[רש"י: (ב) ויכל אלוהים ביום השביעי -
רבי שמעון אומר: [נ] בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו [ס] כחוט השערה [ע] ונראה כאלו כלה בו ביום.
דבר אחר:
מה היה העולם חסר, מנוחה, [פ] באת שבת באת מנוחה, כלתה [צ] ונגמרה המלאכה:]

אות נ
דקשה לרש"י דויכל אלהים ביום השביעי משמע שעדיין עשה מלאכה ביום השביעי אלא שכלה בו, ואחר כך כתיב וישבות ביום השביעי, משמע שלא היה עושה בו מלאכה כלל.

אות ס
רצונו לומר המלאכה נכנסה בשבת.

אות ע
רצונו לומר לבני אדם נראה כאילו כלה, אבל האמת אינו כן, ויהיה ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה ולא כפי האמת.

אות פ
ואם תאמר וכי בלא מנוחה לא יתקיימו שמים וארץ, ויש לומר דאין הכי נמי כדפירש לעיל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ברא אלהים וגו', ואי לא היתה מנוחה בעולם אין פנאי להם לישראל לעסוק בתורה, לכך ברא השבת שאסור לעשות בו מלאכה, הלכך עוסקים בתורה בשבת, אם כן נמצא דבשביל מנוחה קיימים שמים וארץ.

אות צ
ואם כן אתי שפיר הא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי, שהמנוחה נבראת ביום השביעי, ואז היו כלין כל המלאכות, וזאת המנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה, ולפי הדבר אחר קשה למה אמר לשון מלאכה משמע שעשה מלאכה ממש, לכן צריך לטעם הראשון, ולטעם הראשון קשה מכל מקום לכתוב ויכל אלהים ביום הששי, לכך צריך לשני טעמים האלה, ((מהרש"ל).) (נחלת יעקב), ואף על פי שאין שייך לומר בריאה ומלאכה על המנוחה שהוא העדר הפעולה שהיא דבר שאינו גוף וממש, מכל מקום נ"ל דהכי פירושו דאילו לא צירף את יום השביעי לימי הבריאה היה טבע האדם והנבראים לעמול ולעבוד יום ולילה לא ישבותו, ולא היה בטבע לפוש ולנוח, ואם כן הגוף כלה מאליו והעולם חרב מאין יושב, אבל השתא שצירף את יום השביעי ובו שבת וינפש, אז ירד הטבע לעולם לשבות ולנוח ולמצוא מרגוע לנפשו עד אשר תשוב נפשו עליו.

[רש"י: (ג) ויברך ויקדש - ברכו במן [ק] שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת ובשישי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל והמקרא כתוב [ר] על שם העתיד:
אשר ברא אלוהים לעשות – המלאכה [ש] שהייתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בשישי, כמו שמפורש בבראשית רבה (יא י):]

אות ק
ואם תאמר מה זו ברכה הא לא מקרי ברכה אלא אם היה בשבת יותר מבשאר ימים, אבל הכא לא היה בשבת יותר מבשאר ימים רק עומר לגלגולת, ויש לומר דמה שירד המן בכל יום הוא ברכה, וכתיב ויקדש שקדשו במן שלא ירד בו כלל, ואפילו הכי ברכו בברכת המן, כי מכל מקום בששי נכפלה בו ברכתו, ופירוש ברכו לא פסקה ברכתו, (רא"ם) [ועוד יש לומר ברכו במן פירוש שלא הסריח, דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת, כדכתיב ויותירו וגו' וירם תולעים ויבאש, ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי עומר והניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת, לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה].

אות ר
(נחלת יעקב) ודבר תמוה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהיא לזמן מועט דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש, לפיכך נ"ל כוונת זה הדרוש שהש"י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי העוה"ז כגון מלאכה ומשא ומתן, ואפילו הלוך ודיבור לא יהא כבחול, ולפי שדברה תורה נגד יצר הרע שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף כו', אם כן יחסר לחמו ולא יכול לעמוד עצמו על ממונו, לזה הקדים לומר ויברך וגו', רצונו לומר שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה, ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים, אלא בכל שבת ושבת הקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה, ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר, ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו, לפיכך מסיים רש"י ואומר שהמקרא נאמר על שם העתיד שישמרו בני ישראל את השבת, ולאו דוקא על זמן ירידת המן וע"ש.

