[רש"י: (ה) ויוצא אתו החוצה - לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים.
ולפי מדרשו:
אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן.
אברם אין לו בן [ז], אבל אברהם יש לו בן.
וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד.
אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.
דבר אחר: הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה [ח] מלמעלה למטה:]

אות ז
אף על גב שהיה לו ישמעאל בעוד שנקרא אברם דבנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך ואין ראוי לירש אותו.

אות ח
ואם תאמר והא כתיב והביט אל נחש הנחושת וחי יש לומר דהכי פירושו והביט אליו הנחש והא דכתיב הביטו אליו ונהרו דגם זה מלמטה למעלה יש לומר מלא כל הארץ כבודו (מצאתי) והרא"ם פירש דהכי פירושו אין הבטה האמור פה אלא מלמעלה למטה.

[רש"י: (ו) והאמין בה' - לא שאל לו אות על זאת [ט], אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו במה אדע:
ויחשבה לו צדקה - הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה [י] על האמונה שהאמין בו.
דבר אחר: במה אדע, לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, [כ] אמר לו הקב"ה בזכות הקורבנות:]

אות ט
רצונו לומר וכי תעלה על דעתך שאברהם לא האמין בהקב"ה ובנבואת עצמו והלא אברהם נביא היה וא"כ למה ליה למכתב והאמין בה' ומתרץ לא שאל לו אות ואין להקשות למה לא בקש אות על בשורת הבנים כמו על ירושת הארץ כבר תירץ הרמב"ן והרא"ם תירץ כי בירושת הארץ לא היה עתה הבטחה אלא ספור דברים בעלמא אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים על דעת לתת לך את הארץ הזאת לרשתה משום הכי בקש ממנו אות על ספק הבטחתו קודם שנעשו לו כמה נסים כי שמא קיבל שכרו בהנסים שנעשו לו אבל על הבנים היה ההבטחה אחר הנסים משום הכי לא ביקש שום אות, ולי נראה דגבי בנים לא שאל אות לפי מדרש רז"ל שהוציא אותו החוצה ואמר לו צא מאצגנינות שלך וכו' אברם אינו מוליד וכו' וזה ראה אברם משום הכי לא ביקש אות כי אין לך אות גדול מזה מה שאין כן גבי הבטחת הארץ משום הכי ביקש ממנו אות על זה ועוד יש לומר דמשום הכי נכנס ספק לאברהם על הבטחת ירושת הארץ כיון שלא כלל הבטחת ירושת הארץ עם הבטחת הבנים אלא חלקן לשנים משום הכי נכנס ספק בלב אברם על ירושת הארץ נ"ל וק"ל, (רי"ק) אמר זה לפי שנראה שמלת והאמין בה' היא מיותרת שאחר שאברהם לא דבר כלום על מה שא"ל הש"י כה יהיה זרעך פשיטא שהאמין, לזה אמר שמלת והאמין לאו לגופיה אצטריך אלא למידק מינה רצונו לומר על זה דוקא האמין ולא שאל אות אבל וכו'.

אות י
פירוש דמלת ויחשבה וגו' שבה אל השם יתברך ומלת לו שבה אל אברהם לא שמלת ויחשבה שבה אל אברהם ומלת לו שבה אל ה' והוכחתו כי מלת צדקה אינו נופל אלא מהגדול להקטן שהגדול מתחסד עם הקטן ולא מהקטן אל הגדול (רי"ק) אמר זה לפי שאם היה חוזר לאברהם פשיטא שאפילו שלא היה רואה שמזלו אינו מוליד היה מחשבה לצדקה ולא שהיו ראוי לכך כ"ש שמזלו מנגד לו לזה אמר הקב"ה וכו'.

