[רש"י: (א) שני המלאכים אחד להשחית את סדום.
ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם.
והשלישי שבא לבשר את שרה, כיון שעשה שליחותו נסתלק לו.
(א) המלאכים - ולהלן קראם אנשים, [ע] כשהייתה שכינה עימהם [פ] קראם אנשים.
דבר אחר: אצל אברהם שכחו גדול והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים קראם אנשים, ואצל לוט קראם מלאכים:
בערב - וכי כל כך שהו המלאכים מחברון לסדום, אלא מלאכי רחמים היו, וממתינים שמא יוכל אברהם ללמד עליהם סניגוריא:
ולוט ישב בשער סדום - ישב כתיב אותו היום [צ] מינוהו שופט [ק] עליהם:
וירא לוט וגו' - מבית אברהם למד [ר] לחזור על האורחים:]

אות ע
רצונו לתרץ בזה דמשמע מן הקרא שהיו מלאכים ממש שלבשו לבוש מלאכים, וזה אי אפשר שהרי לוט מצות אפה, ואם כן נראו לו בדמות אנשים, לכן פירש קראם אנשים כו', כלומר בקריאת השם לבד לא שנתפשטו מהגשמיות, ומה שקראם גבי אברהם אנשים הוא מפני כבוד השכינה, אבל גבי לוט שלא היתה השכינה קראם מלאכים.


אות פ
וקשה לפי פירוש זה פשיטא הוא שהמלאכים אינן נחשבים לכלום נגד השכינה, לכן אמר ד"א, ולד"א קשה אם כן יקראם בכל מקום אנשים, וכי תימא לא היינו יודעים שהיו מלאכים אם כן יקראם מלאכים, ואי משום להודיענו שהיו תדירים וכי לא ידעינן שאברהם צדיק גמור יותר מלוט, לכן צריך לטעם ראשון, (מהרש"ל).

אות צ
דקשה לרש"י למה כתיב חסר, דאין לדרוש כאן כמו גבי אברהם, ואם כן למה כתיב חסר, ועל זה פירש באותו יום, כלומר שישיבתו היה חסרה קודם לכן.

אות ק
ואם תאמר מנא ליה לרש"י שהיה שופט לגמרי, ויש לומר מדכתיב יושב בשער, וסתם שער הוא מקום שדנין בו כדאשכחן גבי בועז, ועוד יש לומר מדכתיב אחר כך וישפוט שפוט, משמע שהיה שופט.

אות ר
ואין לומר שהיה מדקדק במצות, שהרי לא היה מדקדק על עבודה זרה מדהקדים לינה לרחיצה. שהרי מצינו שהיה רשע כמו שפירש רש"י (לעיל יג,יא) על הפסוק ויבחר...את כל ככר הירדן שהיה שטוף בזימה.

[רש"י: (ב) הנה נא אדני - הנה נא אתם אדונים [ש] לי אחר שעברתם עלי.
דבר אחר: הנה נא צריכים אתם לתת לב על הרשעים הללו שלא יכירו בכם. וזו היא עצה נכונה:
סורו נא - עקמו את הדרך [ת] לביתי דרך עקלתון, שלא יכירו שאתם נכנסין שם לכך נאמר סורו, בבראשית רבה (נ ז):
ולינו ורחצו רגליכם - וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה (יח ד) ורחצו רגליכם?
אלא כך אמר לוט אם כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלושה שבאו לביתך ולא הודעתנו, לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראין כמו שבאו עכשיו, לפיכך אמר לינו תחילה ואחר כך רחצו:
ויאמרו לא - לאברהם אמרו (יח ה) כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן [*ת] ואין מסרבין לגדול:
כי ברחוב נלין - הרי כי משמש בלשון אלא, שאמרו לא נסור אל ביתך אלא ברחובה של עיר נלין:]

אות ש
ופירושו עתה שעברתם עלי, אתם אדונים לי.

אות ת
ופירושו בבקשה מכם סורו וגו', דאם לא כן למה אמר סורו נא, היה לו לומר בואו אל בית עבדכם.

אות ת*
קשה דילמא אצל אברהם שנשתלחו לשם כך שיאכלו אצלו לכן לא סרבו מה שאין כן אצצל לוט. יש לומר אפילו הכי היה להם לסרב מעט דהא נהגו בדרך ארץ. אלא אין מסרבין לגדול.

