[רש"י: אמר רבי יצחק: [א] לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, [ב] ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהילים קיא ו) כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, [ג] שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, [ד] שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, [ה] כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, [ו] ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.
ואם באת לפרשו כפשוטו [ז] כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ הייתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלוהים יהי אור.
ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו.
(דברים יח ד) ראשית דגנך.
אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלוהים וגו', כמו בראשית ברוא [ח].
ודומה לו (הושע א ב) תחילת דבר ה' בהושע, [ט] כלומר תחילת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'.
ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, [י] ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו:
(איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר.
וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו.
וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים.
וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית.
דבר אחר: ית דבר.
אם כן תמה על עצמך, [כ] שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלוהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי הייתה, הא למדת [ל] שקדמו המים לארץ.
ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כורחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:
ברא אלוהים - ולא אמר ברא [מ] ה'?
שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' [נ] אלוהים ארץ ושמים:]

אות א
בראשית דהא התורה לא נתנה לישראל אלא בשביל המצות הכתובים בה שיקיימו אותם, (ועל כן נקראת בלשון תורה), אם כן כל הני סיפורי דברים לא היה לו לכתוב בתורה, אלא לעשות ספר בפני עצמו, כמו ספר יהושע או ספר שופטים.

אות ב
מה שאין כן מילה וגיד הנשה שלא נצטוו בהם אלא יחידים, (בעדם ובעד כל ישראל), וכל זמן שלא נצטוו בם כל ישראל אינם נחשבות מכלל מצותיה, דתורה צוה לנו משה כתיב.

אות ג
בלשון ניחותא ותירוץ הוא, רצונו לומר הפסוק בתהלים הוא מפרש הטעם למה התחיל בבראשית, והכי משמע מן הפסוק כח מעשיו, פירוש דהוא מעשה בראשית, ולכך הגיד לעמו משום שרצה לתת להם נחלת גוים, דבשביל אברהם שהבטיחו הקב"ה שיתן לזרעו את ארץ כנען, (והירושה היא משכר המצות וחשובה כמצוה, ואם כן צריך להודיע שהבריאה היא כח מעשיו), אי נמי קשה לרש"י היה לו לכתוב ספר בראשית אחר האזינו ולא להתחיל בו כאן, ומתרץ משום כח מעשיו וגו', רצונו לומר אם היה כותב ספר בראשית בסוף הספר לא היה הוכחה שהכתוב בא להעיד שאין בני ישראל כליסטים, אלא היינו אומרים מה שנכתב ספר בראשית הוא להגיד שאין העולם קדמון שהוא עיקר האמונה כמו שכתב הרמב"ן, אבל עכשיו מה שהתחיל בראשית על כרחך צריכין אנו לומר ולפרש משום כח מעשיו וגו', רצונו לומר שהכתוב עצמו מעיד על זה ודו"ק.

אות ד
משמע דבתחילה היה הארץ של ז' אומות (שהם מבני חם), ואם תאמר והא בפרשת לך לך כתיב והכנעני אז בארץ, ופרש"י שם שהיה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ, וא"כ מה שייך ליסטנות בזה (כשהם מחזיקים בנחלתם), ונראה לפרש אף על פי שהקרקע אינה נגזלת וברשותא דמרא קמא קיימא, מכל מקום הוי כגזלן כמי שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות להשביח הקרקע, שצריך ליתן לו היציאה אם השבח יותר על ההוצאה, וישראל לקחו א"י עם שבחה ולא נתנו אפילו ההוצאה, ומשום הכי פתח בבראשית וכו', לומר שהארץ ומלואה של הקב"ה לעשות בה כרצונו, וראה ויתר גוים שהתיר ממונם לישראל, ועוד יש לומר לסטים אתם דלשם היה גם כן שאר בנים וגם להם היה חלק בארץ, אך קשה אפילו אם תאמר דרבי יצחק סבר דהכל ביד חם והוא נתן לכנען בנו, מכל מקום הרי כתיב ארור כנען עבד עבדים וכו', א"כ היה חם עבד לשם ומה שקנה עבד קנה רבו, ויש לומר דכתיב לאחיו שגם ליפת יהיה עבד, א"כ גם ליפת יש חלק בו, (ועוד יש לומר דדוקא גבי קנייה וזכייה מיד אחרים או מן הפקר אמרינן יד עבד כיד רבו, אבל לא אצל ירושה דקיימא לן עכו"ם יורש את אביו דבר תורה, וכנען ירש את הארץ מחם אביו (נחלת יעקב ע"ש).

אות ה
דלפי פשוטו משמע שבא להורות סדר הבריאה, וזה אינו כמו שפירש רש"י בסמוך שאין לך ראשית וכו'.

אות ו
ולא הוה מלשון התחלה שצריך להיות סמוכה, והכי פירושו של בראשית בשביל התורה וישראל, (ושימושה של ב' בעבור).