אות כ
וכך פירוש של קרא אדע במה אירשנה כלום בשביל איזה זכות כתב הרא"ם אבל איני יודע איך יתיישב לפ"ז והאמין בה' וגו' כי תפול הקושיא דלעיל איך לא יאמין בנבואתו הוא בעצמו ותירץ שהאמין שיזכה בזרע ולא נשארה בו מבוכה מה שאין כן בירושת הארץ שנשאר נבוך באיזה זכות יתקיימו בה ולפי זה נוכל לפרש ויחשבה אברהם לו להשי"ת לצדקה ולכך מפרש ויחשבה קודם הדבר אחר וצריך לומר דגבי זרעו האמין שיתקיים זרעו אף שלא יהיה בהם שום זכות וכמו שדרשו ואת הצפור לא בתר רמז לישראל שיתקיימו לעולם וכמו דכתיב חצי אכלה בם ודרשו רז"ל חצי כלין והם אינם כלין אבל בירושת הארץ אף על פי שהאמין שירשוה אף שלא יהיה להם זכות כי כדאי זכות אבות שירשו את הארץ וכמו שפירש רש"י ריש פרשת וארא אבל אם יתקיים בידם היה ספק אצלו באיזה זכות יתקיים בידם כי היה יודע אם לא יהיה להם זכות לא יתקיים בידם לכן אמר במה אדע וגו' ודוק.

[רש"י: (ט) עגלה משלשת - שלושה עגלים, רמז לשלשה פרים:
פר יום הכיפורים,
ופר העלם דבר של צבור,
ועגלה ערופה:
ועז משלשת - רמז לשעיר הנעשה בפנים,
ושעירי מוספין של מועד,
ושעיר [ל] חטאת יחיד:
ואיל משולש - אשם ודאי,
ואשם תלוי,
וכבשה של חטאת יחיד:
ותור וגוזל -
תור ובן יונה:]

אות ל
כתב הרא"ם אף על פי שאינה באה לכפרת כל ישראל דומיא דפרים ושעירים דלעיל מכל מקום מאחר שהיה באה על כל חוטא וחוטא מישראל כפרת כל ישראל מקרי, ולי נראה משום דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא משום הכי כפרת כל ישראל מקרי.

[רש"י: (יא) העיט - הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף הנבלות (איוב ט כו) לטוש עלי אוכל, כמו (שמואל א' טו יט) ותעט אל השלל:
על הפגרים - על [מ] הבתרים (הפגרים מתרגמינן פגליא, אלא מתוך שהורגלו לתרגם (פסוק י) איש בתרו, ויהב פלגיא, נתחלף להם תיבת פגליא לפלגיא, ותרגומו הפגרים פלגיא, וכל המתרגם כן טועה, לפי שאין להקיש בתרים לפגרים, שבתרים תרגומו פלגיא, ופגרים תרגומו פגליא לשון פגול, כמו (ויקרא יט ז) פגול הוא לשון פגר):
וישב - לשון נשיבה והפרחה, כמו (תהילים קמז יח) ישב רוחו, רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם, ואין מניחין אותו מן השמים עד שיבוא מלך המשיח:]

אות מ
(רי"ק) אמר זה לפי שפגר לא נקרא אלא בעל חי שהוא שלם וכאן לא היה שלמים לפי שבתר אותם בתוך לז"א הפגרים הבתרים וכוונת הרב שלא נאמר שירד העיט גם על הצפור ונראה שגם כן יבוא לכלות גם לישראל לפי שהצפור הוא רמז לישראל לז"א הבתרים רמז לעכו"ם.

[רש"י: (יג) כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה.
כיצד?
יצחק בן שישים שנה כשנולד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר (להלן מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רדו, הרי ארבע מאות שנה.
ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלוש מאות וחמישים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם [נ], ושחי עמרם אחר לידת משה:
בארץ לא להם - לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם,
ומשנולד יצחק [ס] (להלן כא לד) ויגר אברהם וגו'.
וביצחק (שם כו ג) גור בארץ הזאת.
(תהילים קה כג) ויעקב גר בארץ חם.
(בראשית מז ד) לגור בארץ באנו:]

אות נ
לא חש להוציא נמי השנים שהיו לקהת קודם שירד למצרים וא"כ הואיל ולא היה השעבוד ת' שנה למה כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וע"כ צריך לומר דת' שנה קאי אגר יהיה זרעך בארץ לא להם דהרי משנולד יצחק היו כגרים בשאר ארצות כדכתיב ויגר יצחק שהוא לשון גירות ולא קאי על ועבדום וענו אותם דעבדים לא יהיו אלא רד"ו שנה. אבל הגרות היה משנולד יצחק.

אות ס
ולכך כתיב בארץ לא להם שהרי לא באו מיד למצרים אלא בסוף ימי יעקב.

[רש"י: (יד) וגם את הגוי - וגם לרבות ארבע מלכויות [ע], שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל:
דן אנכי – בעשר [פ] מכות:
ברכוש גדול – בממון [צ] גדול, כמו שנאמר (שמות יב לו) וינצלו את מצרים:]

אות ע
והם הרמוזים בפסוק שלמעלה והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו, אימה זו בבל, חשיכה זו מדי שחשכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה זו יון, נופלת זו אדום.