[רש"י: (ג) ויסרו אליו - עקמו את הדרך לצד ביתו:
ומצוות אפה – פסח [א] היה:]

אות א
והא דאמר גבי אברהם לושי ועשי עוגות, ולא אמר מצות שהרי פסח היה והיה לו לומר עוגות מצות, יש לומר דאברהם ציוה שתעשה מצה עשירה לפי כבוד האורחים וק"ל.

[רש"י: (ד) טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום - כך נדרש בבראשית רבה (נ ה):
טרם ישכבו ואנשי העיר היו בפיהם של מלאכים, שהיו שואלים ללוט מה טיבם ומעשיהם?
והוא אומר להם: רובם רשעים.
עודם מדברים בהם ואנשי סדום וגו'.
ופשוטו של מקרא ואנשי העיר, אנשי [ב] רשע, נסבו על הבית. על שהיו רשעים נקראים אנשי סדום, כמו שאמר הכתוב (יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים:
כל העם מקצה - מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם [ג], שאפילו צדיק אחד אין בהם:]

אות ב
אנשי רשע, כלומר כשרוצה לומר רשעים אומר אנשי סדום, שאנשים רשעים היו.

אות ג
רצונו לומר וכי אפשר דבר זה שמקום קטן כזה דהיינו מה שסובב הבית יחזיק כל אנשי העיר, ומתרץ שאין אחד מהם מוחה בידם, וכיון שלא מיחו הרי כאילו הם עצמם עשו.

[רש"י: (ה) ונדעה אתם - במשכב זכר [ד], כמו (פסוק ח) אשר לא ידעו איש:]

אות ד
ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר מדכתיב אחר כך הנה נא לי שתי בנות וגו', משמע דגם הם היו מבקשים מתחילה בענין הזה, דהיינו משכב זכר.

[רש"י: (ח) האל - כמו האלה:
כי על כן באו - כי הטובה הזאת תעשו לכבודי [ה] על אשר באו בצל קורתי, תרגום בטלל שרותי, תרגום של קורה שרותא:]

אות ה
((גור אריה),) דאם לא כן וכי בשביל זה באו אצל לוט שלא יעשו להם דבר? הרי לא היו נרדפים קודם לכן מאנשי סדום.

[רש"י: (ט) ויאמרו גש הלאה - קרב להלאה [ו], כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו.
וכן כל הלאה שבמקרא לשון רחוק, כמו: (במדבר יז ב) זרה הלאה.
(ש"א כ כב) הנה החצי ממך והלאה.
גש הלאה המשך להלן, בלשון לע"ז טרי"י טי"י ד"י נו"ש [משוך את עצמך ממנו], ודבר נזיפה הוא לומר אין אנו חוששין לך, ודומה לו:
(ישעיה סה ה) קרב אליך אל תיגש בי.
וכן (ישעיה מט כ) גשה לי ואשבה, המשך לצדדין בעבורי ואשב אצלך.
אתה מליץ על האורחין, איך מלאך לבך. על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה, לשון נחת, ועל שהיה מליץ על האורחים אמרו האחד בא לגור, אדם נוכרי [ז] יחידי אתה בינינו שבאת לגור, וישפוט שפוט ונעשית מוכיח [ח] אותנו:
הדלת - דלת הסובבת לנעול ולפתוח:]

אות ו
רצונו לומר דלשון גש משמע שיקרב אליהם, והלאה משמע שיתרחק מהם, לכך מפרש קרב להלאה, כלומר לך מאתנו ונמצא שהוא מתקרב לאותו מקום שהולך לשם.


אות ז
יחידי מדכתיב האחד, נכרי מדכתיב האחד בא לגור, שהוא לשון גירות.

אות ח
מדכתיב וישפוט שפוט, שאין לפרש משפט, שאין כאן טוען ונטען.

[רש"י: (יב) עוד מי לך פה - פשוטו של מקרא מי לך עוד בעיר הזאת [ט] חוץ מאשתך ובנותיך שבבית:
חתן ובניך ובנותיך - אם יש לך חתן או בנים ובנות הוצא מן המקום:
ובניך - בני בנותיך [י] הנשואות.
ומדרש אגדה: עוד מאחר שעושין נבלה כזאת מי לך פתחון פה ללמד סניגורייה עליהם, שכל הלילה היה מליץ [כ] עליהם טובות, קרי ביה מי לך פה:]

אות ט
כי עוד מי לך פה משמע שידעו, חתן ובניך וגו' עם הכנוי משמע שידעו, לכן פירש אם יש לך כו'.