אות ז
רצונו לומר שיהא בראשית מלשון סמוכה, אזי ממלת ברא שהוא פעל עבר צריך אתה לעשות שם כאילו נכתב במקום ברא בריית, דהוא דבוק דיש אם למסורת, וכיון דנמסר בלא נקודה יוכל לקרוא ברוא כמו ברא.

אות ח
דבראשית ברא כמו בתחילת בריאתה וכו', ובאותו תחילת הבריאה כאשר היתה הארץ תהו ובהו וחושך, ומתוך שהיה חושך לכך ויאמר אלהים יהי אור, וכל הענין מוסב על ויאמר אלהים.

אות ט
שלא תאמר היאך מפרש בראשית בריאת השמים כו', ויהיה הכל נמשך אל ויאמר אלהים, וכן ויאמר אלהים נמשך למעלה, והא ויאמר אלהים יהי אור משמע דיבור בפני עצמו, כמו ויאמר אלהים יהי רקיע וכו', ולכן מביא ראיה מהושע, רצונו לומר דהתם ג"כ לא יתכן לומר שתחילת דבורו של הקב"ה במה שדיבר עם שום אדם היה עם הושע, דהא קודם הושע דיבר עם כמה נביאים, אלא הכי פירושו תחילת דבורו של הקב"ה עם הושע מה היה, ויאמר ה' אל הושע וגו', ומוסב על הענין ויאמר ה', כמו כן הכא.

אות י
ודקשיא לך שאין לך ראשית שאינו דבוק, יש לומר פירושו ראשית הכל, ואם כן שפיר הוי דביקות למילת הכל.

אות כ
דבשלמא אם אתה אומר דלאו להורות סדר מוקדמים ומאוחרים בא, אתי שפיר דלא פירש בריאת המים מתי היה, משום דלא רצה לפרש אלא ענינים שנבראו אחר בריאת שמים וארץ, אבל אם להורות סדר הבריאה בא, קשה למה לא מפרש נמי בריאת המים.

אות ל
והא שמתרץ הכא ולא הביא זה התירוץ לעיל, גבי ולא בא המקרא וכו' היה לו לומר א"כ תמה על עצמך וכו', יש לומר דלעיל יכול לדחות דלא חשוב במוקדמים אלא מבריאת שמים וארץ ואילך, ומה שהיה קודם זה לא קחשיב, אבל כאן דפירש בראשית הכל דמשמע שלא ברא כלום קודם שמים וארץ, א"כ קשה תמה וכו'.

אות מ
אין דעתו שיאמר ה' ולא יאמר אלהים, אם כן עדיין תקשה למה לא נאמר גם כן אלהים, אלא רצונו לומר היה לו לומר גם כן ה', כמו שאמר ביום עשות ה' אלהים וגו', ומפרש שבתחילה וכו', ועוד יש לומר דקשה לרש"י דהא אי היה העולם נברא במדת הדין אי אפשר לקיים אפילו שעה אחת, אלא ודאי במדת הרחמים בראו, וא"כ למה לא נאמר ה', (נחלת יעקב), דהיה לו לומר ברא ה' בשם העצם שלו שעצמותו הוא הרחמים, ולא בשם אלהים שהוא שם התואר על השופט, כי עדיין לא עשה משפט בארץ, לכך מתרץ עלה וכו'.

אות נ
ואפשר נמי שרצונו של רש"י לפרש עוד שאל תקשה מנא ליה דמשום שראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף וכו', דילמא משום טעם אחר דכתיב עולם חסד יבנה, או משום טעם אחר, ועוד קשה למה הקדים מדת הרחמים למדת הדין? ועל זה אמר והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, היה לו לומר שמים וארץ כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אלא להורות דמה ששיתף מדת הרחמים למדת הדין העיקר הוא משום הארץ ותולדותיה שהם אין יכולין לעמוד במדת הדין, ומשום הכי הקדים ארץ לשמים והקדים מדת הרחמים למדת הדין, משום ארץ שיתגבר מדת הרחמים על מדת הדין, מה שאין כן השמים יכולין לעמוד במדת הדין.

[רש"י: (ב) תהו ובהו - תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה:
תהו - אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]:
בהו – לשון [ס] רקות וצדו:
על פני תהום - על פני המים [ע] שעל הארץ:
ורוח אלוהים מרחפת - כסא הכבוד [פ] עומד באוויר ומרחף [צ] על פני המים ברוח פיו של הקב"ה [ק] ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן אקוביטי"ר בלע"ז [לכסות]:]

אות ס
נראה דרש"י סובר שהם מן שמות הנרדפין, רצונו לומר ששניהם לשון שממה, אי נמי רצונו לומר ריקות הוא לשון מקרא, וצדו הוא לשון ארמי, ושניהם הם לשון ריקן, לאפוקי מן התרגום שתירגם על תוהו ובהו לשון צדיא ורקניא, לכן פירש בהו לשון צדו ורקנין, ופירש תהו לשון תימה שתמה על בוהו כלומר על השממון שבו, והוי וי"ו ובהו מתחלף בב', כמו וה' שלחני ורוחו, דהוה כמו ברוחו.

