[רש"י: (א) שפה אחת – לשון [ג] הקודש:
ודברים אחדים - באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה.
דבר אחר: על יחידו [ד] של עולם.
דבר אחר: ודברים אחדים, אמרו אחת לאלף ושש מאות חמישים ושש שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות:]

אות ג
דאי לשון אחר היה לא היה שפה אחד, דהא הכל מודים דבלשון הקודש נברא העולם כדפירש רש"י בפרשת בראשית בפסוק ויאמר האדם זאת הפעם וגו', אם כן על כרחך היה לשון הקודש אותו לשון וק"ל.

אות ד
דלפירוש א' קשה אם כן הוה ליה למימר בדברים אחדים, משום הכי קאמר דבר אחר וכו', ותו קשה הוה ליה למימר ודבר אחד מה אחדים, משום הכי פירש דבר אחר וכו', רוצה לומר דברים חדים וכו'.

[רש"י: (ב) ויהי בנסעם מקדם - שהיו יושבים שם, כדכתיב למעלה (י ל) ויהי מושבם וגו' הר הקדם, ונסעו משם לתור להם מקום [ה] להחזיק את כולם, ולא מצאו אלא שנער:]

אות ה
דבשביל זה נסעו שהרי כתב אחר כך וימצאו בקעה, משמע דמתחילה בקשו זה.
[רש"י: (ג) איש אל רעהו – אומה [ו] לאומה, מצרים לכוש [וכוש לפוט] ופוט לכנען:
הבה - הזמינו עצמכם.
כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא.
הבה, הזמינו אפרייליי"ר בלע"ז [להיכון]:
לבנים - שאין אבנים בבבל, שהיא בקעה:
ונשרפה לשרפה - כך עושין הלבנים שקורין טיולי"ש בלע"ז [רעפים], שורפים אותן בכבשן:
לחמר - לטוח הקיר:]

אות ו
יש לומר דהוכחתו מדכתיב אחריו ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, והתם על כרחך צריך לומר שפירוש אומה באומה, דאי שפת רעהו ממש נמצא יותר משבעים לשונות, אלא על כרחך צריך לומר אומה באומה, וזה קאי א"ויאמרו איש אל רעהו" דלעיל, שמע מינה דלעיל גם כן פירושו כן, ודלא כפירוש הרא"ם שמפרש כי העצה היתה בין האומות לא בין איש אל רעהו.

[רש"י: (ד) פן נפוץ - שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו [ז] מכאן :]

אות ז
זה קאי דוקא אמלת עיר שכתוב לפניו, אבל לא קאי אמלת מגדל, דאם כן סותר זה מה שפירש לעיל דברים אחדים באו בעצה אחת וכו', משמע כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא בנו המגדל כאן פירש שלא יבוא עלינו וכו', אלא ודאי זה קאי אמלת עיר. פירוש שהיא טעם על המגדל, ואם יביא עליהם שום מכה להפיצם יעלו במגדל לרקיע ללחום נגד השם יתברך, וכן ללשון השני שרצו לעשות סמוכים לרקיע וכו'.

[רש"י: (ו) הן עם אחד ושפה אחת - כל טובה זו יש עימהן, שעם אחד הם ושפה אחת לכולם, ודבר זה החלו לעשות:
החלם - כמו אמרם, עשותם,[ח] התחילו הם לעשות [ט]:
לא יבצר מהם וגו' לעשות - תמיה.
יבצר לשון מניעה, כתרגומו, ודומה לו (תהילים עו יג) יבצור רוח נגידים: [רש"י:

אות ח
פירוש שהוא מקור והכנוי בא אל הפועל, כי אמרם הוא כמו אמר הם, עשותם כמו עשות הם, אף כאן החל הם.

אות ט
פירוש וכי לא תמנע מהם זאת המחשבה, והלא אנחנו נרד ונבלבל שפתם וגו', ובהכרח שתמנע המחשבה, אבל אי אפשר לפרש בניחותא שהרי באמת נמנע מהם.

[רש"י: (ז) הבה נרדה - בבית דינו נמלך, מענוותנותו היתירה:
הבה - מידה כנגד מידה, הם אמרו הבה נבנה, והוא כנגדם מדד ואמר [י] הבה נרדה:
ונבלה - ונבלבל.
נו"ן משמש בלשון רבים, וה"א אחרונה יתירה [כ] כה"א של נרדה:

לא ישמעו - זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו [ל] ופוצע את מוחו:]

אות י
דאם לא כן הבה שפירושו לשון הזמנה למה לי, הרי כבר הכל מוכן לפניו יתברך.

