[רש"י: (ב) קח נא - אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה [ת] ממך עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש:
את בנך –
אמר לו: שני בנים יש לי.
אמר לו את יחידך.
אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו.
אמר לו: אשר אהבת,
אמר לו: שניהם אני אוהב,
אמר לו את יצחק.
ולמה לא גילה לו מתחילה?
שלא לערבבו פתאום [א], ותזוח דעתו עליו ותיטרף, וכדי לחבב עליו את המצווה וליתן לו שכר על כל דבור ודבור:
ארץ המוריה - ירושלים, וכן בדברי הימים (ב' ג א) לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה.
ורבותינו פירשו:
על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל.
ואונקלוס תרגמו:
על שם עבודת הקטורת שיש בו מור נרד ושאר בשמים:
והעלהו - לא אמר לו שחטהו, לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו אלא שיעלהו להר לעשותו עולה, ומשהעלהו אמר לו הורידהו:
אחד ההרים - הקב"ה מתהא הצדיקים ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן.
וכן (לעיל יב א) אל הארץ אשר אראך.
וכן ביונה (ג ב) וקרא אליה את הקריאה:]

אות ת
פירוש אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה, דהא מצינו בכמה מקומות נא שאינו לשון בקשה, (הרא"ם).

אות א
כדי שלא יאמרו הקב"ה הטריף דעתו ולכך עשה, אבל אי לא הוה מטורף בדעתו לא היה עושה, ((נחלת יעקב),) נ"ל דבטעמא קמא לא סגי דאם כן היה לו לומר את בנך יחידך אשר אהבת, ומדאמר את שמע מינה לחלק אתא, והיינו שבכל פעם השיב הקב"ה על שאלת אברהם, וטעמא בתרא לחוד לא סגי, דאם כן הוה ליה למימר איפכא קח את יצחק את בנך את יחידך אשר אהבת, דהוה נמי חיבוב מצוה.

[רש"י: (ג) וישכם - נזדרז למצווה:
ויחבש - הוא בעצמו ולא ציווה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה:
את שני נעריו - ישמעאל ואליעזר [ב], שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו:
ויבקע - תרגומו: וצלח,
כמו (ש"ב יט יח) וצלחו הירדן [ג], לשון ביקוע פינדר"א בלעז [לחטוב]:]

אות ב
וכי לא היו לו אלא שני נערים, אלא נעריו המיוחדים לו שהם ישמעאל ואליעזר, עיין לקמן בפרשת בלק מה שפירשתי גבי שני נערים דבלעם למה שינה רש"י פירוש דהתם מהכא, ומהרש"ל פירש דבלעם שהיה רוחו גבוהה והיה צריך לשימוש פירש שהיו משמשים זה את זה, אבל אברהם שהיה רוחו נמוכה לא היה צריך לשימוש שהיה משמש את עצמו, רק שלא יהיה יחידי שאם יצטרך אחד מנעריו לנקביו משום הכי לקח שני נערים עמו, לכך פירש טעם זה עכ"ל.

אות ג
ונראה לי דאינו מביא ראיה מן התרגום אלא בא לפרש דצלח נמי לשון ביקוע, כדאשכחן וצלחו את הירדן.

[רש"י: (ו) המאכלת - סכין, על שם שאוכלת את הבשר, כמה דתימא (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ושמכשרת בשר לאכילה.
דבר אחר: זאת נקראת מאכלת [ד], על שם שישראל אוכלים מתן שכרה:
וילכו שניהם יחדיו - אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו היה הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:]

אות ד
והא דצריך לשני טעמים, דלפי טעם ראשון קשה לקרוא אותו אוכלת, לכן פירש שמכשרת, ולטעם זה לחוד קשה, לקרוא אותו סכין כמשמעו, לכן פירש עוד על שם שישראל כו' ((ממ"ש),) והא דלא סגי בפירוש בתרא לחוד, דלפי זה אתי שפיר שנקרא מאכלת ולא אוכלת ולא סכין, דא"כ קשה דה"א הידיעה של המאכלת מורה על דבר ידוע כבר, והא עד הנה לא היה לסכין שם של מאכלת כלל מעולם רק עכשיו על ידי מעשה זה קורא אותו הפסוק כך, לכך הוצרך לפרשה גם כן לטעם ראשון שאוכלת ושמכשרת וכו', ואם כן הוא שם לכל סכין.