אות ע
רצונו לומר דהיה לו לומר על תהום, מאי על פני, אלא שקאי על המים שהם על הארץ והם פני הארץ, והיינו דכתיב נמי ורוח אלהים וגו', דהיינו החשך דכתיב לעיל וחושך על פני תהום, ועוד יש לומר דהוכחתו הואיל וכל הני עשרה מאמרות האמורות כאן משום דקודם לכן לא היה כך, לכך הוצרך לומר יהיה דבר זה, כגון בתחילה כתב בראשית וכו', משמע שלא היה אלא הארץ לבד ולא היה על הארץ כלום, לכך אומר אחר כך ויאמר אלהים תדשא הארץ, ואם כן מה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, צריך לומר דקודם מאמר זה היה חשך, והיכא כתיב שהיה חושך, על כרחך צריך לומר מה שכתב וחשך על פני תהום, שהם המים, שפירוש תהום בכל מקום מורה על המים, שמע מינה דהמים היה על הארץ, וכן משמע מתוך פירוש רש"י דויהי אור קאי על וחושך על פני תהום, דלעיל פירש בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תוהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' ויאמר אלהים יהי אור, מדלא הביא הפסוק כולו, או לא היה לו להביאו כלל, משמע דקאי עליו, כי אילו לא היה חושך על פניו לא גזר על האור.
אות פ
דקשה היה לו לומר סתם ורוח מרחפת.

אות צ
דקשה דאי קאי על כסא הכבוד למה אמר מרחפת, לא לכתוב אלא ורוח אלהים על המים, או קשה מפני מה נקרא כסא הכבוד ורוח אלהים.

אות ק
ופירש ורוח אלהים שהוא כסא הכבוד מרחפת במאמרו ורוח פיו של הקב"ה.

[רש"י: (ד) וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל -
אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה [ר] ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים [ש] לעתיד לבא.
ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא [ת], וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:]

אות ר
דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחילה היו מעורבין יחד, דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד, וזה אי אפשר כיון שיש אור אין חושך, דאור וחושך אינם אלא קנין והעדר, ואי אפשר חיבורם יחד בעת מן העתים, (נחלת יעקב), דקשה דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה וגו', והלא לא נעשה ההבדלה עד יום ד' דכתיב ביה להבדיל בין היום ובין הלילה, לכך צריכין אנו לדברי אגדה.

אות ש
לצדיק שהוא טוב לכך ויבדל, רצונו לומר כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור ובין הרשע שהוא חשך.

אות ת
רצונו לומר במדינה זו יש אור, ובמדינה זו יש חשך, או רצונו לומר לפי שעות כגון שעה אחת יום, וב' שעות לילה, ואחר כך להיפך היינו ערבוביא, אבל אין לפרש בפעם אחת ממש, זה אי אפשר כדפרישית לעיל (אות ר), וא"כ יהיה פירושו ויבדל הבדיל זמנם, לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.

[רש"י: (ה) יום אחד - לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, [א] כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד?
לפי שהיה הקב"ה יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית רבה (ג ח):]

אות א
והא דכתיב לקמן גבי ד' נהרות שם האחד פישון, אף על פי דכתיב בתר הכי שני ושלישי, יש לומר דאי כתב ראשון היה עולה על דעת דמה שנאמר משם יפרד והיה לארבעה ראשים, לא שנתפרדו במקום אחד לד' ראשים, אלא הפירוד הוא בזה אחר זה בד' מקומות מחולקות, דרך משל מתחילה נפרד נהר אחד ואחר כך בכמה פרסאות נהר שני, וכן כולם על דרך זה, ולכך נאמר אחד ולא ראשון, להוציא מן הטעות ולומר שכולם במקום אחד מתפרדים ולא זה אחר זה, ויהיה שני שלישי במעלה ולא במקום.

[רש"י: (ו) יהי רקיע – יתחזק [ב] הרקיע. שאף על פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע, וזהו שכתוב (איוב כו יא) עמודי שמים [ג] ירופפו כל יום ראשון. ובשני [ד] יתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:
בתוך המים - באמצע המים, [ה] שיש הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו בין הרקיע למים שעל הארץ. הא למדת שהם תלויים במאמרו של מלך:]

אות ב
דקשה הא כבר ברא שמים, ואף על גב דרש"י פירש לעיל לפי פשוטו בראשית ברוא, דמשמע דעדיין לא ברא שמים, לאו למימרא דלא ברא ביום ראשון, אלא הכי קאמר בתחילת בריאת וכו', ובאמת בריאת שמים וארץ היה ביום ראשון.

אות ג
פירוש שהיו רפויין.

אות ד
פירוש שהיו מתמיהין ונתחזקו.

אות ה
לאו למימרא דהוכחתו הוא מדכתיב בתוך המים שהיא לשון אמצע, דהא כתיב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואינו באמצע, אלא הוכחתו הוא מדכתיב ויהי מבדיל בין מים למים וגו', מילתא דפשיטא הוא דכיון שהוא בתוך המים שהיא מבדיל בין מים למים, אלא להכי כתיב בין מים למים וגו', שיהא הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש הפרש מן הרקיע למים התחתונים שעל הארץ והיינו באמצע.