אות פ
לאפוקי דין כמשמעו כי לא מצינו שעמד עמהם בדין.

אות צ
לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין כי זה הממון שהשאילום אינו מקניינם.

[רש"י: (טו) ואתה תבוא - ולא תראה כל [ק] אלה:
אל אבותיך - אביו עובד עבודה זרה והוא מבשרו שיבוא אליו [ר], אלא למדך שעשה תרח תשובה:
תקבר בשיבה טובה - בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת חמש שנים קודם זמנו ובו ביום [ש] מרד עשו:]

אות ק
פירוש העבדות והענוי אבל הגרות גם הוא היה בכלל גרות כי מיד כשנולד יצחק התחילו הת' שנה כמו שכתב רש"י.

אות ר
בניחותא ולא בתמיה מדלא אמר בתר הכי אלא למדך וכו' (מהרש"ל).

אות ש
(קיצור מזרחי) דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף ודרשו רז"ל ברציחה ואותו יום מת אברהם כמו שדרשו רז"ל מהלעיטני נא ע"ש ברש"י.

[רש"י: (טז) ודור רביעי - לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלושה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת, לפי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זו, כדכתיב (פסוק ז) לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, וכן היה יעקב ירד למצרים.
צא וחשוב דורותיו יהודה, פרץ, חצרון, וכלב בן חצרון [ת] מבאי הארץ היה:
כי לא שלם עון האמורי - להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה, שנאמר (ישעיה כז ח) בסאסאה בשלחה תריבנה:]

אות ת
ואם תאמר והרי דור חמישי היה שהרי יעקב מיורדי מצרים היה יעקב יהודה פרץ חצרון כלב ויש לומר דיעקב זקן היה ולא חשיב דור אלא נחשב כמת ועוד יש לומר דבימי יעקב לא היה שעבוד כלל אבל בימי יהודה התחיל קצת השעבוד כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי ויהיה ועבדום וענו אותם דבק עם דור רביעי.

[רש"י: (יז) ויהי השמש באה - כמו (בראשית מב לה) ויהי הם [א] מריקים שקיהם,
(מ"ב יג כא) ויהי הם קוברים איש, כלומר ויהי דבר זה:
השמש באה - שקעה:
ועלטה היה - חשך היום:
והנה תנור עשן וגו' - רמז לו שיפלו המלכויות בגיהינום. באה טעמו למעלה, לכך הוא מבואר שבאה כבר.
ואם היה טעמו למטה באלף היה מבואר כשהיא שוקעת.
ואי אפשר לומר כן, שהרי כבר כתיב ויהי השמש לבא, והעברת תנור עשן לאחר מכאן הייתה נמצא שכבר שקעה.
וזה חילוק בכל תיבה לשון נקבה שיסודה שתי אותיות, כמו בא, קם, שב, כשהטעם למעלה, לשון עבר הוא, כגון זה:
וכגון (להלן כט ט) ורחל באה.
(שם לז ז) קמה אלומתי.
(רות א טו) הנה שבה יבמתך.
וכשהטעם למטה הוא לשון הווה, דבר שנעשה עכשיו והולך.
כמו (להלן כט ו) באה עם הצאן.
(אסתר ב יד) בערב היא באה ובבקר היא שבה:]

אות א
רצונו לפרש למה כתיב ויהי לשון זכר והשמש לשון נקבה מדכתיב באה והוה ליה ליכתוב ותהי השמש ומתרץ דהכי פירושו ויהי דבר זה, השמש באה וגו' ומלת ויהי קאי אדבר זה וכמו כן ויהי הם מריקים וגו' כאילו אמר ויהי דבר זה שהם מריקים.

[רש"י: (כ) ואת הרפאים - ארץ עוג, [ב] שנאמר בה (דברים ג יג) ההוא יקרא ארץ רפאים.]

אות ב
נראה לומר דעוג שהיה אמורי דכתיב שני מלכי האמורי, מלך על החוי שהם רפאים והוא היה מבני האמורי ונקרא יותר הרפאים מפני שמלך עליהם דאי תימא ואת הרפאים זה עוג והם אמורים כלם למה חשב עוד ואת האמורי (הרא"ם).