את נח וגו'
זה שאמר הכתוב: צדקתך כהררי אל, צדקה שעשית עם נח בתבה כהררי אל, הדא הוא דכתיב: ותנח התבה וגו'.

ומשפטיך תהום רבה משפטים שעשית עם דורו דקדקת עימהם עד תהום רבה, הדא הוא דכתיב: ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה.
ולא עוד אלא כשזכרתו, לא לו לבדו נזכרת, אלא לו וכל מי שהיה עמו בתיבה, הדא הוא דכתיב: ויזכר אלוהים את נח.
אדם עולה בספינה ועמו בהמה.
אם עמד סער בים מה הן עושין?
משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם. אבל הקב"ה אינו כן, כשריחם על נח ריחם על הבהמה, שנאמר: ויזכור אלוהים את נח ואת כל החיה.
יודע צדיק נפש בהמתו יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו.

טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. אוי להם לרשעים שהופכים מידת רחמים.
למה הדבר דומה?
בכל מקום שנאמר ה', זו מידת רחמים, שנאמר: ה' ה' אל רחום וחנון.
וכתיב: וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם. אשריהם הצדיקים שהן הופכין מידת הדין למדת רחמים.
בכל מקום שנאמר אלוהים, זו מידת הדין, שנאמר: אלוהים לא תקלל עד האלהים יבוא דבר שניהם.
וכתיב: ויזכור אלוהים את נח.
ויזכור אלוהים את רחל.
וישמע אלוהים את נאקתם,
מה זכירה נזכר לו?
שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה.

את נח
(ה) בזכות הטהורים שהיו עמו בתיבה.

ויסכרו מעינות תהום
לטובה - אבל לא כל מעינות חוץ ממעין טבריא ואבלונים ומערת פמייס.
לרעה - ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום.

אמר ר' יוחנן:
שלושה נשתיירו מהן:
בלועא דגרדי
וחמי טבריא
ועינא רבתי דתורם:

תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב"ה.
אמרו: כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי, בה אני דן אותן, שנאמר: ואני הנני מביא את המבול מים.

אמר ר' יוחנן:
דור המבול ברבה קלקלו, וירא ה' כי רבה רעת האדם
ברבה נדונו כל מעיינות תהום רבה:

ויפתח נח את חלון
הדא מסייעתא לההוא, דאמר ר' אבא בר כהנא: חלון.

וישלח את העורב
הדא הוא דכתיב: שלח חשך ויחשיך.

ויצא יצא ושוב
התחיל משיבו תשובה: מכל בהמה ועוף, שיש כאן אי אתה משלח, אלא לי?
א"ל: מה צורך לעולם בך?
לא לאכילה ולא לקרבן.
א"ל הקב"ה: קבלהו שעתיד העולם ליצטרך לו.
א"ל: אימתי?
א"ל: עד יבשת המים - עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם, הדא הוא דכתיב: והעורבים מביאים לו לחם.

אמר ריש לקיש:
תשובה ניצחת השיבהו עורב לנח.
א"ל: רבך שנאני ואתה שנאתני, רבך שנאני: מכל הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה, ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושגרת מין שנים, אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת, או שמא לאשתי אתה צריך?!
א"ל: רשע במותר לי נאסר לי בנאסר לי לא כל שכן!
מנלן דנאסר לו?
דכתיב: ובאת אל התבה אתה ובניך, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה.

תנו רבנן:
שלושה שמשו בתיבה וכולן לקו ואלו הן:
חם,
וכלב,
ועורב.
כלב נקשר,
עורב רק,
חם לקה בעורו, ויצא ממנו כוש, דכתיב: ובני חם כוש ומצרים.

וישלח את העורב
לידע מה בעולם.
והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו, ושלח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא, כשולח ביד כסיל, והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו.

וישלח את היונה מאתו
מכאן שדירתן של עופות טהורות אצל צדיקים.

והנה עלה זית טרף בפיה
אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ומסורים ביד אדם.
ומאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא?
שנאמר: הטריפני לחם חקי:

ולא מצאה היונה מנוח
אילו מצאה מנוח לא הייתה חוזרת.
ודכוותה: היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין.
ודכוותה: ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין.