[רש"י: (ז) ויעש אלוהים את הרקיע -
תקנו [ו] על עמדו והיא עשייתו, כמו [ז] (דברים כא יב) ועשתה את ציפורניה:
מעל לרקיע - על הרקיע לא נאמר אלא מעל לרקיע, לפי שהן תלויים באוויר.
ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? [ח]
לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני [ט] ואחד לגמר מלאכת היום:]

אות ו
דקשה והלא כבר נבראו השמים ביום ראשון.

אות ז
משמע שרצונו לומר שהוא ג"כ לשון תיקון, ואם תאמר והא בפרשת תצא פרש"י תגדלם כדי שתתנול, שמע מינה שהוא לשון ניוול ולא לשון תיקון, ויש לומר התם רצונו לומר שהוא ניוול לאשה, אבל מכל מקום הגדילה תיקון לצפורן, וא"כ שפיר מביא ראיה על שהוא ג"כ לשון תיקון, ועוד שהוא תיקון האשה דהא בלאו הכי אסורה לינשא, אלא ע"י ניוול זה מותרת להנשא, (נחלת יעקב), ולי נראה דלא קשה ולא מידי, דכולי עלמא מודו דלשון עשייה הוא לשון תיקון, כדמייתי בגמרא ראיה ממפיבושת לא עשה רגלו ולא עשה את שפמו, והא דפליגי ר"א ור"ע אי תקוץ אי תגדל, היינו כדמפרש טעמייהו בגמרא וע"ש יותר.

אות ח
ואם תאמר האיך תלוי זה בכאן? ויש לומר דבלא זה הייתי אומר דרקיע לא קיים צווי של הקב"ה, כי הקב"ה אמר יהי רקיע וגו' דמשמע שיהיה הפרש בין מים העליונים לרקיע, כמו שיש מרקיע עד מים התחתונים, והרקיע לא עשה כן אלא מים העליונים היו ממש על הרקיע, כמו שמצינו שהארץ ג"כ לא עשתה ציווי של הקב"ה, כמו שפרש"י גבי עץ פרי בסמוך, ולכך לא נאמר בו כי טוב, אבל עכשיו שפירש רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מעל וכו', משמע דעשה הרקיע ציווי של הקב"ה, א"כ למה לא נאמר בו כי טוב? אי נמי משום שיש קנאה בין מים התחתונים לעליונים, כי העליונים נוגעים ברקיע ומים התחתונים אינן נוגעין, משום הכי לא נאמר כי טוב, אבל עכשיו שפירש דאף המים עליונים אינן נוגעים קשה למה לא נאמר כי טוב, (נחלת יעקב), בשלמא עד הנה הוה אמינא דלהכי לא נאמר כי טוב לפי שלא נגמרה עדיין מלאכת המים, דהא עדיין לא נברא אותו דבר שהמים ינוחו עליו, אבל השתא דשמעינן שהם תלוים באויר, ונמצא שכבר כלה ונגמר מלאכת המים קשה למה לא נאמר בהן כי טוב.

אות ט
ואם תאמר היה לו לומר כי טוב בשני מפני גמר מלאכת הרקיע שעמד בשני כמו שכתבנו לעיל דלחים היו וקרשו בשני, ויש לומר שהקוות המים אף על פי שהוא גמר מלאכה, מכל מקום היא ג"כ מלאכה בפני עצמה, אבל קרישת הרקיע אינה אלא גמר מלאכה ואין שייך לומר כי טוב בעבור גמר מלאכה לבדה, ועוד יש לומר דההוא לאו עשייה היא כיון שלא נשתנה מכמות שהיה בתחילה אלא בתחילה לחין היו ובשני קרשו, אבל לא נשתנו מראיתן לא שייך לומר כי טוב, ואם תאמר הוה ליה למימר ג' פעמים כי טוב ביום השלישי, אחד לגמר מלאכת היום, ואחד לגמר יום שני, ואחד לגמר מלאכת הארץ כדכתיב ותראה היבשה, וכמו שפרש"י בסמוך דהשתא נשתנה מכמות שהיה בתחילה, ויש לומר דזה לא נקרא השתנות, דהארץ כמו שהיתה מתחילה היתה ג"כ עכשיו, אך ורק שלא היתה נראית.

[רש"י: (ח) ויקרא אלוהים לרקיע שמים - שא [י] מים, שם [כ] מים, אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים:]

אות י
רצונו לומר דאין חילוק בין ימין לשמאל, כיון שיש אם למסורת הוי כאילו נכתב שמים בשמאל בהדיא, וכל קמ"ץ מביא אל"ף היינו שא מים.