אות י
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בניו היו ולא בני בניו, ויש לומר מדכתיב חתן תחילה ואחר כך בניך ובנותיך, משמע דקאי בניך ובנותיך על חתן, דהיינו בנות הנשואות.

אות כ
והא דפירש לעיל שאמר לוט שרובם רשעים, יש לומר מתחילה אמר כן, אבל אחר כך כשראה שהמלאכים רוצים להשחית היה מליץ עליהם, (מהרש"ל).

[רש"י: (יד) חתניו -
שתי בנות נשואות היו לו בעיר:
לוקחי בנותיו -
שאותן שבבית [ל] היו ארוסות להם:]

אות ל
אבל אין לומר חתניו לוקחי בנותיו הכל אחד היו, דזה פשיטא אם חתניו היו ודאי לקחו בנותיו ולמה היה צריך לכתוב.

[רש"י: (טז) ויתמהמה - כדי להציל את [מ] ממונו:
ויחזיקו - אחד מהם היה שליח להצילו, וחברו להפוך את סדום, לכך נאמר (פסוק יז) ויאמר המלט, ולא נאמר ויאמרו:]

אות מ
כמו שפירש רש"י בעצמו בסמוך גבי המלט על נפשך.

[רש"י: (יז) המלט על נפשך - דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון:
אל תביט אחריך - אתה הרשעת עימהם [נ], ובזכות אברהם אתה [ס] ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול:
בכל הככר - ככר הירדן:
ההרה המלט - אצל אברהם ברח, שהוא יושב בהר, שנאמר לעיל (יב ח) ויעתק משם ההרה.
ואף עכשיו היה יושב שם, שנאמר (יג ג) אל המקום אשר היה שם אהלו בתחילה, ואף על פי שכתוב (שם יח) ויאהל אברם וגו', אהלים הרבה היו לו ונמשכו עד חברון:
המלט - לשון השמטה, וכן כל המלטה שבמקרא אישמוציי"ר [להינצל] בלע"ז
וכן (ישעיה סו ז) והמליטה זכר, שנשמט העובר מן הרחם.
(תהילים קכד ז) כציפור נמלטה.
(ישעיה מו ב) ולא יכלו מלט משא, להשמיט משא הרעי שבנקביהם:]


אות נ
ואם תאמר והא לעיל מיניה כתיב פן תספה בעון העיר, משמע שלא הרשיע עמהם, ((מהרמ"ש),) ולא קשה מידי דהכי קאמר פן תספה בעון העיר אם תשאר בעיר עמהם ולזה לא יועיל זכות אברהם, דהא אפילו זכות של צדיק עצמו אינו מועיל לזה, כדמצינו שעל פחות מעשרה צדיקים לא ביקש כו' להציל כל העיר בשבילם ונספו בעון העיר כיון שנשארו עמהם, ומה שכתב רש"י ובזכות אברהם אתה ניצול, רצונו לומר שתהיה נחשב כאילו לא הרשעת עמהם וכאילו אין אתה ראוי לעונש בשביל עצמך, ולכך תצא משם ואתה ניצול, אבל אם תשאר בעיר אצלם אפשר שתספה עמהם בעון העיר ולא יועיל לזה זכות אברהם, ועוד יש לומר דלפי מה שכתב רש"י הכא אינך כדאי לראות כו' ממילא לא קשה מידי, דלפי זה לעיל נמי הכי קאמר פן תספה בעון העיר, לפי שאינך כדאי לראות בפורענותם, וא"כ תהיה נענש אם תשאר בעיר כמו שאירע לאשתו וק"ל.

אות ס
מקשים העולם הא פירש רש"י גבי ויזכור אלהים את אברהם, שזכר ללוט שהיה יודע ששרה אשתו כו', וא"כ היה מצי לפרש משום האי טעמא ניצול שהוא זכות עצמו, וקשה נמי למה הזהירו שלא יביט אחוריו, ((מהרמ"ש),) ויש לומר דאי לאו זכות אברהם שהיה צדיק גדול כ"כ שהוא כדאי להציל את לוט ממיתה, מדה כנגד מדה שהצילו לוט מן המיתה במה שלא גילה כו' לא היה לוט כדאי להנצל מתוך ההפיכה בשביל טובה זו, אילו עשה טובה זו לאדם אחר שאינו צדיק גדול כל כך כאברהם, וא"כ תלוי זכותו בטובה זו בזכות אברהם דוקא, וזה שאמר ויזכור אלהים את אברהם, דהיה לו לומר את לוט לפי פירש רש"י הנ"ל, אלא כדפרישית וק"ל.