אות כ
כלומר אל תאמר מדכתיב ונבלה בה"א ולא כתיב ונבל ודאי לאו לשון רבים הוא, אלא הרי הוא כמו נפלה, שאף על פי שכתוב בנו"ן מכל מקום אינו רבים אלא הנו"ן היא פ"א הפעל והה"א היא ה' הנקבה, ולא שהנו"ן היא נפעל לרבים, אם כן הכי נמי נימא הכי, לכך פירש וה"א אחרונה וכו', כלומר דלא דמי מלת ונבלה למלת ונפלה אלא הרי כאילו כתיב ונבל בלא הא שהוא לשון רבים דה"א אחרונה וכו', והראיה שהנו"ן של ונבלה היא נו"ן הרבים, מדכתיב בתר הכי כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, שמע מינה דנבלה לאו נו"ן הנפעל היא אלא היא נו"ן הרבים, ודוק נראה לי, ודלא כפירוש הרא"ם שפירש כי אין טעם לומר נרדה ונבלבל לשונם, שלא נבלל לשונם בעבור הירידה.

אות ל
דאם לא כן אלא מפני שלא היו מבינים אחד לשון חבירו חדלו לבנות אם כן למה נפוצו, ולא היו דרים יחד, אף על גב שאין אחד מבין לשון האחר, אלא מפני שנפל בהם ריב וכו'.

[רש"י: (י) שם בן מאת שנה - כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר [מ] המבול:]

אות מ
רצונו לפרש דמה שכתוב שנתים אחר המבול קאי א"ויולד את ארפכשד", וגם קאי א"שם בן מאת שנה".

[רש"י: (כט) יסכה - זו שרה, על שם שסוכה [נ] ברוח הקודש, ושהכל סוכין ביופייה.
ועוד יסכה לשון נסיכות, כמו שרה לשון שררה:]

אות נ
ואם תאמר מנא ליה לרש"י? ועוד קשה מאי נפקותא בזה שפירש יסכה זו שרה? ויש לומר דהוכחתו ממה שכתוב לפניו אבי מלכה ואבי יסכה, אם כן הקרא מונה בני הרן ואם כן למה לא מנה גם שרה שגם היא היתה בת הרן, לכך פירש יסכה זו שרה, ועוד יש לומר דשרה בא"ב דאם תאמר ב"ש הוא בג"ץ שהוא כמנין יסכה וק"ל, והא דפירש רש"י בשם יסכה ג' טעמים משום דהי מנייהו מפקת, אי נמי דהתם בגמרא בפרק בן סורר ומורה דורש שני טעמים לכך הביאם רש"י, והא דמוסיף רש"י על לשון הגמרא וכתב עוד לשון נסיכות, משום דקשה לו למה לא קרא אותה בשם העצם שלה שרי, אלא יסכה גם כן לשון נסיכות שהוא לשון שרי.

[רש"י: (לב) וימת תרח בחרן - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר מששים שנה, שהרי כתוב (יב ד) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, (פסוק כו) ותרח בן שבעים שנה היה כשנולד אברם, הרי מאה ארבעים וחמש לתרח כשיצא אברם מחרן, עדיין נשארו משנותיו הרבה.
ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם?
שלא יהא הדבר מפורסם לכל [ס] ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת, שהרשעים אף בחייהם קרויים מתים, והצדיקים אף במיתתן קרויים חיים, שנאמר (שמואל ב' כג כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי:
בחרן - הנו"ן הפוכה, לומר לך עד אברם היה חרון אף של מקום בעולם.]

אות ס
כתב הרא"ם לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש, אם חושש בזמן אברהם מהו לפיכך קראו הכתוב מת, והא בימיו לא נכתבה התורה, ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברהם כבוד אב ואם דקאמר? והלא בצדו כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך, ולא היה יכול לעמוד עם אביו ולבטל גזירת השם יתברך עד כאן לשונו, ולי נראה דקאי אאחר זמן כתיבת התורה, והעיקר שיאמרו על אברהם שלא קיים כבוד וכו' הוא מפני שלא לקח את אביו עמו, כמו שלקח אותו מאור כשדים, משום הכי יאמרו עליו שלא קיים אברהם כבוד אביו וכו', והטעם שלא לקח עמו משום שהיה רשע ועובד כוכבים ומזלות, ואף על פי ששב בתשובה, היינו בסוף ימיו קודם מותו, אבל בהליכת אברהם ממנו מחרן אז היה רשע, וק"ל. ולי נראה שלא הבין דברי הרא"ם וכו', כי כל עצמו לא אמר השם יתברך לאברהם לך לך וגו' ומבית אביך, אלא בעבור זה שאין אני רוצה שתקח את אביך עמך שלא תעשה עצמך טפל לאביך, כמו בהליכה ראשונה דכתיב ויקח תרח את אברם בנו וגו', ומה שכתוב כמו שלקח מאור כשדים, זה אינו שהרי אדרבא תרח לקח את אברם כנזכר לעיל, ולכך יפה הקשה הרא"ם, (ועיין בנחלת יעקב ושם תמצא תירוץ הגון לקושיא הנזכרת לעיל).