[רש"י: (א) ברך את אברהם בכל - בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן היה [א] צריך להשיאו אשה:]

אות א
((גור אריה),) דאם לא כן מה ענינו לכאן, והא דלא כתב כן בפירוש הוא להודיענו שהבן נחשב כל, שעד שלא היה לו בן אמר מה תתן לי וגו', אבל עכשיו כל הברכות שלו ברכות שלמות.

[רש"י: (ז) ה' אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי - ולא אמר ואלוהי הארץ, ולמעלה אמר [ב] (פסוק ג) ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ. אמר לו עכשיו הוא אלוהי השמים ואלוהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלוהי השמים ולא אלוהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:
מבית אבי - מחרן:
ומארץ מולדתי – מאור [ג] כשדים:
ואשר דבר לי - לצרכי, כמו (מלכים א' ב ד) אשר דבר עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, ותרגום שלהם עלי עלוהי עליהון, שאין נופל אצל דבור לשון לי ולו ולהם, אלא אלי אליו אליהם ותרגום שלהם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לשון לי ולו ולהם:
ואשר נשבע לי - בין הבתרים:]

אות ב
כלומר שלמעלה נאמר ואלהי הארץ.

אות ג
((נחלת יעקב),) הרא"ם והרמב"ן האריכו, ודבר פשוט הוא שהרב סובר דארץ מולדתו היינו אור כשדים, ומולדתו היינו בני משפחתו עיר חרן ע"ש, (וזהו מבית אבי).

[רש"י: (ח) ונקית משבועתי וגו' - וקח לו אשה מבנות [ד] ענר אשכול וממרא:
רק את בני וגו' - רק מיעוט הוא, בני אינו חוזר אבל יעקב בן בני סופו לחזור:]

אות ד
מדכתיב אשר אנכי יושב בקרבו, א"כ משמע דמהכנעני היושב בקרבו ציוה שלא ליקח דהיינו מבנות ענר אשכול וממרא דהיו בעלי בריתו, וא"כ ממילא נמי הא דכתיב הכא ונקית משבועתי אם לא תאבה ללכת וגו', קאי נמי על ענר אשכול וממרא.

[רש"י: (י) מגמלי אדוניו - נכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין [ה] מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים:
וכל טוב אדוניו בידו - שטר מתנה כתב ליצחק [ו] על כל אשר לו, כדי שיקפצו לשלוח לו בתם:
ארם נהרים - בין שתי נהרות יושבת:]

אות ה
מדכתיב ויפתח הגמלים, משמע דעד עכשיו היו זמומין וק"ל. ואף על גב דאין הקב"ה מביא תקלה על ידי בהמתן של צדיקים, כדאיתא בחולין דף ז', יש לומר דאף על פי כן זמם אותם שלא יאכלו אפילו מצידי רשות הרבים, והוא הפקר כי מסתמא הבעלים מתייאשין מהם, אך אליעזר עבד אברהם מרוב חסידותו שהיה בו לא רצה ליהנות משל אחרים אפילו מן המותר. והרא"ם תירץ שאין סומכין על הנס, אי נמי היכא דברי הזיקא שהלכו בין שדות אחרים שאני.

אות ו
דהפסוק דקאמר וילך וכל טוב אדוניו בידו, משמע דרבותא קאמר אף על פי שהולך, עדיין הוה כל טוב אדוניו בידו, ואי הוה הפירוש ברשותו מה בא ללמדנו שכל טוב אדוניו עוד בידו כי מאי רבותא איכא? ועוד יש לומר למה לא הודיענו הקרא בפרשה שלפני זה שכל טוב אדוניו ברשותו, אלא ודאי שטר מתנה נתן ליצחק. והרא"ם כתב דאם לא כן איך היה בידו דודאי לא נתן כל ממונו ברשות אליעזר, ואין להקשות והא כתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דמשמע דעד השתא לא נתן לו שטר מתנה ליצחק, דכבר פירש רש"י בשם רבי נחמיה ברכת דייתיקי, שא"ל הקב"ה לאברהם והיה ברכה, הברכות מסורים בידך ואברהם מסרם ליצחק, ועוד יש לומר שהנכסים אשר קנה לאחר שנתן המתנה ליצחק באותן עשר שנים לאחר מיתת שרה, אותן נכסים נתן לו קודם מותו וק"ל.