אות כ
משום הכי נקט שם מים, דלא הקשה איך מפרש שא מים דמשמע שהוא נושא את המים, ולעיל פרש"י שיש הבדל בין מים למים, ועל זה פירש שם מים, כלומר לאו דווקא שהוא נושא את המים עליו, אלא כיון ששם מים על גביו ובהבדלתו הוי כאילו הוא נושא את המים, אבל באמת ששם מים, ותו קשה לרש"י ולמה לא קרא אותו שם מים כדי שלא יבא לידי טעות לומר שהוא נושא מים, ומתרץ אש ומים, כלומר משום הכי קראו שמים דפירושו שא מים, ושא אותיות אש, דהיינו אש ומים שערבן יחד, ואם תאמר דילמא משום הכי נקראו שמים ומנא ליה לפרש שם מים, דאם כן היה לו לקרותו אש ומים, ואין להקשות למה לא פירש רש"י זה בריש הפרשה, ויש לומר דהוה אמינא דהוא שם העצם, אבל הכא כתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים, שמע מינה דשמים הוא שם התואר ולא שם העצם.

[רש"י: (י) קרא ימים - והלא ים אחד הוא, [ל] אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] [מ] באספמיא:.]


אות ל
רצונו לומר דהא כל שאר ימים יניקה שלהם מים הגדול כמ"ש כל הנחלים וגו'.

אות מ
דבאספמיא הדגים טובים יותר.
אות נ
קשה לרש"י למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע, או תעשיב הארץ עשבים.

[רש"י: (יא) תדשא הארץ דשא עשב – לא [נ] דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא, ולא היה לשון המקרא לומר תעשיב הארץ, שמיני דשאים מחולקין, כל אחד לעצמו נקרא עשב פלוני, ואין לשון למדבר לומר דשא פלוני, שלשון דשא הוא לבישת הארץ כשהיא מתמלאת בדשאים:
תדשא הארץ -תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. בלשון לעז נקרא דשא אירבידי"ץ [מכלול העשבים] כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב:
מזריע זרע - שיגדל בו זרעו [ס] לזרוע ממנו [ע] במקום אחר:
עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, [פ] לפיכך כשנתקלל אדם על עונו [צ] נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:
אשר זרעו בו - הן גרעיני כל פרי, שמהן האילן צומח [ק] כשנוטעין אותן:]

אות ס
רצונו לומר דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא הפעיל את אחרים.

אות ע
כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר, ולשון מפעיל קאי על האדם.

אות פ
הקשה מהרש"ל מאי טעם של האדמה ששינתה, ויש לומר דכך היה כוונתה משום שהקב"ה ציוה לאדמה שתוציא עץ פרי, דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים, אף זה יהיה עציו ופריו שוה, ואז האדמה לקחה סברא זו, ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים, אפילו הכי אי אפשר לאכלם, אלא שצריך מעט תקון, אילנות שאין טבען כך, ואינו סברא להיות שוה ק"ו אם יהיה כך שצריכים שנוי ותיקון, ומשום הכי לא עשתה כן, ובזה מתורץ ג"כ דלמה כתוב בצווי חד למינהו על תרווייהו, ובעשייה כתב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו, אלא יש לומר שבשעה שהקב"ה ציוה שיהא העשב ועץ פרי שוה, משום הכי כתיב חד למינהו אתרווייהו, כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן, לכן כתיב תרי למינהו.

אות צ
והא דפרש אצל ארורה האדמה משל היוצא לתרבות רעה וכו' שלא בעוונה נתקללה. יש לומר דהא והא גרמו ומה שהוכרחו רז"ל לומר משל ליוצא משום דסבירא להו דמלת בעבורך משמע ולא בעבורה.

אות ק
קשה לרש"י למה כתיב באילנות אשר זרעו בו, וגבי עשב כתיב מזריע זרע, לכן פירש וכו', רצונו לומר כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו, לכן נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו, לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע.

[רש"י: (יב) ותוצא הארץ וגו' -
אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציוייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כך, ונשאו קל וחומר בעצמן, [ר] כמפורש באגדה בשחיטת חולין (חולין ס א):]

אות ר
ומה אילנות שהם גדולים וענפיהם מרובים וגדולים ואינן יכולין לעמוד רצופין, ואפילו אם יתערבו יחד יש היכר ביניהם דזה מין פלוני, ואפילו הכי יצאו למינם, אנו שקטנים אנחנו ואם נהיה מעורבים יחד אין היכר בינינו, על אחת כמה וכמה שצריכין אנו לצאת למינינו.

[רש"י: (יד) יהי מארת וגו' - מיום ראשון נבראו, [ש] וברביעי ציוה עליהם להיתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב (פסוק א) את השמים, לרבות תולדותיהם, ואת הארץ, לרבות תולדותיה:
יהי מארת - חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו ברביעי היו מתענים על אסכרה שלא תיפול בתינוקות:
להבדיל בין היום ובין הלילה - משנגנז האור הראשון, [ת] אבל בשבעת ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה:
והיו לאותות - כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר (ירמיה י ב) מאותות השמים אל תחתו, [א] בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות:
ולמועדים - על שם העתיד, שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם נמנים [ב] למולד הלבנה:
ולימים - שימוש החמה חצי יום ושימוש הלבנה חציו, [ג] הרי יום שלם:
ושנים - לסוף שלוש מאות שישים וחמשה ימים יגמרו מהלכם [ד] בשנים עשר מזלות המשרתים אותם והיא שנה. (וחוזרים ומתחילים פעם שניה לסבב בגלגל כמהלכן הראשון):]

אות ש
קשה לרש"י דהוה ליה למימר יהי מאורות ואחר כך והיו למאורות ברקיע, רצונו לומר דהוה ליה למימר בריאתן מקודם ואחר כך תלייתן ברקיע.

