[רש"י: (א) וה' פקד את שרה וגו' - סמך פרשה זו לכאן ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה [ת] תחילה, שנאמר (לעיל כ יז) ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקד כבר קודם שרפא את אבימלך:
פקד את שרה כאשר אמר - בהריון:
כאשר דבר - בלידה.
והיכן היא אמירה והיכן הוא דבור?
אמירה (לעיל יז יט) ויאמר אלוהים אבל שרה אשתך וגו'.
דבור (שם טו א) היה דבר ה' אל אברם, בברית בין הבתרים [א], ושם נאמר (שם ד): לא יירשך זה וגו', והביא היורש משרה:
ויעש ה' לשרה כאשר דבר – לאברהם [ב]:]

אות ת
ואם תאמר מה הוכחה יש מכאן, דילמא מה שפקדה עתה לפי שעתה היה המועד שקבע לו הקב"ה, דאם לא עכשיו אימתי, דהא בפסח צריכה לילד ובראש השנה היתה הפקידה, ויש לומר דרש"י בעצמו תירץ זה במה שכתב פקד כבר קודם שריפא את אבימלך, וקשה מה בא להשמיענו שקודם שריפא את אבימלך ריפא את שרה, אלא ודאי שבא להשמיענו כל המבקש כו' ((רא"ם),) כתב הרא"ם תימא דמהכא משמע שאין כאן מקומו דאם לא כן מאי סמך פרשה זו דקאמר, ואין הדבר כן שהרי בט"ו בניסן בישר המלאך את שרה, ובט"ו בו נהפכה סדום וניצול לוט עם בנותיו, וכשנעשה מעשה לוט עם בנותיו מיד נסע אברהם וישב לו בגרר, ושם נלקחה שרה ועצר השם בעד כל רחם לבית אבימלך והתפלל אברהם עליהם ונתרפאו, ובראש השנה נפקדה שרה, הרי כל הסיפורים האלו נמשכים זה אחר זה על הסדר, ומה זה שאמר סמך פרשה זו וכו', תירץ כיון דכתיב וה' פקד את שרה, דמשמע שפקד אותה קודם שריפא את אבימלך, אם כן לא היה לו להקדים, אלא ללמדך וכו'.

אות א
הקשה מהרא"ם אבל יש לתמוה למה לא פירש גבי כאשר אמר לאברהם ולא לשרה, ותירץ ואפשר מפני שאמר אמירה ויאמר אבל שרה וגו' שזו האמירה לאברהם נאמרה לא רצה לפרש, וגבי כאשר דבר נמי לא היה צריך לפרש מכיון שאמר גבי דיבור היה דבר ה' אל אברם, אלא כדי להודיע ההפרש שבין ויעש ה' לשרה כאשר דבר ובין למועד אשר דבר, שהראשון שב לאברהם, והשני למועד כמו שכתב אחר זה.

אות ב
ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש זה, ויש לומר דרצונו לומר אף על פי שלא אמר הקב"ה לא יירשך זה וגו' אלא לאברהם, אבל לא הבטיחו שיהיה היורש משרה מכל מקום ויעש ה' לשרה אף על פי שלא דבר אלא לאברהם, (מהרש"ל).

[רש"י: (ב) למועד אשר דבר אתו - דמליל יתיה.
את המועד
[ג] אשר דבר וקבע כשאמר לו (לעיל יח יד) למועד אשוב אליך, שרט לו שריטה בכותל ואמר לו: כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת תלד:
(לזקניו - שהיה זיו איקונין שלו דומה לו):]

אות ג
דקשה לרש"י למה כתיב אתו בחול"ם, היה לו לינקד בחיר"ק תחת האל"ף, דהא עם אברהם היה הדבור, ועל זה פירש דאותו קאי אמועד, ולפי שאין נופל לשון דבור על המועד, משום הכי הוצרך להוסיף דבר וקבע וכו' כדי שיפול הדיבור על קביעת המקום וק"ל.

[רש"י: (ז) מי מלל לאברהם - לשון שבח [ד] וחשיבות, ראו מי הוא ומה הוא, שומר הבטחתו, הקב"ה מבטיח ועושה:
מלל - שינה הכתוב ולא אמר דבר, גימטרייה שלו מאה, כלומר לסוף מאה לאברהם:
היניקה בנים שרה - ומהו בנים לשון רבים?
ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עימהן והיניקה אותם שהיו אומרות לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק:]

אות ד
שמלת מי כמלת מה, והיא משמשת למעלה וכבוד, כמו מה רב טובך מה גדלו מעשיך ((רא"ם),) ולי נראה דאי כפשוטו מה אמרה מי מלל, הלא הקב"ה מלל אלא לשון שבח וכו'.

