[רש"י: (ב) פדנה - כמו לפדן:
ביתה בתואל - לבית בתואל.
כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה [ר] הטיל לה ה"א בסופה:]

אות ר
לאו דוקא כל תיבה, דלא נמצא כלל זה אלא דוקא בשמות המקומות והארצות, כמו בבלה, חברונה, וקצת בכלים, המזבחה.

[רש"י: (ג) ואל שדי - מי שדי בברכותיו [ש]; למתברכין מפיו יברך אותך:]

אות ש
דאם לא כן מה ענין זה השם לכאן.
[רש"י: (ד) את ברכת אברהם - שאמר לו (לעיל יב ב) ואעשך לגוי גדול, (שם כב יח) והתברכו בזרעך. יהיו אותן ברכות האמורות בשבילך [ת], ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך:]

אות ת
דאם לא כן ויתן לך ברכת אברהם מיבעי ליה, לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה, ומה שלא פירש ברכת אברהם לירושת הארץ שיזכה בה הוא יותר מכל שאר בניו, משום דירושת הארץ מתנה היא ולא ברכה, (הרא"ם).

[רש"י: (ה) אם יעקב ועשו - איני יודע [א] מה מלמדנו:]

אות א
((קיצור מזרחי),) יש מקשים מה בא להודיענו שאינו יודע, אם לא יודע ישתוק, ויש לומר דרש"י ידע שיש לישב בכמה אנפי כפירושי המפרשים וע"ש, אבל לא ידע איזה הוא אמיתי לישב הפשיטות של מקרא, ועיין בצד"ל.

[רש"י: (ט) אחות נביות -
ממשמע שנאמר (לעיל כה יג) בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות?
אלא למדנו שמת ישמעאל משיעדה לעשו קודם נישואיה והשיאה נביות אחיה.
ולמדנו שהיה יעקב באותו הפרק בן שישים ושלש שנים, שהרי ישמעאל בן שבעים וארבע שנים היה כשנולד יעקב, ארבע עשרה שנה היה גדול ישמעאל מיצחק, ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם הרי שבעים וארבע, ושנותיו היו מאה שלושים ושבע, שנאמר (שם יז) ואלה שני חיי ישמעאל וגו', נמצא יעקב כשמת ישמעאל בן שישים ושלש שנים היה.
ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנה [ב] ואחר כך הלך לחרן, שהרי לא שהה בבית לבן שלפני לידתו של יוסף אלא ארבע עשרה שנה, שנאמר (שם לא מא) עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ושכר הצאן משנולד יוסף היה, שנאמר (שם ל כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', ויוסף בן שלשים שנה היה כשמלך, ומשם עד שירד יעקב למצרים תשע שנים, שבע של שובע ושתיים של רעב, ויעקב אמר לפרעה (שם מז ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה.
צא וחשוב ארבע עשרה שלפני לידת יוסף, ושלשים של יוסף, ותשע משמלך עד שבא יעקב הרי חמישים ושלש, וכשפירש מאביו היה בן שישים ושלש הרי מאה ושש עשרה, והוא אומר שלשים ומאת שנה, הרי חסרים ארבע עשרה שנים הא למדת שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא עשרים ושתים שנה דהיינו משבע עשרה עד שלשים ותשע כנגד עשרים ושתים שפירש יעקב מאביו ולא כבדו, והם עשרים שנים בבית לבן, ושתי שנים ששהה בדרך, כדכתיב (להלן לג יז) ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות.
ופירשו רבותינו ז"ל מזה הפסוק:
ששהה שמונה עשר חדשים בדרך, דבית הוה בימות הגשמים וסכות הוה בימות החמה, ולחשבון הפסוקים שחשבנו לעיל משפירש מאביו עד שירד למצרים שהיה בן מאה שלשים שנים, שם אנו מוצאים עוד ארבע עשרה שנים, אלא וודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם ולא פירש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מידה כנגד מידה):
על נשיו - הוסיף רשעה על רשעתו, שלא גירש את הראשונות:]

אות ב
וקשה דמאי שנא דנקט הכא עבר ולעיל גבי לדרוש את ה', נקט שם, וגבי ויתרוצצו נקט שם ועבר, ויש לומר דכיון שנקט סתם ויתרוצצו ללמד ולהורות דכשהלכה אצל בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת ושם ועבר שתי מדרשות היו, דכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים, ופירושו מסתמא על שניהם נאמר, וגבי ותלך לדרוש את ה', הואיל והלכה אל אחד ודאי הלכה לשם דהוא היה אבי אביו של עבר והיה גדול ממנו, ומה שנקט הכא עבר לבד משום דשם כבר מת היה באותה שעה.