[רש"י: (יד) אותה הכחת - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם.
ולשון הוכחת ביררת, אפרוביש"ט בלע"ז [להראות בבירור]:
ובה אדע – לשון [ז] תחנה, הודע לי בה:
כי עשית חסד - אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו, אדע כי עשית חסד:]

אות ז
לא שעל ידי הסימן ידע זה, אלא הוא התחלת דיבור שהתחנן לה' שיודיע לו בה כי עשה חסד. ומהרש"ל פירש דאם לא כן הוה ליה ניחוש ממש.

[רש"י: (יז) וירץ העבד לקראתה - לפי שראה שעלו [ח] המים לקראתה:
הגמיאיני נא - לשון גמיעה, הומיי"ר בלע"ז [לגמוא]:]

אות ח
דקשה לרש"י למה נאמר לקראתה כיון שכבר מלאה הכד ועלתה מן הבאר, היה לו לומר וירץ אחריה, שהרי גם העבד היה עומד על הבאר אצלה, כדכתיב הנה אנכי נצב על עין המים, אלא לקראתה הכי פירושו שרץ העבד אחריה בשביל שהמים עלו לקראתה, כן מצאתי בשם מהר"ר אברהם מפראג. ומהרש"ל פירש וזה לשונו: ונראה שכך הוא הפשט, לא היה עומד אצל המעיין ממש אלא רחוק ממנו, ורש"י דייק מדכתיב וירץ העבד וגו', עבד דכתב קרא למה ליה דהא כל הענין משתעי ממנו, וכמו שכתוב לקמן והאיש משתאה וגו', ויאמר בת מי את, אלא בעבור שהיה עבד אברהם וידע שאברהם הורגל באלו נסים כדלעיל גבי שבע כבשות האלה, היה רץ לקראתה ואמר ראויה היא לבית אברהם, שהרי המים עולים לקראתה כמו לאברהם עכ"ל.

[רש"י: (יט) עד אם כלו - הרי אם משמש בלשון אשר, אם כלו, די ספקון, שזו היא גמר שתייתן [ט] כששתו די ספוקן:]

אות ט
ולא מלשון כליה, כי תרגום כלה גמירא.

[רש"י: (כא) משתאה - לשון שאייה, כמו (ישעיה ו יא) שאו ערים, תשאה שממה:
משתאה - משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח. אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו.
ואל תתמה בתי"ו של משתאה שאין לך תיבה שתחלת יסודה שי"ן ומדברת בלשון מתפעל שאין תי"ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד כגון משתאה מגזרת שאה.
(ישעיה נט טו) משתולל מגזרת שולל.
(שם נט טז) וישתומם מגזרת שממה.
(מיכה ו טז) וישתמר חקות עמרי מגזרת וישמר.
אף כאן משתאה מגזרת תשאה, וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות, כמו:
(איוב יח כ) על יומו נשמו אחרונים.
(ירמיה ב יב) שומו שמים.
(דניאל ד טז) אשתומם כשעה חדא.
כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות.
ואונקלוס תרגם: לשון שהייה וגברא שהי, שוהא ועומד במקום אחד לראות ההצליח ה' דרכו. ואין לתרגם שתי, שהרי אינו לשון שתיה, [י] שאין אל"ף נופלת בלשון שתיה:
משתאה לה - משתומם עליה.
כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא.
וכמו (לקמן כו ז) וישאלו אנשי המקום לאשתו:]

אות י
רצונו לומר למה לי הא', בשלמא לפי התרגום שפירש לשון שהייה, השורש היא שהי או שהה, ותבא הא' תחת היו"ד לשון הפעל או תחת ה"א למ"ד הפעל, אבל אם היא לשון שתייה שהשורש שלו הוא שתה, הא כל ג' אותיות שרשיות הן מפורשות במלת משתאה ודו"ק.

[רש"י: (כב) בקע - רמז לשקלי ישראל [כ] בקע לגלגלת:
ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות:
עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן:]

אות כ
דאם לא כן בקע משקלו למה לי, הרי לא היה משקלו מופלג, וכן עשרה זהב משקלם, ובשני צמידים דרשו מה שדרשו משום דקשה להם שני למה לי הא מיעוט צמידים שנים.

[רש"י: (כג) ויאמר בת מי את - לאחר שנתן לה [ל] שאלה, לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו:
ללין – לינה [מ] אחת. לין שם דבר [נ] והיא אמרה ללון כמה לינות:]

אות ל
((רא"ם),) ואף על פי שבסיפור העבד ללבן כתב ששאל תחילה ואחר כך נתן, כבר פירש רש"י שם שלא יתפסו אותו בדבריו וכו', וליכא למימר שסיפורו ללבן היה עיקר והכא אין מוקדם ומאוחר בתורה, דבחד ענין מאי דמוקדם מוקדם וכו', אבל קשה לדבריו דהא לעיל ריש פרשת וירא פרש"י גבי ויאמר אדני וגו', דאין מוקדם ומאוחר אפילו בחד ענין, וכמו שפרש"י גבי לא ידון רוחי באדם ע"ש.

