[רש"י: (ב) ותירס – זו [ל] פרס:]

אות ל
למה מפרש תירס יותר מהאחרים, יש לומר לפי שפירש לעיל אף על פי שיפת אלהים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת וכו', אם כן תקשה ליה מנא ליה דכורש מבני יפת היה, לכן מפרש תירס זה פרס שמע מיניה דפרס היה מבני יפת, וכורש הוה מלך פרסיים מסתמא גם הוא היה פרסי וק"ל. והרא"ם כתב משום דכתיב כאן מדי ולא כתיב פרס, אם כן תקשי הרי בכל המקרא מצינו מדי ופרס יחד, לכן פירש תירס זה פרס. והוא גמרא בפרק קמא דיומא ופרסאי מנא ליה דמיפת קאתי דכתיב בני יפת גומר וגו', תני רבי יוסף תירס זו פרס.

[רש"י: (ח) להיות גבור – להמריד [מ] כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה:]

אות מ
(קיצור מזרחי), דאם לא כן החל למה לי, שהרי הוא לא היה מתחיל למרוד בהקב"ה שעדיין בימי אנוש הוחל וכו', אלא שהוא מענין חילול שחילל השם בפרהסיא ונראה לי דמוכרח הוא לפרשו מענין התחלה, דאי הוה מלשון מרד תרתי למה לי, הכי הוה ליה למימר הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', אבל אם הוא מלשון התחלה אתי שפיר, והכי פירושו הוא החל רוצה לומר שהוא היה המתחיל להיות גבור להמריד כו', והוא היה גבור ציד לפני ה' מתכוין להקניטו, ועיין שם.

[רש"י: (ט) גבור ציד - צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום:
לפני ה' – מתכוון [נ] להקניטו על פניו:
על כן יאמר כנמרד - על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו, יאמר זה כנמרוד גיבור ציד:]

אות נ
דקשה לרש"י הא בכל מקום שהוא, הוא לפני ה'.

[רש"י: (יב) העיר הגדולה – היא [ס] נינוה שנאמר (יונה ג ג) ונינוה הייתה עיר גדולה לאלוהים:]

אות ס
משום דלא ידעינן אי העיר הגדולה קאי, על נינוה או על כלח. דאי סלקא דעתך דכלח הגדולה הוה ליה למימר ובין כלח העיר הגדולה, היא למה לי, ועיין שם.

[רש"י: (יג) להבים - שפניהם דומים [ע] ללהב:]

אות ע
היכא שהשם הוא מלה עברית מפרש למה נקרא כן אלא מורה על דבר זה, אבל היכא שאין השם מלת עברית לא פירש כלום.

[רש"י: (יד) ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלשתים - משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם [פ] אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים:]

אות פ
דאי סלקא דעתך מכסלוחים לבד, הוה ליה למימר וכסלוחים ילד את פלשתים, ולא אשר יצאו משם, גם אין לפרש כונת הקרא שנותן סימן והבדלה שהוא הכסלוחים אשר יצאו, דהא לא מצינו כסלוחים אחר מוזכר במקרא.

[רש"י: (יח) ואחר נפצו - מאלו נפוצו [צ] משפחות הרבה:]

אות צ
דאין לומר ואחר נפוצו קאי על אותן הנזכרים לעיל שהם בני כנען, דאם כן לא הוה ליה למימר אלא ואחר נפצו, דודאי קאי על אותן דלעיל דלמה לי משפחות הכנעני? אלא מאלה נפוצו משפחות הרבה, רוצה לומר שאר משפחות וקאי על ג' בני נח.