[רש"י: (יח) אל נא אדני - רבותינו אמרו שם זה קדש [ע], שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות.
ותרגומו: בבעו כען ה':
אל נא - אל נא תאמר אלי להימלט ההרה:
נא - לשון בקשה:]

אות ע
((מהרמ"ש),) ולפי זה צריך לומר כדפירש רש"י אחר כך אל נא, אל תאמר אלי כו' נא, לשון בקשה, ורצונו לומר דסכינא חריפא פסקי להאי קרא, והכי פירושו ויאמר לוט אליהם אל, ורצונו לומר אל תאמר אלי וכו', ואחר כך מתחיל תפלתו להקב"ה, והכי פירושו נא ה' הנה מצא עבדך וגו' להחיות נפשי, וזהו שכתב רש"י נא לשון בקשה, רצונו לומר במלת נא מתחיל בקשתו, וכמו שכתב קודם זה ותרגומו בבעו כו', רצונו לומר בבעו הוא תרגום של נא לשון בקשה, ולכך מהפך רש"י הסדר לפרש תחילה מלת אדני שהוא קודש שהוא מאוחר בפסוק, ואחר כך אל נא שהם מוקדמים בפסוק, אלא כדפירש רש"י שבא לומר מאחר שרבותינו אמרו שם זה קדש כו', לכן צריך לומר שמלת אל נא מחולקים, ואל פירושו אל תאמר אלי כו' ונא לשון בקשה ודו"ק.

[רש"י: (יט) פן תדבקני הרעה - כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להינצל [פ], וכשאבא אצל צדיק אני כרשע.
וכן אמרה הצרפית לאליהו (מ"א יז יח) כי באת אלי להזכיר את עוני, עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה:]

אות פ
((נחלת יעקב),) ואף על גב דלעיל פירש אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, יש לומר שהאמת הוא כן, אבל לוט טעה בזה והיה סבור שבזכות עצמו הוא ניצול, והא דפירש הרב בסמוך אף כל העיר אציל בגללך, לאו למימר בזכותך אלא כדי שתנצל אתה, ומכל מקום הכל בזכות אברהם, ((מהרמ"ש),) אבל קשה איך טעה לוט והא כבר שמע ממלאך אל תביט לפי שהרשעת כו' ואתה ניצול בזכות אברהם כו', אלא יש לומר דלא על הצלתו ממהפכת סדום קאמר, אלא על שאר הזמן שדר בסדום קאמר שהיה כדאי להנצל מעונש על מעשיו בהיותו נחשב צדיק כנגדם וק"ל.

[רש"י: (כ) העיר הזאת קרובה - קרובה ישיבתה נתיישבה מקרוב, לפיכך לא נתמלאה סאתה עדיין.
ומה היא קריבתה?
מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו, והיא הייתה בשנת מות פלג, ומשם ועד כאן חמישים ושתים שנה, שפלג מת בשנת ארבעים ושמונה לאברהם.
כיצד?
פלג חי (לעיל יא יט) אחרי הולידו את רעו מאתים ותשע שנה, צא מהם שלשים ושתים כשנולד שרוג, ומשרוג עד שנולד נחור שלשים, הרי שישים ושתים, ומנחור עד שנולד תרח עשרים ותשע, הרי תשעים ואחת, ומשם עד שנולד אברהם שבעים, הרי מאה שישים ואחת, תן להם ארבעים ושמונה הרי מאתים ותשע, ואותה שנה הייתה שנת הפלגה, וכשנחרבה סדום היה אברהם בן תשעים ותשע שנה, הרי מדור הפלגה עד כאן חמישים ושתים שנה, [צ] וצוער איחרה ישיבתה אחרי ישיבת סדום וחברותיה שנה אחת, הוא שנאמר אמלטה נא, נא בגימטרייה חמישים ואחת:
הלא מצער היא - והלא עונותיה מועטין, ויכול אתה להניחה:
ותחי נפשי - בה, זה מדרשו.
ופשוטו של מקרא הלא עיר [ק] קטנה היא, ואנשים בה מעט, אין לך להקפיד אם תניחנה ותחי נפשי בה:]

