו פסיעה גסה, דאמר מר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. והכניסו חמה לעיר.

דאמר רב:
לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב, שנאמר: הבקר אור והאנשים שולחו.

[מה, כו]
ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וגו' -
תני ר' חייא:
כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעים לו.

[מה, כז]
וידברו אליו את כל דברי יוסף -
ועגלות ששלח פרעה היכן היו?
אלא אותן עגלות של פרעה הייתה ע"א חקוקה עליהן, ועמד יהודה ושרפן.
למוד היה אותו שבט להיות שורף ע"א.
א"ל יוסף: אם יאמין לכם - מוטב ואם לאו - אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממנו בפרשה של עגלה ערופה הייתי עוסק, הדא הוא דכתיב: וירא את העגלות אשר שלח יוסף.

[מה, כח]
ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי -
ורב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועודנו עומד בצדקו. [הרבה ממני שחטאתי] שאמרתי: נסתרה דרכי מה' ובטוח אני שיש לי במה רב טובך אשר צפנת וגו'.