ויחל עוד שבעת ימים
שלושה שבועים ימים.

והנה עלה זית טרף בפיה
מהו טרף?
קטיל, כמה דאת אמר: טרף טרף יוסף.
א"ל: אילו לא קטלתיה, אילן רב הוה מתעביד.
מהיכן הביאה אותו?

רבי לוי אומר:
משבשושין שבארץ ישראל הביאה אותו.
היא דברייתא אמרין:
ארעא דישראל לא טפת במיא דמבולא, הדא הוא דכתיב: את ארץ לא מטוהרה ולא גושמה ביום זעם.

רב ביבי אמר:
שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאה אותו.
ולא היה להביא דבר מעולה, כגון: קנמון ובלסמון?
אלא רמז רמזה לו.
א"ל: מרי, מר מזה מתחת ידיו של הקב"ה, ולא מתוק מתחת ידיך.

וייחל עוד
מסייע לאומר שלוש שבועין.

ויהי באחת ושש מאות שנה
תנינן:
משפט דור המבול י"ב חדש.
הא כיצד?
בשנת תנו רבנן: שנה לחיי נח וגו'.
וכתיב: ויהי הגשם מ' יום ומ' לילה, זה מרחשון וכסליו.
ויגברו המים וגו', הרי טבת ושבט ואדר וניסן ואייר.
ותנח התבה בחדש השביעי, זה סיון, שהוא שביעי לירידת גשמים.
לי"ו ימים חסרו ארבע אמות,
לד' ימים אמה,
טפח ומחצה בכל יום.
נמצאת אומר, שהייתה התיבה משוקעת במים י"א אמה, וכולהון לס' יום חסרו, הדא הוא דכתיב: והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי, זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים.

ויהי באחת ושש מאות שנה וגו'
נעשית כמקפה.

ובחודש השני בכ"ז לחדש
נעשה כגריד וזרעו אותה ולא צמחה.
למה?
שהיה סימן קללה ואין סימן קללה חוזר לברכה, והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו, ולא היה צריך קרייא למימר, אלא י"ו לחדש.
ומה ת"ל בכ"ז?
אלא י"א יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל:
הרוצה לידע שימות החמה יתרין [י"א יום] ישרוט שריטה אחת בכותל באחת בתקופת תמוז, ולשנה הבאה באותו הזמן אין חמה נוגעת לשם עד י"א יום:

וידבר אל נח לאמר צא מן התבה
כתיב: אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח.
אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות.

אמר ר' יודן:
אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי, אלא אמר נח: כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך איני יוצא ממנו אלא ברשות.

צא מן התבה
משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא, א"ל: צא ממקומך.
משל לסופר שיצא למקום אחד והושיב אחר תחתיו כיון שבא, א"ל: צא ממקומך,
כך נח צא מן התיבה ולא קבל עליו לצאת, אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה?!
עד שנשבע לו הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד.

כל החיה אשר אתך
אמר ר' יודן:
הוצא כתיב, היצא קרי.

ושרצו בארץ
ולא בתיבה.

ופרו ורבו בארץ
ולא בתיבה.

כל החיה כל הרמש וגו'
כל רומש על הארץ.

אמר ר' זירא:
רומש מלא כתיב, פרט לכלאים.

למשפחותיהם
פרט לסריס.

אמר ר' ירמיה בן אלעזר:
למשפחותיהם
ולא הם.
א"ל אליעזר לשם רבה:
כתיב: למשפחותיהם יצאו מן התבה.
אתון היכי הויתון?
אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה.
האי זקיתא לא הוה ידע אבא מאי אכלה, יומא חד הוה יתיב וקא פלי רומנא נפל תולעתא מניה ואכלתיה, מכאן ואילך הוה גביל לה חיזרא כי מתלע ואכלה.
אריא אישתא זניתיה, דאמר רב: האי אריה לא פחות משיתא ולא טפי מתריסר זייניה אישתא, אורשינא אשכחיניה אבא דהוה גני בספנא דתיבותא.
א"ל: מאי טעמא לא בעית מזוני?
א"ל: חזיתך דהות טרידא, אמינא: לא אצטרך.
א"ל: חיישת מצערי, יהי רעוא דלא תמות, שנאמר: ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים:

ויבן נח מזבח
התבונן נח מה טעם ריבה הקב"ה בטהורה יותר מן הטמאה, אלא שהוא רוצה להקריב מהן.
מיד, ויקח מכל הבהמה הטהורה.