אות ש
דלעשות להבא משמע, דהיה לו לומר אשר ברא אלהים ועשה.

[רש"י: (ד) אלה – האמורים [ת] למעלה:
תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' -
למדך שכלם [א] נבראו ביום ראשון.
דבר אחר: בהיבראם, בה' בראם [ב] שנאמר (ישעיה כו ד) ביה ה' צור עולמים בשני אותיות הללו של השם יצר שני עולמים, ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א (רמז כמו שה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו"ד לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים כמו י' שהיא קטנה באותיות). רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת כה"א זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם:]

אות ת
דקשה לרש"י הלא לא מפרש אחר כך שום דבר, אלא קאי אדברים האמורים למעלה.

אות א
רצונו לומר אף תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, כדמפרש בקרא בהבראם ביום עשות וגו', ואם תאמר והלא כבר כתב רש"י לעיל במאמר יהי מאורות את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה, ויש לומר דאי לאו קרא דבהבראם הוה אמינא דלבריאת שמים היה מאמר, וכן לתולדות השמים לכל תולדה ותולדה היה מאמר מיוחד כמו שהיו מחולקים בפועל כשיצאו מן הכח אל הפועל, לכן כתיב אלה תולדות וגו' ללמד כי במאמר בריאת שמים נבראו גם התולדות, כמו הזורע חטים ביום אחד ואחר כך יוצא כל חטה וחטה בפני עצמה ביומיה.

אות ב
ואם תאמר מאי דבר אחר הוא זה, הלא בפירוש ראשון לא דרש כלל ולא מפרש בהבראם כלל, אם כן יכול להיות שדורש גם כן כדבר אחר, ויש לומר דלפירוש הראשון קאי בהבראם אסיפא דקרא בהבראם ביום עשות וגו', אבל לפי דבר אחר קאי ארישא דקרא השמים והארץ בהבראם, רצונו לומר בה"א בראם.

[רש"י: (ה) טרם יהיה בארץ - כל טרם שבמקרא לשון עוד לא [ה] הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה [ו] מוכיח, ועוד אחר [ז] (שמות ט ל) כי טרם תיראון, עדיין לא תיראון.
ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בשישי קודם שנברא אדם:
וכל עשב השדה טרם יצמח - עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:
כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר?
לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם [ט] התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:
ה' אלוהים - ה' הוא [י] שמו, אלוהים שהוא שופט [כ] ושליט על כל, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו, ה' שהוא אלוהים:]

אות ג
אבל בלא זה לא היינו יודעין איזה בה"א ואיזה ביו"ד, לכן צריך לב' טעמים, ולפי הדבר אחר קשה למה נאמר ביום עשות, לכן פירש למדך שכולם וכו', ולטעם הראשון קשה למה נאמר בהבראם בה"א, לכך פירש דבר אחר.

אות ד
עיין טעם אחר במנחות (דף כ"ט).

אות ה
פירוש במקום שתי תיבות עדיין לא, רצונו לומר הוא שם דבר ואינו נגזר ממנו פעל.

אות ו
פירוש אם יהיה פירושו קודם, ויהיה דבוק עם מלת יהיה ויצמח הכתובים אחריו, אין כאן מאמר פוסק, ואיך יתן טעם בו לומר כי לא המטיר שהוא נתינת הסיבה למאמר הפוסק, ואם אינו דבוק רק עם מלת זה שחסר כאילו אמר וכל שיח השדה קודם זה, שוב לא יפול עליו כי לא המטיר.

אות ז
פירוש עוד יש מוכיח אחר על זה.

אות ח
הרא"ם האריך בזה, ומהרש"ל פירש מפני שאי אפשר לפרש בענין אחר כי אם נאמר טרם פירושו קודם, אם כן איך נופל עליו מלת תיראון שהוא לשון עתיד.

אות ט
רצונו לומר דודאי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ויודע שאדם מכיר בטובתן של גשמים ויתפלל עליהן (ועיין חולין דף כ"ט).