[רש"י: (ח) ויגמל – לסוף [ה] עשרים וארבע חדש:
משתה גדול - שהיו שם גדולי [ו] הדור, שם ועבר ואבימלך:]

אות ה
((מהרש"ל),) למה לא כתיב ותגמל, אלא ויגמל הילד מעצמו לפי שהיה לסוף כ"ד חדשים שתינוק מעצמו פוסק מלינק שמואס בחלב אמו עכ"ל.

אות ו
פירש הרא"ם דבנביא מאי נפקא מיניה אם היתה הסעודה גדולה בימים או באנשים רבי המספר, אלא להודיע שגדולי עולם היו שם.

[רש"י: (ט) מצחק - לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק.
דבר אחר: לשון גילוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי.
דבר אחר: לשון רציחה, כמו (ש"ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו [ז] לפנינו וגו':]


אות ז
((ממ"ש),) דאי רק אחד היה לו לומר בהדיא מהו מצחק, אלא אמר לשון כולל מצחק דמשמע כולהו בהדדי הוו ביה וק"ל, והקשה הרא"ם ואמר אם כדברי הרב הא דאמר הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק או רשע ואמרו צדיק, והא אין רשע כמוהו, ויש לומר שעל אותו עון שקיטרגו עליו אמרו צדיק, ומה שאין זה דומה לבן סורר ומורה, משום דבן סורר ומורה התחיל לעשות דברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה לבסוף, אבל ישמעאל לא עשה ענין המביא אותו למות בצמא עכ"ל.

[רש"י: (י) עם בני וגו' - מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כדאת אמר (משלי כו יח - יט) כמתלהלה היורה זקים וגו' ואמר הלא משחק אני:
עם בני עם יצחק - מכיוון שהוא בני אפילו אם אינו הגון כיצחק [ח], או הגון כיצחק אפילו אם אינו בני, אין זה כדאי לירש עמו, קל וחומר עם בני עם יצחק ששתיהן בו:]

אות ח
((ממ"ש),) דאם לא כן ב' פעמים עם למה ליה, היה לו לומר עם בני יצחק, אלא בא לומר מעלת בני לבד כדאי שלא ירש ישמעאל עמו, וכן מעלת יצחק בלבד כדאי וק"ל, ודלא כח"י.

[רש"י: (יא) על אודות בנו - ששמע שיצא [ט] לתרבות רעה.
ופשוטו על שאמרה לו לשלחו:]

אות ט
((ממ"ש),) הביא מדרש ופשוטו דלפשוטו לבד קשה שהקב"ה אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, שמע מינה שהרע בעיניו גם כן על אמתו ולמה אמר וירע וגו' על אודות בנו לבד, לכן פירש וכו' רצונו לומר שיצא לתרבות רעה, בזה לא שייך גבי אמתו, ואי לאו פשוטו קשה מאי קאמר הקב"ה אל ירע וגו', על הנער וגו', כל אשר תאמר אליך שרה וגו', מאי שייך אמירת שרה לשמוע בקולה לענין יצא לתרבות רעה גם נותן טעם כי ביצחק וכו' אינו שייך לשלא ירע בעיניו שיצא לתרבות רעה, לכך הוצרך גם לפשוטו וכו', ונראה מזה שניהם במה שאמר על אודות בנו שהוא כפול כי תיבת אודות גם כן פירושו כמו על וב' פעמים על למה לי, והיה לו לומר על בנו, כמו שכתב אחר כך אל ירע וגו' על הנער, ולא כתיב על אודות הנער אלא להורות שהורע בעיניו ב' דברים, ועל הגירושין לבד אמר הקב"ה אל ירע וגו'.

[רש"י: (יב) שמע בקולה – בקול רוח הקדש שבה, למדנו [י] שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:]

אות י
((ממ"ש),) דייק היה לו לומר שמע לדבריה, כמו שאמר כל אשר תאמר, או שמע אליה כדרך המקרא והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ועוד קשה דקול בלא דיבור הוא רק הברת קול בעלמא, ומה שייך לציית להברת קול לבד, לכן פירש בקול רוח הקודש, להורות שהיא לא דברה מעצמה כלום, אלא מקול רוח הקודש, ודומה לו קצת שימוש לשון יצא בת קול, משום הכי נמי דרשו גבי אדם הראשון על פסוק לקול אשתך שהיתה מיללת עליו בקולה וכו'.