אות צ
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דבשאר מקומות היה ישיבתן נ"ב שנה, דילמא הרבה שנים המתינו מלבנות אחר ההפלגה, ((מהרמ"ש),) ולא קשה מידי דהא פירש רש"י תחילת דבור זה וז"ל ומה היא קריבתה מדור הפלגה שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו כו', ומשם ועד כאן נ"ב שנה כו', הרי שרש"י עצמו פירש הוכחתו דכשנתפלגו האנשים תיכף התחילו לבנות ולהתיישב איש איש במקומו, וכן הדעת נותנת באמת שמתחילה רצו לבנות העיר והמגדל להתיישב שם ואחר כך כשנפוצו משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות המגדל באו כל אחד במקומו ונתיישבו שם, אבל מאמלטה נא גימטריא נ"א, אין הוכחה כלל שאינו פשוטו של מקרא רק רמז בעלמא לסיוע, וכן מוכח מלשון רש"י הרי מדור הפלגה כו', ואחר כך אמר הוא שנאמר אמלטה נא וגו' נא בגימטריא נ"א, וכן מבואר בפירוש רש"י ותוספות בפ"ק דשבת, וגם בעין יעקב כתב שם וכן פירש רש"י בתורה, ודלא כמנחת יהודה.

אות ק
הרא"מ הקשה לא ידעתי איך יתוקן קושיית רבותינו שהקשו הא קחזי לה', והלא כל עצמן של רבותינו ז"ל שהוציאו מפשוטו אינו אלא מפני קושיא זו כדמפרש בפ"ק דשבת, ((ממ"ש),) לא קשה מידי דפשוטו של מקרא שמפרש רש"י הוא אסיפא דקרא הלא מצער היא, ולא אתחילת הפסוק הנה וגו' קרובה וגו' והוא מצער, והכי פירושו הנה העיר הזאת קרובה וגו' ודאי צריך לומר כמדרשו ישיבתה קרובה, והיא מצער רצונו לומר עונותיה מועטים וכו', אבל הלא מצער דסיפא דקרא שפירש רש"י תחילה גם כן על פי מדרשו, וז"ש אחר כך ופשוטו של מקרא רצונו לומר מצער השני יכול להיות כפשוטו עיר קטנה אין לך להקפיד כו', ומה שהוכרח רש"י להביא הפשוטו של מקרא על סיפיה דקרא, דהא על כרחך צריך לומר דרישא דקרא הוא לפי מדרשו כנ"ל, יש לומר שנראה שלפי מדרשו קשה הלא מצער השני כפול הוא, דלמה לו לומר שני פעמים שעונותיה מועטים, לכך הביא הפשוטו שהלא מצער פירוש עיר קטנה.

[רש"י: (כא) גם לדבר הזה - לא דייך שאתה ניצול, אלא אף כל העיר אציל בגללך:
הפכי - הופך אני [ר], כמו: (מח ה) עד בואי.
(טז יג) אחרי רואי.
(ירמיה לא יט) מדי דברי בו:]

אות ר
((ממ"ש),) שלא תטעה לפרש הופך אותי שזה גם כן פירש אחד על מדבר בעדו, אבל לא יתכן כאן.

[רש"י: (כב) כי לא אוכל לעשות - זהו עונשן של מלאכים, על שאמרו (פסוק יג) כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן, לפיכך לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן:
כי לא אוכל - לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, [ש] שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד: על כן קרא שם העיר צוער - על שם [ת] (פסוק כ) והיא מצער:]

אות ש
אבל מדלעיל דכתיב ויאמר המלט על נפשך, ולא כתיב ויאמרו אין ראיה, דילמא בהצלה לא היה אלא אחד, אבל בהפיכה היו שניהם יחדו.

אות ת
כלומר דעל כרחך א"והיא מצער: קאי ולא אדסמיך ליה.