אות מ
דאם לא כן למה לא אמר בשניהם ללין, או בשניהם ללון.

אות נ
שם דבר על משקל שיר ניר, וללון מקור הכולל לינות רבות ולינה אחת וכו'.

[רש"י: (כח) לבית אמה - דרך הנשים הייתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן, ואין הבת [ס] מגדת אלא לאמה:]

אות ס
והא דכתיב גבי רחל ותגד לאביה, משום שמתה אמה, בב"ר.

[רש"י: (כט) וירץ - למה וירץ ועל מה רץ [ע]?
[אלא] ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה, ונתן עיניו בממון:]

אות ע
((ממ"ש),) אין כוונת רש"י להקשות למה רץ וכו' ולתרץ הקושיא במה שכתב אמר עשיר וכו', רק רוצה לישב ולתקן לשון הפסוק שהוא מסורס ומהופך, דהיה לו לומר תחילה ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' ואחר כך וירץ, כסדר ראה ושמע מאחותו ואחר כך רץ, גם לא יתכן לומר רץ מתחילה ואחר כך ראה הנזם ושמע מרבקה ואחר כך ויבא אל האיש וגו', וגדולה מזו שאמר ויהי כראות באמצע הענין, דהיה לו להסמיך וירץ ויבא ולא להפסיק במה שכתוב ויהי כראות וגו', לכן פירש וירץ למה רץ, ורצונו לומר לכך נכתב הפסוק כסדר זה ליתן בעצמו טעם למה וירץ כלל, ותו יש כאן ב' סבות על הריצה דהיינו כראות וגו' וכשמעו וגו', וז"ש על מה רץ כלומר על איזה סיבה רץ, ובא הכתוב במה שסמך ויהי כראות לוירץ וגו', לפרש ויהי הריצה כראות הנזם וגו' אמר עשיר וכו', ולא היתה מחמת שמיעת דברי רבקה לדונו לזכות שעשה לכבוד אליעזר או מחמת סיבה אחרת ולא מחמת ממון, מה שאין כן אם היה נכתב ויהי כראות וגו' וכשמעו וגו' קודם לוירץ וגו', לא היינו יודעים על איזה סיבה רץ או אם על שניהם ודו"ק, ובזה מדוקדק פרש"י שהזכיר בדבריו לשון הפסוק למה וירץ וכו' ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר וכו', שניכרין בזה דברי אמת שכוונתו לתקן לשון הפסוק שיהיה לו סדר וחיבור נכון, ומתקנו בהוספתו באמצע איזה תיבות כדרכו ברוב המקומות לבקי בדברי רש"י, דאילו היה כוונתו להקשות ולתרץ כהבנת המפרשים היה לו לומר למה רץ וכו' אמר עשיר וכו', ומה שכתב ויהי כראות את הנזם קודם מה שכתב אמר עשיר וגו', אין לו שחר והבנה כלל.

[רש"י: (ל) על הגמלים – לשמרן [פ], כמו (לעיל יח ח) והוא עומד עליהם, לשמשם:]

אות פ
דאם לא כן מאי עומד, רוכב מיבעי ליה.

[רש"י: (לא) פניתי הבית – מעבודה [צ] זרה:]

אות צ
דאם לא כן פניתי הבית מיותר, דמה לי בזה שמעיקרא לא היה פנוי, ביש מקום ללון ולגמלים די.

[רש"י: (לג) עד אם דברתי - הרי אם משמש בלשון אשר ובלשון כי, [ק] כמו:
(לקמן מט י) עד כי יבא שילה.
וזה שאמרו חכמינו ז"ל: כי משמש בארבע לשונות, והאחת אי, והוא אם:]

אות ק
דקשה לרש"י דאם משמע דספק לו אם דיבר והא דיבר, ומתרץ אם משמע בלשון אשר ובלשון כי, כמו עד כי יבא שילה, דהיינו אם, ופירושו משמש בלשון אשר, דכיון דאם כמו כי, הא כי אינו משמש אלא בד' לשונות, והם.
אלא, דילמא, אי, דהא, אבל לא אם, ואם כן מנא ליה דאם משמע בלשון אשר, ומתרץ וכו', אם כן שמע מינה דכי משמש בלשון אם, אף כאן אם כמו כי, דהיינו אשר.