אות י
שם העצם שלו יהוה, רצונו לומר יש בו אותיות היה הוה ויהיה דהיינו שמו, אי נמי שם העצם כלומר אות וסימן על עצמותו יתברך, ושמות האחרים הם שמות לתוארים מורה על תואר מתואריו יתברך, והא דלא מפרש פירוש זה למעלה דכתיב ביום עשות ה' אלהים, משום דלמעלה צריך לכתוב ה' אלהים כדפירש רש"י לעיל ע"ש.

אות כ
רצונו לומר תקיף ואמיץ כח, כמו ואת אילי הארץ.

[רש"י: (ו) ואד יעלה - לעניין בריאתו [ל] של אדם, העלה את התהום [מ] והשקה העננים לשרות העפר ונברא אדם, כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן והשקה ואחר כך וייצר:]

אות ל
דקשה לרש"י דהא לעיל כתיב כי לא המטיר ה', כיון שעדיין לא נברא האדם, וכאן כתיב ואיד יעלה וגו', משמע שהיה מטר אף על פי שעדיין לא נברא האדם.

אות מ
הא דדחק רש"י ולא מפרש סתם מטר, דהיינו המים שעל הארץ משקים העננים, היינו משום דכתיב כי לא המטיר דהיינו סתם מטר שהוא ממים שעל הארץ, שמע מינה דקודם שנברא האדם לא המטיר, והאי איד עלה קודם שנברא האדם, שהרי אחר כך כתיב ויצר ה' אלהים וגו', ואי היה מטר סתם, הוו הפסוקים כסותרין אהדדי וק"ל.

[רש"י: (ז) וייצר - שתי יצירות, יצירה לעולם הזה ויצירה [נ] לתחיית המתים, אבל בבהמה שאינה עומדת לדין לא נכתב ביצירה שני יודי"ן:
עפר מן האדמה - צבר עפרו מכל האדמה [ס] מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתו [ע] לקבורה.
דבר אחר: נטל עפרו ממקום שנאמר בו (שמות כ כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלוואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד:
ויפח באפיו - עשאו מן התחתונים ומן העליונים.
גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ.
בשני ברא רקיע לעליונים.
בשלישי תראה היבשה לתחתונים.
ברביעי ברא מאורות לעליונים.
בחמישי ישרצו המים לתחתונים.
הוזקק השישי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים על אלו בבריאת יום אחד:
לנפש חיה - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור:]

אות נ
(נחלת יעקב) ונראה לי דהכי פירושו שהקדוש ברוך הוא נותן מעכשיו כח חיוני באדם, שגם לאחר שימות יוכל לחיות ולחזור ברצון הש"י.

אות ס
דאם לא כן מן האדמה למה לי בחד מנייהו סגי, אבל קשה דהיה לו לומר מכל הארץ, לכן אמר דבר אחר כו', ולדבר אחר קשה היה לו לומר מהאדמה, מלת מן למה לי, לכך פירש מד' רוחות.

אות ע
רצונו לומר קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית המתים, דאם לא כן הא גם הבהמה נקברה, אף על פי שלא נצבר עפרה.

[רש"י: (ח) מקדם – במזרחו [פ] של עדן נטע את הגן. ואם תאמר הרי כבר נאמר [צ] (לעיל א כז) ויברא אלוהים את האדם וגו'.
ראיתי בברייתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי משלושים ושתים מדות שהתורה נדרשת, וזו אחת מהן:
כלל שלאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זהו כלל, סתם בריאתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר ה' אלוהים וגו', ויצמח לו גן עדן, ויניחהו בגן עדן, ויפל עליו תרדמה, השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון.
וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה (ב יט), כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק:]

אות פ
לאפוקי מתרגום אונקלוס שפירש מקודם, דהא מפשט המקרא משמע שלא צמחו עשבים ואילנות לא של גן ולא של שאר מקומות, והא דהאריך רש"י לומר נטע את הגן, שלא תטעה לומר דמקדם קאי על וישם שם את האדם.