ויעל עולות במזבח
על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר: ותיטב לה' משור פר.
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות והכל כשרים להקרב:
בהמה חיה ועוף,
זכרים ונקבות,
תמימים ובעלי מומין,
טהורים אבל לא טמאים.
והכל קרבו עולות,
ועולה שהקריבו ישראל טעונה הפשט וניתוח.
וגויים בזמן הזה רשאין לעשות כן.
מנא הני מילי?
אמר ר' הונא:
דאמר קרא: ויבן נח מזבח לה' וגומר. בהמה ועוף כמשמען.
חיה, הרי היא בכלל בהמה.
זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומין, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.
בעלי מומין לאפוקי מחוסר אבר דלא, דאמר ר' אלעזר:
מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח?
דכתיב: ומכל החי וכו' כדכתוב לעיל ברמז נ"ד, טהורה אבל לא טמאה.
טהורה וטמאה בההיא שעתא מי הוי?

אמר ר' שמואל בר נחמן, אמר ר' יונתן:
מאותן שעתידין ליטהר.
מנא ידע?

אמר רב חסדא:
העבירום לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו טהור.

רבי אמר:
הבאים מאליהן.
הכל קרבו עולות.
כמאן דאמר: לא קרבו שלמים לבני נח, וגויים בזמן הזה רשאין לעשות כן.

דתנו רבנן:
דבר אל בני ישראל, בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ, ואין הגויים מצווין, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה, ואסור לסייען ואסור לעשות שליחותן, ואורויי להו שרי.

ר' יוסי אומר:
המעלה בחוץ אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח.

ר' שמעון אומר:
אפילו לא העלה אלא על הסלע, או על האבן חייב.

אמר רב הונא:
מאי טעמא דר' יוסי?
דכתיב: ויבן נח מזבח לה'.

אמר ר' יוחנן:
מאי טעמא דר' שמעון?
דכתיב: ויקח מנוח את גדי העזים ויעלהו על הצור לה'.
ואידך נמי, הכתיב: ויבן נח מזבח ההוא גובהה בעלמא.
ואידך נמי הכתיב: ויקח מנוח?
הוראת שעה הייתה.
ואיתימא: היינו טעמא דר' שמעון: כדכתיב: מזבח פתח אהל מועד ואין מזבח בבמה:

וירח ה' את ריח הניחוח
אמר ר' חנינא:
כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, דכתיב: וירח ה' את ריח.,

אמר רב:
כל שדעתו מיושבת עליו ביינו, יש בו מדעת של שבעים זקנים, יין נתן בשבעים, וסוד נתן בשבעים, נכנס יין יצא סוד, וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של שבעים.

אמר ר' חנינא בר פפא:
כל שאין יין נשפך בביתו כמים אינו בכלל ברכה, שנאמר: וברך את לחמך ואת מימיך - מה לחם נקח בכסף מעשר אף הנך דנקחין בכסף מעשר, וקא קרי לה מים אי לא נשפך בביתו כמים אינה ברכה.
כשם שחייב על נזקי חברו, כך חייב על נזקי עצמו מתלש בשערו מקרע בכסותו, משבר את כליו מפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, שנאמר: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

ר' שמעון בן אלעזר אומר:
מתלש בשערו, מקרע את כסותו, משבר את כליו, מפזר מעותיו, יהא בעיניך כעובד ע"א, שאלו א"ל יצרו: לך עבוד ע"ז, כך היה עושה, לפי שכך הוא אומנותו של יצה"ר.

וירח ה'
הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש.
הריח ריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש.
משל לאוהבו של מלך שכבדו בדורון נאה בדיסקוס נאה, עמד בן בנו וכיבדו, אמר: דמי דורון דידך לדורון דסבך, כך הריח ריח של שמד:

ויאמר ה' אל לבו
הרשעים הן ברשות לבן.
אמר נבל בלבו,
ויאמר עשו בלבו,
ויאמר ירבעם בלבו,
ויאמר המן בלבו.