[רש"י: (יד) לחם וחמת מים - ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו [כ] על שיצא לתרבות רעה:
ואת הילד - אף הילד שם על שכמה [ל], שהכניסה בו שרה עין רעה ואחזתו חמה ולא יכול לילך ברגליו:
ותלך ותתע – חזרה [מ] לגלולי בית אביה:]

אות כ
ולפשוטו שלא יצא לתרבות רעה למה לא נתן לו כסף וזהב, ויש לומר דאברהם היה סבור במיעוט זמן אחר שיצא הרוגז משרה אשיבנו אצלי, ((מהרש"ל),) ולפי פירוש מהרמ"ש לעיל בסימן א' לא קשה מידי לפי שאין הפשוטו חולק על המדרש והוצרך לשניהם ע"ש, אבל תירוץ מהרש"ל אינו נכון דאם כן הוה ליה לרש"י לכתוב טעם מהרש"ל שרצה להשיבו וכו', דמספיק לפשוטו ולמדרשו, ולא הוה ליה לרש"י לכתוב רק הטעם שמספיק למדרשו לבד ודו"ק.

אות ל
דקרא ואת הילד קאי אדסמיך ליה ולא על ויתן אל הגר, דאם לא כן ששם על שכמה אף הילד הוה ליה למכתב בהדיא ותשאהו והדר ותשלך את הילד וגו'.

אות מ
((ממ"ש),) דייק ותלך משמע לדעתה ולרצונה כהוראת לשון הליכה בכל מקום, ואחר כך אמר ותתע משמע שלא ידעה להיכן תלך שהיתה תועה, ואם כן הוו תרי מילי דסתרי אהדדי, ואין לומר מתחילה ותלך קודם שהיתה תועה ואחר כך ותתע וגו', אם כן ותלך למה לי פשיטא שהלכה מתחלה בלא תעות הדרך עדיין, ותו דכוונת הכתוב לומר שתעתה במדבר ועל ידי כן לא היה לה מים ושאר הספור, אבל אין צריך לומר שהלכה בדרך, לכן פירש שותתע היה בכוונה, וזה שאמר ותלך ותתע שהלכה לתעות בכוונה דהיינו שחזרה כו', ומה שכתב ותתע הוא עבודת אלילים והוא על דרך ויהי כאשר התעו וגו', וכמו שתרגם אונקלוס כד טעו עממיא בתר ע"א כו'.

[רש"י: (טו) ויכלו המים - לפי שדרך חולים [נ] לשתות הרבה:]

אות נ
((ממ"ש),) דייק דהיה לו לומר ויכלו הלחם והמים, כמו שאמר תחלה ויקח לחם וחמת מים ויתן וגו', דמסתמא נתן אברהם האכילה והשתיה לפי ערך הראוי זה לזה, אם כן היה ראוי להיות שניהם כלים בפעם אחד בשוה, לכן פירש שבא להורות ששתה יותר מדאי ולא לפי ערך האכילה, והיינו לפי שדרך חולים וכו' ולכן אמר ויכלו המים ולא הלחם, ((נחלת יעקב),) נראה לי דרצונו לומר מדלא כתוב ולא היה עוד מים לשתות, דלשון ויכלו משמע פתאום שלא בעונתן.

[רש"י: (טז) מנגד – מרחוק [ס]:
כמטחוי קשת - כשתי טיחות והוא לשון יריית חץ.
בלשון משנה שהטיח באשתו, על שם שהזרע יורה כחץ.
ואם תאמר היה לו לכתוב כמטחי קשת, משפט הוי"ו ליכנס לכאן, כמו:
(שה"ש ב יד) בחגווי הסלע, מגזרת (ישעיה יט יז) והייתה אדמת יהודה למצרים לחגא.
ומגזרת (תהילים קז כז) יחוגו וינועו כשכור.
וכן (שם סה ו) קצוי ארץ, מגזרת קצה:
ותשב מנגד - כיון שקרב למות הוסיפה להתרחק:]

אות ס
לא לשון נגד כפשוטו דמאי נפקא מינה בזה, דבשלמא לפירוש מרחוק אתי שפיר שנתן הפסוק אחר כך הטעם כי אמרה וגו', אל אראה וגו', ותו מצינו שויתי ה' לנגדי תמיד שהוא לשון נוכח, ועל כרחך הוא לשון קירוב, וכאן אמר אחר כך הרחק וגו' והם דברים סותרים, לכן פירש דמנגד במ"ם הוא בהיפך, כמו מן נגד שהמ"ם בחיר"ק פירש כמו מן, ורצונו לומר דלא ישבה נוכח הילד בקרוב אלא מרחוק הרחק כמטחוי וגו' ודו"ק.

[רש"י: (יז) את קול הנער - מכאן שיפה תפלת החולה [ע] מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל:
באשר הוא שם - לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא [פ] נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו [צ] להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?!
והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?
אמרו לו צדיק.
אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם.
והיכן המית את ישראל בצמא?
כשהגלם נבוכדנצר, שנאמר (ישעיה כא יג - יד) משא בערב וגו' לקראת צמא התיו מים וגו' כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו, שנאמר (שם שם) אורחות דודנים [אל תקרי דודנים אלא דודים] ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת:]

אות ע
צריכים להבין הא גם היא בכתה כדכתיב ותשא קולה ותבך, ולמה לא שמע לקולה, והא דאמרינן בפרק קמא דברכות ולוקים ר' יוחנן לנפשיה, ומשני אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, צריך לומר משום דלא מצי מכוין, אבל אי מצי מכוון טפי עדיף (רא"ם).