אות ת
קשה לרש"י והא כבר כתיב ויבדל אלהים וגו'.

אות א
שמע מינה שיש חתת באם שילכו בדרכי העכו"ם.

אות ב
שהוא מחיבור שני המאורות כידוע לחכמי העיבור, ולכן תלה המועדים בשניהם.

אות ג
רצונו לומר יום שלם דהיינו י"ב שעות.

אות ד
שס"ה ימים קאי על החמה ושנת הלבנה שהם שנ"ד ימים מובלעים בשנת החמה, ולפי ששנת החמה היא מצד מהלכתה לסבב כל הי"ב מזלות, ושנת הלבנה היא מחוברת עם השמש בכל אחד מהי"ב מזלות, לכן תלה השנה בשניהם יחד, ואף על פי שהלבנה גומרת מהלכתה בכ"ט ימים ושעות ידועות.

[רש"י: (טו) והיו למאורות – עוד [ה] זאת ישמשו שיאירו [ו] לעולם:]

אות ה
כלומר ועוד נוסף על שמוש להבדיל וגו' שיאירו וכו'.

אות ו
והכי פירושו והיו רצונו לומר החמה והלבנה למאורות להאיר לבריות, ולכך נקט רש"י מלת לעולם ולא נקט לארץ כמו שכתוב בקרא, להורות שפירוש על הארץ על אנשי הארץ, כי הארץ אינה צריכה לאור.

[רש"י: (טז) המאורות הגדולים וגו' - שווים נבראו, [ז] ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד:
ואת הכוכבים - על ידי שמיעט את הלבנה, [ח] הרבה צבאיה להפיס דעתה:]

אות ז
דקשה לרש"י דבתחילה כתיב שני המאורות הגדולים, ואחר כך אמר את המאור הגדול וגו'.

אות ח
(נחלת יעקב) והשתא אתי שפיר דלא כתיב יהא כוכבים, או ויעש את הכוכבים.

[רש"י: (כ) נפש חיה - שיש בה [ט] חיות:
שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה [י] מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין [כ] ותולעים, ובבריות [ל] כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים:]

אות ט
קשה לרש"י נפש חיה משמע דמים הוציאו נפש החיה, ולקמן כתב ויברא אלהים וגו', לכך פירש נפש שיהא בה חיות, כלומר שהמים יכינו את הגוף שיקבל את נפש החיוני שיתן בו הקב"ה, וזה שפירש רש"י לקמן ואת כל נפש החיה, נפש שיש בה חיות וק"ל, עוד יש לומר דקשה לרש"י והלא חיות אחר כך נבראו מן האדמה, לכך פירש נפש שיהא בה חיות, ומה שהוצרך לפרש כן עוד (בפסוק כ"א), יש לומר לפי שנכתב בה"א הידיעה משמע שהוא חיה ממש, לכך פירש פעם שנית שאין פירושו כן מדכתב אשר שרצו המים, ומה שפירש ג"כ ביום החמישי, לפי שבפירוש נכתב אחר כך וחיתו ארץ, א"כ נפש חיה קאי אשרצים.

אות י
מה שמהפך רש"י ומפרש בתחילה נפש חיה אחר כך שרץ, רצונו לומר גם בקרא צריך להיות כן ישרצו המים נפש חיה, ומה הן נפש חיה ומפרש שרץ ועוף, וכן כתיב אחר כך ותוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש.

אות כ
הם התולעים הנמצאים באשפה, וגם בימות החמה כשירד גשם על הארץ.

אות ל
רצונו לומר גבי בהמות וחיות.

([רש"י: כא) התנינים - דגים גדולים שבים.
ובדברי אגדה [מ] הוא: לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא [נ], שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם:
פש החיה - שיש בה חיות:]

אות מ
דקשה לרש"י למה פרטם יותר משאר הבריות ולמה הוציאם מכלל כל נפש החיה (בה"א הידיעה), לכן פירש וכו'.

אות נ
דקשה לרש"י דכתיב התנינם חסר י' אחרונה דמשמע לשון יחיד, וקרינן תנינים לשון רבים, לכן פירש בראם זכר ונקבה, לכן קרינן התנינים, ואחר כך הרג לנקיבה לכך כתיב חסר יו"ד.