[רש"י: (כד) וה' המטיר - כל מקום שנאמר וה' הוא ובית [א] דינו:
המטיר על סדום - בעלות השחר [ב], כמו שנאמר לעיל (פסוק טו) וכמו השחר עלה, שעה שהלבנה עומדת ברקיע עם החמה, לפי שהיו מהם עובדין לחמה ומהם ללבנה.
אמר הקב"ה: אם אפרע מהם ביום [ג], יהיו עובדי לבנה אומרים: אילו היה בלילה כשהלבנה מושלת לא היינו חרבין.
ואם אפרע מהם בלילה, יהיו עובדי החמה אומרים: אילו היה ביום כשהחמה מושלת לא היינו חרבים, לכך כתיב וכמו השחר עלה ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים:
המטיר וגו' גפרית ואש - בתחילה מטר [ד] ונעשה גפרית ואש:
מאת ה' - דרך המקראות לדבר כן, כמו:
(ד כג) נשי למך, ולא אמר נשיי.
וכן אמר דוד (מ"א א לג) קחו עמכם את עבדי אדוניכם, ולא אמר מעבדי.
וכן אחשורוש אמר (אסתר ח ח) בשם המלך, ולא אמר בשמי.
אף כאן אמר מאת ה' ולא אמר מאתו:
מן השמים - והוא שאמר הכתוב (איוב לו לא) כי בם ידין עמים וגו', כשבא לייסר הבריות מביא עליהם אש מן השמים כמו שעשה לסדום, וכשבא להוריד המן מן השמים לישראל (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים:]

אות א
כלומר בית דינו וה' הסכימו לדבר זה, ואם תאמר למה הקדים הב"ד קודם ה', ((מהרמ"ש),) ולא קשה מידי דהב"ד לא נכתב בהדיא בקרא, רק נרמז באות וי"ו דוה', וא"כ איך אפשר להקדים ה' קודם הב"ד במלה אחת, ואין להקשות, למה לא מפרש גם כן לעיל גבי וה' אמר המכסה אני מאברהם, וכן לקמן גבי וה' פקד את שרה, והרא"ם נתן טעם לכולם ע"ש באורך, ((מהרמ"ש),) ולא קשה מידי דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, רצונו לומר כשאינו נמשך משלפניו דוקא, דאם לא כן היה לו לכתוב הפעולה קודם ה' כשהוא תחילת דיבור וענין, כגון הכי וימטר ה' ולא וה' המטיר, דמשמעותו אמצע ענין והרי הוא באמת תחילת ענין, לכך צריך לומר לרמז בו הוא ובית דינו, אבל וה' אמר המכסה היא וי"ו החבור נמשך משלפניו ויקומו משם וגו' שהלכו להשחית, ועל ידי כן וה' אמר המכסה וגו' כפירש רש"י שם אני נתתי וכו' עד ולא אודיע לאב וכו', וכן וה' פקד וגו', פירש רש"י סמך פרשה זו לכאן ללמד כל המבקש וכו', שמע מינה דרש"י פירש וי"ו של וה' פקד להורות שנמשך למעלה, אבל הכא לא נמשך אשלפניו כלל, ואדרבה כתיב השמש יצא וכו' ואחר כך המטיר וגו', ובאמת המטיר קודם שיצא השמש, כמו שכתוב וכמו השחר עלה וגו', ופירש רש"י בזמן שהחמה ולבנה שולטים וכו' ודו"ק.

אות ב
כלומר דוה' המטיר לא קאי אקרא שלפניו השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה, ואחר כך כשבא לצוער המטיר, אלא הכי קאמר וה' המטיר כלומר כבר קודם שבא לוט לצוער, אלא מעלות השחר קודם שיצא השמש על הארץ.

אות ג
וקשה והלא כולם יהיו נשחתים ומה יכולים לדבר, ויש לומר דהקב"ה היה רוצה להראות שאף על פי שלא יהיה להם פתחון פה, אפילו הכי לא יחזרו בתשובה, (מהרש"ל). ((מהרמ"ש),) לא קשה מידי דרצונו לומר עובדי חמה ולבנה שבשאר מקומות יאמרו כן, ולא עובדי חמה ולבנה שבסדום שנשחתים, והא דפירש רש"י לא היינו חריבין דמשמע שאותן שבסדום יאמרו כן על עצמן, יש לומר דגם על אותן שבשאר מקומות שייך לשון זה כאילו מדברים על עצמן, על דרך ויחד יתרו נעשה בשרו חדודין.

אות ד
דקשה לרש"י למה כתיב המטיר ולא כתיב השליך. ((מהרמ"ש),) קשה לרש"י המטיר וגו' דברים סותרים זה את זה גפרית אינו מטר, לכן פירש בתחילה וכו'.

[רש"י: (כו) ותבט אשתו מאחריו [ה] - מאחריו של לוט:
ותהי נציב מלח - במלח חטאה ובמלח לקתה.
אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו.
אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה!]