אות פ
מה שהקשה מכאן על בן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, בפרשת כי תצא אפרשנו בסייעתא דשמיא, כתב הרא"ם אבל יש לתמוה למה לא קטרגו עליו מאותן עבירות שבידו, וקטרגו עליו מאותן עבירות שעתיד לעשותם ולא הוא אלא בניו, ותירץ ושמא יש לומר שהאגדה הזאת אתיא אליבא דר"ש דפליג עלייהו דר"ע ושאר הדורשין שדרשו קרא דמצחק לגנאי, אבל בעיני נראה שדוחק הוא שנאמר מדרשות חלוקות הן אם לא שהוא מפורש בהדיא שהוא כן, לכן נראה שלא היו יכולין לקטרג עליו ממעשים שבידו כי אין בית דין מענישין אלא מבן כ' שנה ומעלה, ולישמעאל לא היה כי אם י"ז שנה, והא דלא קטרגו ממעשים שבידו על שם העתיד, יש לומר דאמעשים שבידו עכשיו עשה תשובה בסוף ימיו, כמו שפירש רש"י לקמן בפרשת חיי שרה גבי ויקברו אותו יצחק וישמעאל ודו"ק נ"ל.

אות צ
ואם תאמר והא כתיב לא יומתו אבות על בנים, יש לומר שהקב"ה שאל למלאכי השרת אם עשה עבירה במים, כלומר אם הוא צדיק במים או רשע, השיבו לו צדיק הוא במים אבל רשע הוא ממקום אחר, ועוד שבניו ימיתו בניך בצמא ואתה מעלה לו את הבאר, והקב"ה השיב להם כיון שעתה הוא צדיק בענין זה מעלה אני לו הבאר, (מהרש"ל).

[רש"י: (ל) בעבור תהיה לי - זאת:
לעדה - לשון עדות של נקבה [ק], כמו (להלן לא נב) ועדה המצבה:
כי חפרתי את הבאר - מריבים היו עליה רועי אבימלך ואומרים אנחנו חפרנוה, אמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר [ר] ויעלו המים לקראתו שלו הוא, ועלו לקראת אברהם:]

אות ק
והא דלא כתיב לעד וכתב לעדה מפני שהוא לשון נקיבה, כי עדה לנקבה כמו עד לזכר.

אות ר
דאם לא כן איך הוכיח זה, דאין לומר על ידי עדים, אם כן מאי טעם דעבדי אברהם שלא תבעו לפני אבימלך שהרי היה להם עדים וק"ל.

[רש"י: (לד) ימים רבים - מרובים על של חברון, בחברון עשה עשרים וחמש שנה וכאן עשרים ושש.
שהרי בן שבעים וחמש שנה היה בצאתו מחרן, אותה שנה (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא, שלא מצינו קודם לכן שנתיישב אלא שם, שבכל מקומותיו היה כאורח חונה ונוסע והולך, שנאמר:
(שם יב ו) ויעבור אברם,
(שם ח) ויעתק משם,
(שם י) ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה,
ובמצרים לא עשה אלא שלושה חדשים שהרי שלחו פרעה, מיד,
(שם יג ג) וילך למסעיו,
עד (לעיל יג יח) ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון.
שם ישב עד שנהפכה סדום, מיד,
(שם כ א) ויסע משם אברהם מפני בושה של לוט ובא לארץ פלשתים, ובן תשעים ותשע שנה היה, שהרי בשלישי למילתו באו אצלו המלאכים, הרי עשרים וחמש שנה.
וכאן כתיב ימים רבים, מרובים על הראשונים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.
ואם היו מרובים עליהם שתי שנים או יותר היה מפרשם, ועל כורחך אינם יתירים יותר משנה הרי עשרים ושש שנה, מיד יצא משם וחזר לחברון, ואותה שנה קדמה לפני עקידתו [ש] של יצחק שתים עשרה שנים, כך שנויה בסדר עולם (פרק א)]

אות ש
מה שצריך לפרש זאת, משום פסוק של אחריו שכתוב ויהי אחר הדברים האלה וגו' שהוא סמוך דכל מקום שכתב אחר הוא סמוך כדפירש רש"י בפרשת לך לך, וזה היה י"ב שנה אחרי כן, ואם כן למה נאמר אחר, לכך מפרש אחר דבריו של שטן וכו', ולא אחר הדברים שהיה בין אברהם לאבימלך דסמיך ליה.