[רש"י: (כב) ויברך אותם - לפי שמחסרים אותן וצדין מהם [ס] ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה, לכך לא ברכן, [ע] שלא יהא הוא בכלל:
פרו - לשון פרי, כלומר עשו פירות:
ורבו - אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד [פ] הרבה:]

אות ס
ולא כדי שירבו כי מאחר שהם יציר כפיו מתברכים הם מאליהם.

אות ע
ואין להקשות אם כן אמאי החיות עומדים בריבויים כיון שמחסרים מהם ולא בירך אותם הקב"ה, ויש לומר מברכתו של האדם נתברכו גם החיות, כיון שהם מולידים כמו האדם, ודלא כתירוץ מהרא"ם שהם בעלי נפש חיה ונתברכו כל בעלי נפש חיה בדרך כלל, והא דנתברך האדם אף על פי שאין מחסרים מהם ולא הספיק להם רצון יוצרם, אפשר משום דגלוי לפני הקב"ה שיאכל מעץ הדעת ויטיל הנחש בהם זוהמא וילביש אותם ביצה"ר ויתרבו מלחמות בעולם.

אות פ
(נחלת יעקב) רצונו לומר בפעם אחד דהיינו תאומים, ואין להקשות יאמר רבו בלבד ולא יאמר פרו, יש לומר לפי שאז לא היינו יודעים במה ירבו אם ברבוי התולדה או ברבוי הקומה, ונמצא כזה בפרשת בחוקותי על והרבתי אתכם ופירש בקומה זקופה, אבל השתא דכתיב פרו ורבו וממילא דהרבוי קאי על הפריה דהיינו בולדות.

[רש"י: (כד) תוצא הארץ - הוא שפירשתי (פסוק יד) שהכל נברא מיום ראשון [צ] ולא הוצרכו אלא להוציאם:
נפש חיה - שיש בה [ק] חיות:
ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]:]

אות צ
דקשה לרש"י הוה ליה לכתוב ויברא אלהים, ולשון תוצא מורה שכבר נברא אלא שהוא מכוסה בו, ואין להוכיח מותוצא הארץ דלעיל (פסוק י"ב) שהכל נברא ביום א', יש לומר ותוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצוותה בו במאמר תדשא וגו', שהצווי בו הוא הויות הכח בה, ומלת תוצא הארץ אינו כך כי הוא בעצמו הצווי ויחויב שיהיה הכח קדום בה קודם הצווי הזה.

אות ק
ומה ששינה רש"י לשונו דלעיל (פירש) נפש שיהא בה חיות, נ"ל משום דכאן גבי חיות הארץ כבר היה הכל נברא ביום הראשון עם נפש החיונית, כיון דכתיב תוצא וגו', אבל גבי דגים ועופות לא נבראו ביום ראשון, אלא הכח שיכול להשריץ הגוף בלא נפש החיונית מדכתיב ויברא וגו'.

[רש"י: (כה) ויעש - תקנם בצביונם [ר] בתקונן [ש] ובקומתן:]

אות ר
לרצונו שאם היו שואלים אותו מתחילה אם רוצה להיות נוצר כן, היה מתרצה להיות כן.

אות ש
יש לומר שעמדה כל קומתן מתחילה, דקשה לרש"י כיון שכתוב ויהי כן, למה ליה למכתב אחר כך ויעש, ובדשאים נאמר ותוצא אחר ויהי כן, להורות שלא עשתה כן כנ"ל, ובמאורות שאמר ויעש אמר ויהי כן, לומר שהקטין אחד מהן.

[רש"י: (כו) נעשה אדם - ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן , לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו.
שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א' כב יט): ראיתי את ה' יושב על כיסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו?!
אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה.
וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא [ת] ובמאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם: יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית:
נעשה אדם - אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן [א]. ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו, ותשובת המינים [ב] כתב בצדו ויברא אלוהים את האדם, ולא כתב ויבראו:
בצלמנו – בדפוס [ג] שלנו:
כדמותנו – להבין [ד] ולהשכיל:
וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רידוי [ה] ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו:]

אות ת
רצונו לומר כמו שגוזרין המלאכים ומדברים לפני הקב"ה כך עומדת הפתגמא וכו', א"כ שמע מינה שהקב"ה נמלך במלאכים.

אות א
(נחלת יעקב) אף על גב דלעיל פירש שלא יתקנאו וכו', יש לומר דהכי קאמר שאף על פי שיש כח ביד הקב"ה שלא ישגיח בקנאת המלאכים, אפילו הכי הראה ענותנותו לימלך בהן, כדי שלא יהיה להם פתחון פה להתקנאות.

אות ב
רצונו לומר שלא יטעו המינים.

אות ג
רצונו לומר בדפוס שהכינו לאדם, אבל אין לפרש בצלמו של הקב"ה, דהא אין להקב"ה שום צלם ותמונה, כדכתיב בפרשת ואתחנן ותמונה אינכם רואים, לכך מפרש בדפוס שלנו, ורצונו לומר העשוי לנו כמו שפירש בסמוך על מלת בצלמו בדפוס העשוי לו, והא דפרש"י בסמוך צלם דיוקן יוצרו, הכי פירושו באותו דיוקן שנראה להם לנביאים כשנגלה להם, כך ברא את האדם, ועוד יש לומר משום כפל לשון פרש"י צלם דיוקן יוצרו, משום דכתיב בצלמו בצלם אלהים, אלא ודאי בצלמו קאי על הדפוס העשוי לו, ובצלם אלהים קאי על דמות דיוקן ודו"ק, ועיין ברא"ם.