אות ה
דקשה לרש"י למה לא כתיב מאחריה, אלא הכי פירושו כשהיתה מאחריו היתה מבטת, ומהרש"ל פירש מאחריו של לוט שהיתה סוברת מאחר שהיא נצלת בעבורו רשאית היא לראות מאחוריו, אך מאחוריה לא תביט עכ"ל.

[רש"י: (כט) ויזכור אלוהים את אברהם - מהו זכירתו של אברהם על לוט?
נזכר [ו] שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב ג) אחותי היא, ולא גילה הדבר [ז], שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו:]

אות ו
((ממ"ש),) דכל מקום שנאמר ויזכור צריך לומר שהזכירה נאמרה על אותו שהוצרך לישועה והצלה, כמו ויזכור אלהים את רחל וגו', וגם בחנה ויזכרה ה', אבל כאן יהיה הזכירה לאברהם וישועה ללוט, לכן פירש ויזכור אלהים את לוט שצריך לישועה, ומה שכתוב את אברהם, רצונו לומר זכר ללוט הטובה שעשה עם אברהם, ואת אברהם כמו עם אברהם וק"ל.

אות ז
והקשה מהרא"ם אבל עם כל זה יש לשאול מדוע לא נזכר הטובה שעשה לוט לאברהם שעזב את ארצו ומקום מולדתו והלך אחריו בכל מקום שהלך, ולי נראה שאין זה טענה לרבותינו ז"ל, דיש לומר דמה שהלך לוט עם אברהם לא היה לטובת אברהם אלא לטובתו, שאם ימות אברהם יירש הוא אותו, כמו שפירש רש"י גבי ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו', אבל מה שלא גילה אותן ששרה אשתו היא, חשבה לטובה לו כיון שהליכתו לא היה אלא לירשו, היה לו לגלות ששרה אשתו היא ויהרגו את אברהם כיון שנתן עיניו בממון, לכן חשבה לטובה ודו"ק.

[רש"י: (לג) ותשקין וגו' - יין נזדמן להן במערה [ח] להוציא מהן שני אומות:
ותשכב את אביה - ובצעירה כתיב (פסוק לה) ותשכב עמו, צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה. אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש:
ובקומה - של בכירה נקוד, לומר הרי הוא כאילו לא נכתב, לומר שבקומה ידע [ט] ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות.
(אמר רבי לוי: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו):]

אות ח
כתב הרא"ם אבל יש לתמוה איך הניח דעת מי שאמר בבראשית רבה ומניין היה להם יין במערה אלא מתוך שהיה להם הרבה היו כונסים אותן למערות, ותפס דעת רבי יודן בר סימון שאמר נעשה להם מעין כו', שנראה מזה דלשם שמים נתכונה, ורש"י פירש בכירה שפתחה בזנות, שמע מינה לשם זנות נתכוונו ולא לשם שמים, ותירץ דעת רש"י אפילו לדברי האומר לדבר זנות נתכוונו זימן להם הקב"ה יין כדי להוציא מהם ב' האומות, והנ"ל כתבתי.

אות ט
ואם תאמר והא כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה, ויש לומר מתחילה לא ידע בשכבה ובקומה, ואחר כך בליל שני כשהתחיל לשתות יין היה נזכר מה שעשה ואפילו הכי שתה, (מהרש"ל). ((גור אריה),) ואם תאמר למה כתיב ובקומה מאחר שידע, ויש לומר שודאי בקומה ממטתו ידע, אבל לא ידע שבעלה, ((מהרמ"ש),) אבל קשה על זה דלפי זה ידע בקומה ממטתו, והדרא קושיא לדוכתא הא כתוב לא ידע בשכבה ובקומה, אלא הכי פירושו בשעת קימה ממטתו לא ידע, והנקוד בא לומר שאחר כך נודע לו משכיבה וקימה, כמו שצריך לומר גם כן לפשוטו שבשעת קימה נודע לו דממילא נודע לו גם משכיבה שאין קימה בלא שכיבה, ומ"ש רש"י לומר שבקומה ידע, רצונו לומר לאפוקי בין שכיבה לקימה לא ידע ודו"ק.

[רש"י: (לו) ותהרין וגו' - אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה, אלו שלטו בעצמן [י] והוציאו ערוותן לחוץ ונתעברו מביאה ראשונה:]

אות י
פירוש רבעו, דמתרגמינן לרבעה למשלט, ויש גורסין עדותן בדל"ת, והיא היא, אלה בתולי בתי, תרגום יונתן אלה עדות בתי.