[רש"י: (לז) לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני - אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה [ר] ללכת אחריך:]

אות ר
תיקן בזה ג' ענינים, האחד שהדביק מלת תלך אל מלת לא, כאילו כתיב אם לא תלך אל בית אבי, מפני שמלת לא אין לה קשר עם מלת אל, והב', ולא תאבה האשה וכו', שבזולת זה היה משמע שאם תלך אל בית אבי מיד תפטר משבועתי בין תאבה בין לא תאבה, והוסיף מלת תחילה מפני שבזולת זה משמע שאם תקח מבנות הכנעני ואחר כך תלך ולא תאבה אתה פטור גם כן, ואינו כן, שאין לו היתר כלל אם לא שילך תחילה ולא תאבה, ומאמר ולקחת אשה לבני הוא תחילת דיבור כאילו אמר אבל תקח אשה לבני ממשפחתי הנזכרים למעלה.

[רש"י: (לט) אלי לא תלך האשה - אלי כתיב, בת הייתה לו לאליעזר [ש] והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור [ת], ואין ארור מדבק בברוך:]

אות ש
ואם תאמר ולמה לא כתיב אולי דלעיל חסר מתחילה כשאמר העבד לאברהם אולי לא תאבה כדי למדרש, ויש לומר משום דלעיל כתיב אחר כך ההשב אשיב וגו', לא משמע שהיה מחזר עילה אלא שאל אותו אם לא תאבה לילך עמו אם יכול להשיב ליצחק שמה, אבל כאן לא כתיב אחר כך הכי, מידרש שפיר הכי, (מהרא"י). ועוד יש לומר כשאמר לו לבן בוא ברוך ה', אמר אליעזר מעכשיו אני ברוך ושמא יקח יצחק את בתי, לכן חסר באחרונה למידרש הכי, ולא בראשונה כי עדיין לא היה ברוך, ומהרש"ל תירץ כי מעולם לא עלתה על לבו שיתחתן באברהם, כיון שהוא ברוך והוא ארור, אלא אליעזר היה מתירא כיון שהגיד להם שהשביעו אברהם שלא ישא אשה אלא מבני משפחתו, שיענשוהו שיתן להם ממון הרבה, משום הכי אמר להם אלי רמז להם שבת יש לו עכ"ל.

אות ת
רצונו לומר דאליעזר בא מכנען דכתיב ביה ארור כנען, ואם תאמר והלא ענר אשכול וממרא נמי ארורים היו דהיו אמוריים, ויש לומר מכל מקום בו היתה הקללה מתקיימת כיון דהיה עבד, וא"כ היה ארור טפי מהם, ובזה יתורץ תמיהת מהרא"ם ע"ש.

[רש"י: (נב) וישתחו ארצה - מכאן שמודים [א] על בשורה טובה:]

אות א
ואם תאמר למה לא פירש רש"י כן לעיל גבי ויקד האיש וישתחו, ויש לומר דלעיל כתיב אחריו ויאמר ברוך ה' אלהי וגו', דאיכא למימר לכך השתחוה לפי שאמר ברכה והזכיר השם דברוך לשון ברכה, אבל הכא לא כתיב אחריו ברכה. ((קיצור מזרחי),) בב"ר כתבו על ויקד האיש, ורש"י כתבו כאן, שהרי אין לומר שמודים על בשורה טובה עד שאמרו קח ולך, אבל בדברו עם רבקה עדיין לא ידע אם תאבה.

[רש"י: (נה) ויאמר אחיה ואמה - ובתואל היכן היה?
הוא היה רוצה לעכב [ב] ובא מלאך והמיתו:
ימים - שנה, כמו (ויקרא כה כט) ימים תהיה גאולתו, שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים:
או עשור - עשרה חדשים.
ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואם לא תרצה תן לנו מרובה מזה:]

אות ב
רצונו לומר היה נותן סם המות בקערה באכילה, ומיהרו עליו לאכול כדי שלא ירגיש בדבר, דכאן כתיב ויישם לפניו לאכול, וגבי יוסף נמי כתוב ויישם בארון, אף כאן כן שרצו להמיתו וליתנו בארון, והוא הרגיש בדבר ואמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, ובתוך כך סבב המלאך הקערה ובא סם המות לפני בתואל ואכל ומת, (מצאתי).

[רש"י: (נז) ונשאלה את פיה - מכאן שאין משיאין [ג] את האשה אלא מדעתה:]

אות ג
דקשה והא לעיל אמר לא נוכל וגו', וניכר שמה' יצא הדבר.