[רש"י: (כא) אבי כל בני עבר – הנהר [ק] היה שם:
אחי יפת הגדול - איני יודע אם יפת הגדול אם שם, כשהוא אומר (להלן יא י) שם בן מאת שנה וגו' שנתיים אחר המבול, הוי אומר יפת הגדול, שהרי בן חמש מאות שנה היה נח כשהתחיל להוליד, והמבול היה בשנת שש מאות שנה לנח, נמצא שהגדול בבניו היה בן מאה שנה, [ר] ושם לא הגיע למאה שנה עד שנתיים אחר המבול:
אחי יפת - ולא אחי חם, שאלו שניהם כבדו את אביהם, וזה בזהו:]

אות ק
דלפי פשוטו של קרא משמע דעבר שם אדם הוא, אם כן למה אמר אבי כל בני עבר, וכי לא היה שם אלא אבי בני עבר לבד והלא גם שאר בנים היו לו לשם, לכן פירש דעבר לאו שם אדם הוא אלא עבר הנהר, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש לאבי בני עבר בן בנו, דמאי רבותא דעבר והא כל אחד ואחד אבי כל משפחה ומשפחה היוצאת ממנו, אלא על כרחך עבר רוצה לומר עבר הנהר.

אות ר
ואם תאמר מה הוכחה זו, דילמא חם היה בן מאה שנה כשבא המבול ושם היה בן מאה, שנתים אחר המבול, ויפת היה בן מאה, שלש או ארבע שנה אחר המבול, ויש לומר משום דבדורות הראשונים כל בנים שהולידו היו מולידין שנה אחר שנה כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה, ואחר שהודיענו שנולד שם בשנת תק"ב לנח שנתים אחר המבול למדנו ששם היה האחרון, כי יפת וחם נולדו בשנת ת"ק ותק"א לחיי נח וק"ל.

[רש"י: (כה) נפלגה - נתבלבלו הלשונות, ונפוצו מן הבקעה, ונתפלגו בכל העולם. למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו על שם העתיד.
ושנינו בסדר עולם (פרק א):
שבסוף ימיו נתפלגו, [ש] שאם תאמר בתחילת ימיו, [ת] הרי יקטן אחיו צעיר ממנו והוליד כמה משפחות קודם לכן, שנאמר (פסוק כו) ויקטן ילד וגו' ואחר כך ויהי כל הארץ וגו'. ואם תאמר באמצע ימיו, לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, הא למדת שבשנת מות פלג נתפלגו:
ויקטן - שהיה עניו ומקטין [א] עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו:]

אות ש
והיאך ידע? אלא נביא היה.

אות ת
רוצה לומר ולא נביא היה, אלא כן היה המעשה בתחילת ימיו, וקראו כן על שם המעשה הרי יקטן וכו', ואם תאמר באמצע ימיו רוצה לומר וקודם לכן היה לו שם אחר, אלא כשאירע המעשה קרא שמו כן לא בא הכתוב וכו', אלא בסוף ימיו נתפלגו, והשתא אין לומר דילמא קודם לכן היה לו שם אחר אלא כשאירע המעשה נקרא פלג, דכיון שהיה בסוף ימיו אין דרך לקרא למת שם אחר בעבור המקרה שקרה בשעת מותו או סמוך למיתה, אלא ודאי בתחילת ימיו וקרא אותו על שם העתיד.

אות א
דקשה לרש"י כיון דמשני הקרא בלידת בניו של עבר דכתיב ולעבר יולד שני בנים, ולא נקט הקרא כמו בשאר הנולדים, כמו וארפכשד ילד וגו' ויקטן ילד וגו', אלא להכי שינה וכתב ולעבר יולד שני בנים וקרא את שמותם על שם המאורע, ואם כן קשה בשלמא פלג נתן הכתוב טעם למה נקרא פלג, אלא יקטן מאי טעמא, אלא על שם שהיה מקטין את עצמו, וכל זה ראה עבר ברוח הקודש אשר עליו, והרא"ם כתב טעם מפני שזה השם נגזר מהקטנות, פירש שם זה יתר משאר שמות.

[רש"י: (כו) חצרמות - על שם [ב] מקומו, דברי אגדה]

אות ב
דכל אנשי המקום שהיו שם מצפים בכל יום על המיתה שאוכלים כרישין.