[רש"י: (יב) אל תשלח - לשחוט.
אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם [ה].
אמר לו: אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:
כי עתה ידעתי - אמר רבי אבא: אמר לו אברהם: אפרש לפניך את שיחתי.
אתמול אמרת לי (לעיל כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת (שם כב ב) קח נא את בנך, עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער?!
אמר לו הקב"ה: (תהילים פט לה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתיה אחתיה:
כי עתה ידעתי - מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלוהים אתה:]

אות ה
וקשה וכי הוצאת דם הוה משום מום, אלא יש לומר אברהם אמר אוציא ממנו דם ואקריב אותו, אמר לו הקב"ה אל תוציא ממנו דם, ואברהם סבר שלא די בהוצאת דם, אמר לו אם כן אקריב ממנו אבר אחד, אמר לו אל תעשה בו מום, (מהרש"ל).

[רש"י: (יג) והנה איל - מוכן היה לכך [ו] מששת ימי בראשית:
אחר - אחרי שאמר לו המלאך [ז] (לעיל פסוק יב) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן: וזקף אברהם עינוהי בתר אלין:
בסבך - אילן:
בקרניו - שהיה רץ אצל אברהם [ח] והשטן סובכו ומערבבו באילנות כדי לעכבו:
תחת בנו - מאחר שכתוב ויעלהו לעולה, לא חסר המקרא כלום.
מהו תחת בנו?
על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני,
כאלו בני שחוט.
כאלו דמו זרוק.
כאלו הוא מופשט.
כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:]

אות ו
דהיה לו לכתוב וירא איל אחר נאחז, והנה למה לי, אלא מלמד שהיה מוכן לכך וכו'.

אות ז
כלומר דאחר קאי אדלעיל ואין כאן מקומו, והכי קאמר קרא וישא אברהם את עיניו אחר וירא והנה איל נאחז, ועל זה מביא ראיה מן התרגום שהרי תרגם וזקף אברהם עינוהי בתר אלין, רצונו לומר אחר אלה.

אות ח
((ממ"ש),) כיון שאמר נאחז לשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקאי על האיל, אם כן בקרניו למה לי, לכן פירש להורות שהיה פני האיל דהיינו קרניו לקראת פני אברהם שהיה רץ כדי להקריבו והשטן סובכו כדי לעכבו, ואפשר שגם מהרא"ם כיון לזה ע"ש.

[רש"י: (יז) ברך אברכך - אחת לאב [ט] ואחת לבן:
והרבה ארבה - אחת לאב ואחת לבן:]

אות ט
((נחלת יעקב),) וצריך לומר דהכי פירושו ששני הברכות ליצחק אחד בזכות עצמו, ואחד בזכות אברהם, וזה אחת לאב ואחת לבן.

[רש"י: (כ) אחרי הדברים האלה ויגד וגו' - בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים, היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו, וזהו אחרי הדברים האלה [י] הרהורי דברים שהיו על ידי עקידה:
גם היא - אף היא השוותה משפחותיה למשפחות אברהם שתים עשרה, מה אברהם שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות וארבעה בני שפחות, אף אלו שמונה בני גבירות וארבעה בני פילגש:]

אות י
כתב הרא"ם ולא ידעתי מי הכריחו לרש"י ז"ל להניח פשוטו של מקרא שהוא מורה על הדברים האמורים למעלה, כנראה ממלת האלה שהם דברי המלאך שהבטיחו בהרבה ארבה, ונתבשר אחר הדברים ההם בבת זוגו של יצחק, וללכת אחרי המדרש של הרהורי דברים שלא נזכרו בכתוב כלל וכו' עד ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה דמשמע מיד, אף על פי שכתוב בו אחרי, ורש"י ז"ל פירש בכמה מקומות כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא, יש לומר דקרוי מופלג כל זמן שלא יהיה תכף ממש בלי שום איחור עכ"ל.