אות ד
דקשה לרש"י הא לאדם יש גוף ולמלאכים אין להם גוף.

אות ה
רצונו לומר אי קרינן בחיר"ק ובציר"י הוא לשון ירידה. (נחלת יעקב) ונראה לי דכאן כתיב וירדו שהוא לשון ירידה, ובסמוך כתיב ורדו שהוא לשון רדיה, אלא כשדיבר עם המלאכים הקטין אותו לומר שהוא ירוד אפילו מדגת הים, ולא הוצרך להזכיר חית הארץ דכל שכן הוא, אבל כשדיבר עם האדם הגיס דעתו שאם יזכה ויהיה צדיק יהיה רודה בחיות ובבהמות.

[רש"י: (כז) ויברא אלוהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו, [ו] שהכל נברא במאמר והוא נברא בידים, שנאמר (תהילים קלט ה) ותשת עלי כפכה, נעשה בחותם כמטבע העשויה על ידי רושם שקורין קוי"ן בלע"ז [מטבע] וכן הוא אומר (איוב לח יד) תתהפך כחומר חותם:
בצלם אלוהים ברא אותו - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יצורו הוא:
זכר ונקבה ברא אותם - ולהלן הוא אומר (בראשית ב כא) ויקח אחת מצלעותיו וגו',
מדרש אגדה: שבראו שני פרצופין בבריאה ראשונה ואחר כך חלקו.
ופשוטו של מקרא, כאן הודיעך שנבראו שניהם בשישי ולא פירש לך כיצד ברייתן ופירש לך במקום אחר:]

אות ו
(דבק טוב) קשה לרש"י הלא כבר נאמר נעשה אדם בצלמנו, ואם כן בצלמו למה לי.

[רש"י: (כח) וכבשה – חסר [ז] וי"ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד ללמדך שהאיש שדרכו [ח] לכבוש מצווה על פריה ורבייה ולא האשה:]

אות ז
אם כן קרינן בקמ"ץ תחת השי"ן וכבשה.

אות ח
רצונו לומר שדרכו לכבוש במלחמה הוא מצווה על פריה ורביה, ועוד יש לומר שהאיש דרכו לכבוש את הנקיבה לתשמיש אף אם היא אינה רוצת, אבל האשה אינה יכולה לכבוש את האיש לתשמיש דאין קישוי אלא לדעת, והכי משמע מן הפסוק פרו ורבו וכבשה מי שדרכו לכבוש, (מהרש"ל) והוצרך רש"י לב' טעמים, דאי לטעם הראשון לבד היה קשה מה ענין זה אצל ברכה, לכן פירש ועוד וכו', ולדבר אחר לבד קשה דאם כן הוה ליה למימר וכבשה פרו ורבו ורדו.

[רש"י: (כט) לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ - השוה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, [ט] ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה [י] ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, [כ] וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט ג) כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:]

אות ט
מזרחי פירש מאחר שהשוה אותם הכתוב למאכל, הנה כמו שלא הותר לחיה לאכול רק העשבים והאילנות ולא את האדם, מדכתיב ורדו בדגת הים אתם רודים בהם ולא הם בכם, כך לא הותר לאדם לאכול רק העשבים והאילנות ולא להמית בריה, וקרא דורדו בדגת הים ובעוף וגו', לא להתיר אכילה קמיירי אלא למלאכה, (ועיין בפרק ד' מיתות).

אות י
משמע דוקא להמית בריה לא התיר להם, אבל מתה מאליה מותר להם לאכלה, ואם תאמר מנא ליה לרש"י, דהא כתיב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו', ויש לומר דהוכחתו הואיל וצריך לאסור לו אבר מן החי, כדאמרינן בפרק ד' מיתות, ואי גם בהמה שמתה מאליה אסורה להם למה צריך להזהירו על אבר החי, פשיטא שאסור לו, אבל אם נאמר דנבלה שמתה מאליה מותר לו הואיל ולא המיתה, הוה אמינא כמו כן אבר מן החי נמי מותר, הואיל ולא הפריש ממנה וגם אינה מתה בכך.

אות כ
כלומר והא ראיה על שהבשר נאסר לאדם הראשון, שהרי כשבאו בני נח הוצרך להתיר הבשר.

[רש"י: (לא) יום השישי - הוסיף ה' בשישי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עימהם על מנת [ל] שיקבלו עליהם ישראל חמישה חומשי תורה.
דבר אחר: יום השישי כולם [מ] תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא שישי בסיון המוכן למתן תורה.]

אות ל
פירוש לכך ברא שמים וארץ.

אות מ
ע"ז דף ג', שבת דף פ"ח.