[רש"י: (נח) ותאמר אלך - מעצמי, ואף אם אינכם רוצים:]

אות ד
דקשה לרש"י למה כתיב אלך ולא כתיב הן או כן, דהא הם שאלו אותה התלכי עם האיש, (הרא"ם).

[רש"י: (ס) את היי לאלפי רבבה - את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמר לאברהם בהר המוריה (לעיל כב יז) הרבה ארבה את זרעך וגו'. יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך [ה] ולא מאשה אחרת:]

אות ה
לכך נקט זרעך דהא הברכה ליצחק נתנה ולא לה, והא דכתיב את והיא לא היתה בכלל הברכה, אלא מכיון שזרעה זוכה בה הוי כאילו היא עצמה זכתה בה.

[רש"י: (סב) מבוא באר לחי ראי - שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה:
יושב בארץ הנגב - קרוב לאותו באר, שנאמר (לעיל כ א) ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור, ושם היה הבאר, שנאמר (שם טז יד) הנה בין קדש [ו] ובין ברד:

אות ו
ברד ושור חדא הוא, דהתרגום מתרגם על שניהם חגרא, ומאחר שבאחד מהם כתוב ארצה הנגב ובאחד כתוב ששם היה הבאר, למדו שארץ הנגב קרוב לאותו באר.

[רש"י: (סג) לשוח - לשון תפילה [ז], כמו (תהילים קב א) ישפוך שיחו:]

אות ז
וקשה דעל ישפוך שיחו פירשו כמו לשוח בשדה, והתוס' תירצו כי כן סוגיית הגמרא, שהרי מצינו גבי אסתר שמביא ראיה שהיא צדקת מדכתיב ויהי אומן את הדסה, וכתיב והוא צג [עומד] בין ההדסים, מה התם צדיקים אף כאן וכו', ובצג מביא ראיה מאסתר וכו', אבל אין נ"ל, ויש לומר דתרוויהו צריכי, דאי מהתם הוה אמינא דיבור ולא תפילה דהא לעיל באותו פסוק כתיב תפילה לעני, אבל לשוח בשדה עם מי דיבר, אלא על כרחך תפילה קבע, ואי מהכא הוה אמינא לשוח הוה מלשון בנות שוח, כלומר שהלך לטייל בין האילנות שבשדה, משום הכי מביא ראיה מישפוך שיחו עכ"ל מהרש"ל.

[רש"י: (סד) ותרא את יצחק - ראתה אותו הדור [ח] ותוהא מפניו:
ותפל - השמיטה עצמה לארץ [ט].
כתרגומו: ואתרכינת.
הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע, כמו:
(פסוק יד) הטי נא כדך, ארכיני.
(ש"ב כב י) ויט שמים, וארכין, לשון מוטה לארץ.
ודומה לו (תהילים לז כד) כי ייפול לא יוטל. [י]
כלומר אם יטה לארץ לא יגיע עד הקרקע:]

אות ח
דאם לא כן היאך ידעה שהוא יצחק שנפלה מעל הגמל.

אות ט
מדכתיב ותפול מעל הגמל ולא כתיב מהגמל, או ותפול לארץ, אלא משמע מעל גב הגמל נפלה אבל לא על הארץ.

אות י
אף על פי שיפול לא יושלך לארץ, כמו שמפרש והולך, לא יגיע וכו'.

[רש"י: (סה) ותתכס - לשון ותתפעל, כמו ותקבר [כ], ותשבר:]

אות כ
שהן מקבלין הפעולה מאחר, שהן מבנין נפעל, כך מלת ותתכס היא מתפעלת ומקבלת פעולה מאחר.

[רש"י: (סז) האהלה שרה אמו - ויביאה האהלה ונעשית דוגמת [ל] שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל [מ], ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:
אחרי אמו - דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה [נ], ומשמתה הוא מתנחם באשתו.]

אות ל
דהוה ליה לכתוב ויביאה לאהל שרה אמו, דאהל דבוק הוא לשרה, אבל האהלה דיבור באנפי נפשיה היא.

אות מ
((גור אריה),) כנגד ג' מצות שהנשים מצוות בהן, כנגד חלה ברכה מצוייה, נגד הדלקה נר דלוק, וענן קשור הוא ענן השכינה, וזהו לכבוד קדושת טהרה שהיתה זהירה בנדתה לטהר עצמה, כי הטהרה מביאה לידי רוח הקודש.

אות נ
דאם לא כן אחרי אמו למה לי.