אות צ
אעפ"י שהקושיא הוא על ויצר ה' אלהים את האדם, מכל מקום המתין עם הקושיא עד אחר שפירש ויטע וגו' במזרחו של עדן, ואז יהיה גם זה מפרטי האדם, ויצדק מה שהשיב עליהם סתם בריאתו מהיכן וכו', וחזר ופירש וייצר ה' עפר מן האדמה וגם ויצמח לו גן עדן, אבל אם מפרש מקדם לשון קדמון כלומר מקודם, ואם כן לא היתה הצמיחה בעבורו, ואם כן אין זה מפרטיו, והיה קשה על הקרא למה הפסיק במה שאמר ויטע ה' אלהים כיון שכבר נטעו, אלא על כרחך מקדם פירושו מזרח, ויש לומר נמי איפכא, בשלמא אי הוה מקדם פירוש מלקדמין כתרגומו, ניחא מה שכתוב כאן ויטע וגו' גבי וייצר וגו' כמדרש וייצר יצירה לעוה"ב ויצירה לעוה"ז, להודיע שהאדם נברא לתענוגי עוה"ב ולתענוגי עוה"ז, דאם לא כן תקשה למה נטע גן בעדן מלקדמין אם לא בשביל תענוגי האדם, אבל עכשיו שפירש מקדם במזרחו של גן, ולא בא להורות אלא באיזה מקום היה חנייתו של אדם, ולא להודיע על תענוגי עוה"ז, ואדרבה נימא איפכא חלילה שיברא את האדם בשביל שיתענג בתענוגי עוה"ז, וא"כ קשה למה סמך ויטע וגו' לקרא דוייצר ולא אל ויברא, ועל זה פירש ראיתי כו'.

[רש"י: (ט) ויצמח – לעניין [ק] הגן הכתוב מדבר:
בתוך הגן – באמצע [ר] הגן:]

אות ק
דאי אכלל הארץ קאי למה לא ציוה השם בשעת הצווי להוציא עץ נחמד וגו'.

אות ר
דאם לא כן למה ליה למכתב בתוך הגן, דהא כתיב ויצמח וגו' דלענין הגן קאמר.

[רש"י: (יא) פישון - הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתברכין [ש] ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו.
דבר אחר: פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר על מצרים (ישעיה יט, ט) ובושו עובדי פשתים:]

אות ש
דקשה לרש"י דכיון שהוא נילוס היה לו להזכיר בשם יותר מפורסם שהוא נהר מצרים, שלא נטעה לומר שהיה נהר אחר מארץ אחרת ולא ארץ מצרים, ותירץ על שם וכו', כלומר משום הכי קראו בשם פישון משום דבשם זה מזכיר שבחו של נהר, ותו קשה למה בנהר זה בא להודיע את גדולתו יותר מבשאר נהרות בשמות שלהם, ומפרש אין הכי נמי דבשאר נהרות נמי מפרש בשמותיהן השבח שלהן, גיחון שהיה הולך וכו', ובזה יתורץ למה מהפך רש"י הכתוב דמתחילה מפרש שמות הנהרות ואחר כך קדמת אשור וכו'.

[רש"י: (יד) חדקל -
שמימיו חדין וקלין:
פרת -
שמימיו פרין ורבין ומברין את האדם:
כוש ואשור - עדיין לא היו, [ת] וכתב המקרא על שם העתיד:
קדמת אשור – למזרחה [א] של אשור:
הוא פרת - החשוב על כולם, [ב] הנזכר על שם ארץ ישראל:]

אות ת
והא דלא פירש כן גבי ארץ החוילה, ומצאנו שם איש חוילה בפרשת נח, ויש לומר דחוילה דהכא יש לומר שם המחוז ולא על שם איש, דהא הוא הולך בארץ מצרים, אם כן איך קראו אותו בשם האיש חוילה, ועוד כיון שכתב הארץ בה"א הידיעה החוילה על כרחך שם המחוז הוא, ובזה יתורץ נמי דמקשים מנא ליה לרש"י דכוש ואשור ע"ש העתיד דילמא שם המחוז הוא, כמו ארץ החוילה שהוא שם המחוז, יש לומר דאם כן היה לו גם כן להזכיר בה"א הידיעה כמו החוילה.

אות א
רצונו לומר קדמת כמו קדמה בה"א, דבכמה מקומות מצינו שנכתב תי"ו במקום ה"א בסמיכות, והה"א הוא במקום ל' בהתחלתה, וא"כ הוה כאילו כתיב למזרח של אשור.