אבל הצדיקים לבן ברשותן.
וחנה היא מדברת על לבה,
ויאמר דוד אל לבו,
וישם דניאל על לבו.
דומין לבוראן.

ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף
לא אוסיף - ליסגי, ליסגי!

לא אוסיף
לנח.

לא אוסיף
לדורות.

כי יצר לב האדם רע
עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה.
עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר: כי הוא ידע יצרנו.
עלובה היא הנטיעה, שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר: וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה.
שאל אנטונינוס את רבינו:
א"ל: מאימתי יצה"ר ניתן באדם?
א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו.
א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם.

ועוד שאלו: מאימתי ניתנה נשמה באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו?
אמר לו: משיצא ממעי אמו.
אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח. והודה לו רבי, שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.
מאימתי ניתנה נשמה בי?
משעה שפקדתני.

תנו רבנן:
קשה יצה"ר שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע.

שבעה שמות יש לו ליצה"ר:
הקב"ה קראו רע
משה קראו ערל שנאמר: ומלתם את ערלת לבבכם.
דוד קראו טמא, שנאמר: לב טהור ברא לי אלוהים. מכלל דאיכא טמא
שלמה קראו שונא, שנאמר: אם רעב שונאך האכילהו לחם
ישעיה קראו מכשול, שנאמר: הרימו מכשול מדרך עמי.
יחזקאל קראו אבן, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם.
יואל קראו צפוני, שנאמר: ואת הצפוני ארחיק מעליכם:

עוד כל ימי הארץ וגו'
ר' יודן בשם ר' שמואל:
מה סבורין בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד?
אלא כל זמן ששמים וארץ קיימין בריתן קיימת, כשיבוא אותו היום שכתוב בו: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה.
באותה שעה ותופר ברית ביום ההוא.

אמר ר' אחא:
מי גרם להם שמרדו בי?
לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין, מכאן ואילך: זרע וקציר וקור וחום - חמה חכאכית.
קיץ וחורף - מקייץ אני עליהן את העוף, כמה דאת אמר: וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף.
מעשה היה באחד מגדולי הדור שהיה חושש את ראשו.
אמר: חמון מה עבד לן דרא דמבולא.

דבר אחר:
עוד כל ימי הארץ
ר' הונא בשם ר' אחא:
מה סבורין בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד?
כך אמרתי להם: עוד כל ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום ולילה קיימין בריתם קיימת, לכשיבוא אותו היום שכתוב בו: והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, באותה שעה ותופר ברית ביום ההוא.

אמר ר' יצחק:
מי גרם להם שמרדו בי?
לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרין.

דאמר ר' יצחק:
אחד למ' שנה היו זורעין ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה, ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן והיו אריות ונמרים חשובין עליהן ככלמתא בבשרן.
הא כיצד?
היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת, דכתיב: ימי הארץ זרע וקציר.

ר' שמעון בן אלעזר משום ר"מ וכן היה ר' דוסא אומר:
כדבריו: חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע,
חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף,
חצי שבט אדר וחצי ניסן קור,
חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר,
חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ,
חצי אב אלול וחצי תשרי חום.

ר' יהודה מונה:
מתשרי.

ר' שמעון מונה:
ממרחשון.
נח עיבר את השנה

ר"ש בן לקיש אומר:
כותי ששבת חייב מיתה, שנאמר: ויום ולילה לא ישבותו
ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן.
פשיטא?

אמר ר' הונא:
ואפילו בשני בשבת.
וליחשביה גבי ז' מצוות?
כי קא חשיב שב ואל תעשה, קום עשה לא קחשיב.
והרי דינין דקום עשה וקא חשיב?
קום עשה ושב ואל תעשה נינהו.

ומוראכם וחתכם
תניא, ר"ש בן אלעזר אומר:
תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ כל שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת אדם נטלה אימתו: