[רש"י: (ב) אל תרד מצרימה - שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה [נ], ואין חוצה לארץ כדאי לך:]

אות נ
יש לומר דעולה הוא קדשי קדשים שאין רשאין להוציאן לחוץ לעזרה, אף ארץ ישראל עזרה שלך היא ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ.

[רש"י: (ד) והתברכו בזרעך - אדם אומר לבנו [ס] יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא. וזה אב לכולן (להלן מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך כאפרים וכמנשה.
ואף לענין הקללה מצינו כן:
(במדבר ה כז) והייתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית.
וכן (ישעיה סה טו) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי, שהנשבע אומר אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:]

אות ס
רצונו לפרש והתברכו בפה, לא שיתברכו בסיבת זרעך, דאם כן היה לו לומר והתברכו מזרעך.

[רש"י: (ה) שמע אברהם בקולי - כשניסיתי אותו:
וישמר משמרתי - גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת:
מצותי - דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים:
חקותי - דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחוקותיו על עבדיו:
ותורתי - להביא תורה שבעל [ע] פה, הלכה למשה מסיני:]

אות ע
ואם תאמר כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות ושמעון דינה אחותו ועמרם יוכבד אחות אביו, ויש לומר דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בארץ ישראל והם היו בחוץ לארץ, (הרמב"ן).

[רש"י: (ז) לאשתו - על אשתו [פ], כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא:]

אות פ
דמשמע בפסוק ששאלו את רבקה ויצחק השיב והיאך שייך זה, אלא על כרחך פירושו על וכו'.

[רש"י: (ח) כי ארכו - אמר מעתה אין לי לדאוג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר [צ] להיות נשמר:
וישקף אבימלך וגו' – שראהו [ק] משמש מיטתו:]

אות צ
פירוש וישקף הניח מקום ההשקפה פתוח ולא חשש, לכן וישקף אבימלך.

אות ק
דאם לא כן מנא ידע דאשתו היתה, וצ"ע דילמא גפוף ונשוק ראה, ((נחלת יעקב),) נראה דדייק תיבת אשתו מיותר הוא, מלמד שהיה מצחק מעשה אשתו דהיינו שמוש, ומה שפירש רש"י על וישקף ולא על וירא, דלא תימא שראהו ממש משמש, דחלילה לצדיק כמוהו להניח חלון פתוח, אלא שסגר החלון ומכח זה הבין אבימלך, וזהו וישקף רצונו לומר השגחה והבנה, בעד החלון רצונו לומר כנגד החלון, כמו כל בעד שבמקרא (וע"ש שסותר דברי הרא"ם).

[רש"י: (י) אחד העם – המיוחד [ר בעם זה המלך:
והבאת עלינו אשם - אם שכב, כבר [ש] הבאת עלינו אשם:]

אות ר
דרש"י דייק מדכתיב והבאת עלינו אשם, ואי קאי אמלך אתי שפיר, דהא גבי מלך נמי מצינו לשון רבים, וכן גבי אדם חשוב וק"ל. ((נחלת יעקב),) נראה לי דדייק מדהיה לו לכתוב אחד בסגול תחת האל"ף ולא בפת"ח, וכן פירש בפסוק דן ידין עמו כאחד.

אות ש
((נחלת יעקב),) אי אפשר לפרשו לשון עתיד דהא אמר שכב שהוא עבר, ועוד דהא ציוה להכריז שהיא אשתו וממילא לא ישכבו אצלה.

[רש"י: (יב) בארץ ההיא - אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה [ת], כארץ שבעה גויים:
בשנה ההיא - אף על פי שאינה כתקנה, שהייתה שנת רעבון:
בארץ ההיא בשנה ההיא - שניהם למה? לומר שארץ קשה והשנה קשה:
מאה שערים - שאמדוה כמה ראויה [א] לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה.
ורבותינו אמרו: אומד [ב] זה למעשרות היה:]

אות ת
דקשה לרש"י דהא גרר נמי ארץ ישראל היא כדפירש לעיל.

אות א
ומאה שערים פירושו לשון שיעור ששערה נפשם.

אות ב
דקשה לרש"י למה אמדוהו והא קייש לומר דאין ברכה מצויה בדבר המנוי והמדוד אלא בדבר הסמוי מן העין, לכן פירש שהיה רוצה ליתן מעשר, וקייש לומר דאין מעשרין אומדות.

[רש"י: (יג) כי גדל מאד - שהיו אומרים: זבל [ג] פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך:]

אות ג
דאם לא כן עד כי גדל מאד למה לי, ולהכי נקט פרדותיו דרבותא קאמר דגבי פרדות אין הברכה מצויה כלל כדפירש רש"י בפרשת ראה וק"ל.

[רש"י: (טו) סתמום פלשתים - מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגייסות [ד] הבאות עלינו.
טמונין פלשתאי לשון סתימה [ה].
ובלשון משנה (פסחים מב א): מטמטם את הלב:]

אות ד
ואין לומר משום קנאה, דאם לא כן ויקנאו אותו פלשתים ויסתמו את כל הבארות אשר חפרו מיבעי ליה. ((נחלת יעקב),) ול"נ דמפני הקנאה סתמו, וכדי שלא להראות הקנאה אמרו תקלה וכו', דאם לא כן היה לו להסמיך ויקנאו וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו וגו' ואחר כך וישב ויחפור וגו', ולמה סמך וכל הבארות וגו' לפסוק ויקנאו, שמע מינה מפני הקנאה סתמו, וחשבו שירגיש בקנאתם וילך מהם, וכאשר ראה אבימלך שלא נתקיימה מחשבתו אמר לו בפירוש לך מעמנו.

אות ה
רש"י נשמר שלא תפרש התרגום כמו טמוני חול שהוא לשון מטמון, לכן פירש דהוא גם כן לשון סתימה.

[רש"י: (יז) בנחל גרר – רחוק [ו] מן העיר:]

אות ו
דקשה לרש"י דהא אבימלך אמר לו לך מעמנו דהיינו מגרר, ולמה חנה בנחל גרר כיון שהוא קרוב לעיר.

[רש"י: (יח) וישב ויחפר - הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו. ופלשתים סתמום, וקודם [ז] שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן:]

אות ז
רצונו לתרץ דהא כבר הלך יצחק משם והיאך חפרן, ועוד קשה וכיון שחפרן אברהם למה חזר יצחק וחפרן, עוד קשה ולמה כתיב ויסתמום פלשתים, דמשמע שחזר יצחק וחפרן וחזרו פלשתים וסתמום, ואין הענין כן כי לא מצינו שסתמום אחר חפירת יצחק, ומתרץ פלשתים כו'. נחלת יעקב האריך בזה וגרס ופלשתים סתמום וקודם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן, להראות שאחר שנסע מגרר ויחן בנחל גרר רחוק מן העיר חזר וחפר הבארות וכו' ע"ש.

[רש"י: (כ) עשק – ערעור [ח]:
כי התעשקו עמו - נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:]

אות ח
רצונו לתרץ בזה שלא תפרש עשק לשון ערעור, אלא הוא עסק ממש, כלומר העסק הזה הוא של ערעור, כמו שכתב בסמוך נתעשקו וכו' במריבה וערעור.

[רש"י: (כב) ופרינו בארץ -
כתרגומו: ונפוש [ט] בארעא:]

אות ט
דלא יתכן לומר שהוא לשון עבר, כיון שאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ואיך יאמר ופרינו כבר בארץ, אלא לשון עתיד, ורש"י פליג על תרגום שלנו שמתרגם ויפשיננא והוא לשון עבר, לכן פירש רש"י כתרגומו צריך לומר וניפוש וק"ל.

[רש"י: (כח) ראו ראינו - ראינו באביך ראינו בך:
תהי נא אלה בינותינו וגו' - האלה אשר בינותינו מימי אביך [י], תהי גם עתה בינינו וביניך:]

אות י
דקשה לרש"י כפל לשון דקאמר בינותינו בינינו וביניך, וע"ז קאמר תהי נא וכו', רצונו לומר דהמקרא כאילו הוא מסורס, וכן צריך להיות תהי אלה בינותינו נא ביני ובינך, והכי פירושו תהיה האלה אשר בינותינו וכו', והוסיף ה"א על מלת אלה ומלת אשר, מפני שהוא סיפור דברים מה שהיה עם אברהם, וגם הוסיף מלת גם, מפני שאותו ברית שעשה כבר עם אברהם רוצה הוא לעשות גם עם יצחק, לכן הוסיף מלת גם עתה, ומפירושו מוכח דמלת עתה הוא בא במקום נא.

[רש"י: (כט) לא נגענוך - כשאמרנו (לעיל פסוק טז) לך מעמנו:
אתה - גם אתה [כ] עשה עמנו כמו כן:]

אות כ
והוסיף מלת גם כאילו אמר שמלת אתה הכתוב בתורה פירושו גם אתה, ולפי גירסא זו שהיא ברוב ספרים צריך לומר דעתה ברוך ה' מילתא באפי נפשה היא, והכי פירושו שהוא נתינת טעם אשל מעלה, למה אנו מבקשים ממך כן, לפי שעתה ראינו שברוך ה' אתה.

[רש"י: (לה) מורת רוח - לשון המראת רוח, כמו (דברים ט כד) ממרים הייתם [ל] כל מעשיהן היו לעיצבון:
ליצחק ולרבקה - שהיו עובדות עבודה זרה [מ].]

אות ל
דאם הוא לשון מרירות אין נופל בו תי"ו הדביקות כיון ששרשו מרר, אבל לשון ממרים שרשו מרה, ובאה תי"ו הדביקות תחת ה"א למ"ד הפעל, ופירושו כל אחת ואחת היתה ממרת הרצון, אבל לשון מרירות אין נופל על הרצון וק"ל.

אות מ
ונראה לי דרש"י דייק מדכתיב יצחק קודם רבקה, לומר דליצחק היה הצער יותר גדול, לפי שלא היה רגיל כל ימיו בעבודת אלילים, אבל רבקה היתה רגילה באביה ובאחיה שהיו עובדי אלילים.