אות ב
רצונו לומר דדריש מדכתיב הוא פרת, אף על פי שכתב בכולהו הוא הסובב, מכל מקום גבי שם הנהר לא כתיב הוא אלא גבי פרת.

[רש"י: (טו) ויקח - לקחו [ג] בדברים נאים ופתהו [ד] ליכנס:]

אות ג
דקשה לרש"י דכל היכא דכתיב לקיחה משמע שקודם שלקחו לא היה ברשותו, והא הכל ברשות הקב"ה הוא.

אות ד
(נחלת יעקב) והא דלא פירש הרב זה לעיל על פסוק וישם, נראה לפרש משום שהוא קרוב יותר לפשוטו, לפי שלשון לקיחה שייך דוקא בדבר החומרי או בבעלי חיים שאין בהם דעה ובינה, אבל האדם עיקרו המדע והשכל ולא הגוף, ואין לשון לקיחה שייך על המדע והשכל שהוא דבר שאין בו ממש, אלא אם כן הפיתוי שמפתה את דעתו למחשבה אחרת כעין הלקיחה הגשמי שמעתיקו ממקום למקום.

[רש"י: (יח) לא טוב היות וגו' - שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג:
עזר כנגדו - זכה עזר, לא זכה [ה] כנגדו להלחם:]

אות ה
דקשה לרש"י דבתחילה כתיב עזר ואחר כך כתיב כנגדו, משמע להיות נגדו להלחם עמו.

[רש"י: (יט) ויצר וגו' מן האדמה - היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה (לעיל א כה) ויעש אלוהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו וכאן אמר מן הארץ נבראו.
ועוד למדך כאן שבשעת [ו] יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם.
>ובדברי אגדה: יצירה זו לשון רידוי וכבוש, כמו (דברים כ יט) כי תצור אל עיר, שכבשן תחת ידו של אדם:
וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו' - סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם [ז] הוא שמו לעולם:]

אות ו
נראה דזה לא קאי אלא על בריאת בהמות וחיות שהיו ביום הששי, לאפוקי עופות בריאתן היו ביום החמישי, והוצרך לטעם ראשון להורות שמרקק נבראו העופות, ולטעם שני להורות שביום יצירתן וכו'.

אות ז
הפך הקרא להוסיף מלת שם אחר האדם, ומלת לעולם אחר שמו, כי בזולת תוספת שם יהיה פירוש ויקרא לו כמו קראן לו ויאכל לחם, לא קריאת שמות, ואז אין טעם למאמר הוא שמו, דליכא למימר הוא שמו קודם קריאתו של אדם, שהרי על ידו נקרא להם שמות, ובזולת ההפוך יהיה פירושו כל מה שיקרא לו האדם בשם נפש חיה הוא שמו, וזה אינו אמת שבזולת קריאת האדם, נפש חיה הוא, כי נפש חיה כולל בהמות חיות ועופות, ועוד איך נאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', והלא אין כאן כי אם שם נפש חיה לבדו.

[רש"י: (כ - כא) ולאדם לא מצא עזר ויפל ה' אלוהים תרדמה - כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר: לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל:
מצלעותיו - מסטריו,[ח] כמו (שמות כו כ) ולצלע המשכן, זהו שאמרו שני פרצופים [ט] נבראו:
ויסגר – [י] מקום החתך:
ויישן ויקח - שלא יראה חתיכת הבשר [כ] שממנו נבראת ותתבזה עליו:]

אות ח
פירוש מצדדיו.

אות ט
רצונו לומר דלפי פירוש זה צריך לומר מצלעותיו מסטריו, אבל לפי פשוטו של מקרא דלעיל הוא צלע ממש.

אות י
כתב הרא"ם זה אליבא דמאן דאמר ויבן ה' את הצלע זנב, שלא נחסר מגופו כלום וכו', אבל למאן דאמר פרצוף, יהיה כמשמעו למלאות החסרון וכו', ואני אומר אפילו למאן דאמר פרצוף לא היה חסר מגופו כלום, כי היו כמין ב' פרצופין עם גופין מדובקים זה בצד זה ולא נחסר אלא מקום החתך וק"ל נ"ל, ואף על פי דאמרו בגמרא בשלמא למאן דאמר ב' פרצופין היינו דכתיב ויסגור, אלא למאן דאמר זנב מאי ויסגור, ומשני מקום החתך, יש לומר דאי נמי הוה ב' פרצופין היו מחוברין קצת ביחד, (נחלת יעקב) ולפי שפשוט יותר אליבא דמאן דאמר פרצוף, לפי שהיה כל חלל הגוף פתוח שלא היה לו גב, הוצרך לומר ויסגור כמו שסוגרין בית פתוח או תיבה פתוחה, אבל למאן דאמר זנב לא אתי שפיר כל כך, לפיכך המשיך ופירש המקרא גם לדעתו, ורצונו לומר מקום חתך.

אות כ
(נחלת יעקב) ב"ר וסנהדרין דף ל"ט, ופירש רש"י שלא יראה בחתיכה קודם גמר תיקונה, ושם מוכח שזה התירוץ אליבא דמאן דאמר זנב, ולפיכך הקדים הרב לפרש ויסגור מקום החתך שהוא גם כן אליבא דמאן דאמר זנב, כדי ללמוד שזה התירוץ גם כן אליביה, וכן כתב הרא"ם.

[רש"י: (כב) ויבן - כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו:
ויבן וגו' את הצלע וגו' לאשה - להיות אשה, [ל] כמו (שופטים ח כז) ויעש אותו גדעון לאפוד, להיות אפוד:]

אות ל
דקשה לרש"י ויבן את הצלע וגו' לאשה, משמע שבנה את הצלע להאשה להיות לה לשום דבר, לכך מפרש להיות אשה, כלומר שבנה האשה מן הצלע, וכן ויעש אותו גדעון לאפוד, אין פירושו שתיקן אותו לצורך אפוד, אלא תקנו שהוא עצמו יהיה אפוד.

[רש"י: (כג) זאת הפעם – מלמד [מ] שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה:
לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו' - לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון [נ] הקדש:]

אות מ
דלאו בתשמיש מיירי, אין זה אלא רמז, והעיקר מן האדם ידע את חוה אשתו נפיק, ועוד יש לומר שהיה משיג בשכלו טבע כל בהמה וחיה, דאי לא היה יודע טבעם לא היה יודע לקרות להם שמות.

אות נ
לכך לשון נופל על לשון, אבל בלשון אחר אין שם אשה נגזר משם איש חוץ מלשון הקודש.

[רש"י: (כד) על כן יעזב איש - רוח הקודש [ס] אומרת כן, לאסור [ע] על בני נח את העריות:
לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה [פ] בשרם אחד:]

אות ס
רצונו לומר דאדם אינו יכול לומר כן, דהא לא היו לו אב ואם, וגם לא הוו לו בנים בעת הזאת ולמה הוצרך לכך.

אות ע
ודבק באשתו ולא באשת חבירו כו', כאילו אמר על כן יעזוב איש את אשת אביו ואת אמו, שלא ישמש עמהם, (הרא"ם). ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה שרוח הקודש מצוה וכו', לאפוקי שלא תאמר בטבע הוא כן, דאם כן היה לו לומר עוזב ולא יעזוב, ((מהרש"ל). (נחלת יעקב)) ונראה לי תיבת על כן דהכי קאמר הואיל ועשיתי לו טובה כזאת ובניתי לו אשה על מנת כן עשיתי שיקיים איסור העריות, כמו שנאמר לישראל אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ופירושו על מנת כן הוצאתיך שתקיים המצות.

אות פ
ב"ר, למעוטי בהמה וחיה שאינם נולדים מן האדם, (נחלת יעקב), ונראה לפרש דסבירא ליה להרב דזה הוא כמו נתינת טעם על איסור העריות, כדי שלא להרבות ממזרים, אף על פי שהביאה אסורה אפילו בילדה וזקנה שאינם ראויים להוליד, וגם עם הבהמה וחיה שאינם מתעברות מן האדם, מכל מקום יותר נראה וניכר האיסור כשמוליד ממזר, והוא מעוות שאינו יכול לתקן.

[רש"י: (כה) ולא יתבוששו - שלא היו יודעים דרך [צ] צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע.]

אות צ
[צ"ל], יש לומר שלא מחמת חסרון חכמה אלא מחמת שלא היו צריכין לידע דרך צניעות כלל, כיון שלא היה להם יצר הרע.