[רש"י: (י) ויצא יעקב - על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק העניין בפרשתו של יעקב וכתיב (לעיל כח ו) וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר חזר [א] לעניין הראשון:
ויצא יעקב מבאר שבע - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה [ב], ולמה הזכיר יציאתו?
אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם [ג], שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה [ד] הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה [ה] פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, [ו] האמור בנעמי ורות:
וילך חרנה - יצא ללכת [ז] לחרן:]

אות א
(קיצור מזרחי), פירוש מתחילה קשה לרש"י למה חזר וכתב ויצא יעקב, והלא כבר כתיב וישלח יצחק את יעקב וגו', ותירץ ע"י שהפסיק בפרשתו של יעקב בענין עשו, ונתן הסיבה למה הפסיק שבשביל וגו', וכשהשלים סיבת ההפסקה שב להשלים סיבת החזרה ואמר ומשגמר וכו' ע"ש.

אות ב
דהא כתיב וילך פדנה ארם ולא כתב קודם לכן ויצא יעקב, אלא שכיון שהלך פדנה ארם ודאי יצא מבאר שבע, ואם כן הכא נמי לא היה צריך לכתוב אלא וילך.

אות ג
דהוי כאילו נכתב שתי יציאות ויצא יעקב וגם וילך חרנה, אלא אחד שיצא גופו ואחד שיצא זיוה הדרה הודה, ((רא"ם),) וכתב עליו מהרש"ל ופירושו דלא כפירוש הב"ר, דפירש מדכתיב ויצא ולא כתיב ויצאו, שהרי גמלים ושאר הבהמות נמי יצאו, אלא מגיד לך שפנה זיוה וכו', ונראה לי דצריכים לדברי הרא"ם ולדברי הב"ר, וכוונת הפשט מדכתיב ויצא וגם וילך יתירא הוא, אלא מגיד הוא יצא ולא אחר, ואחר כך הקשה והלא גמלים ג"כ יצאו, אלא כשהוא יצא אז פנה הודה וזיוה וכו' ולא כשהיה אחר יוצא עכ"ל.

אות ד
רצונו לומר בעוד שהצדיק בעיר האנשים והעם ג"כ צדיקים, לפי שמתביישין מן הצדיק וגם הוא מוכיחן.

אות ה
רצונו לומר העם שבעיר עושין עבירות, ואין להקשות והא יצחק עדיין נשאר בעיר, כבר תירצו בב"ר אינו דומה צדקת של צדיק אחד לצדקת של ב' צדיקים.

אות ו
וקשה דהכא הביא ראיה מהתם לכאן, והתם גבי נעמי ורות מביא ראיה מכאן, ויש לומר דאי לא הביא ראיה מהתם הייתי אומר דילמא שתי יציאות האמורים כאן בא לאשמעינן דאחד יציאת גופו ואחד יציאת ממונו וצאנו ובקרו שיצאו עמו, לכך צריך להביא ראיה מהתם שיציאת צדיק עושה רושם כמו שפירש הכא, דהתם אי אפשר לפרש על יציאת ממונם, דהא התם אמרה וריקם השיבני, שמע מינה שלא היה לה שום ממון, והתם מביא ראיה מהכא, דאי מהתם הוה אמינא דוקא התם עושה רושם משום שלא נשאר שום צדיק זולתם, אבל במקום צדיקים מנא ליה דעושה רושם? משום הכי מביא ראיה מהכא דהא נשארו יצחק ורבקה ואפילו הכי עשה רושם יציאת יעקב וק"ל, (עיין בצד"ל ושם האריך מאד ליישב זה).

אות ז
דקשה לרש"י וילך חרנה משמע שבא לחרן, וזה אי אפשר שהרי אחר כך כתיב ויפגע במקום, וזה היה קודם ביאתו לחרן, ודוחק לומר שיהיה וילך כמשמעו שבא לחרן, ואחר כך שב לבאר מה שפגע לו בדרך, כי אין זה דרך המקרא, לכן פירש יצא ללכת.

[רש"י: (יא) ויפגע במקום - לא הזכיר הכתוב באיזה מקום [ח] אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק:
ויפגע - כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו.
(שם יט יא) ופגע בדבשת [ט].
ורבותינו פירשו:
לשון תפילה [י] כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית.
ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל [כ], ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב):
כי בא השמש - היה לו לכתוב ויבא השמש וילן שם [ל]. כי בא השמש, משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם:
וישם מראשותיו - עשאן כמין מרזב [מ] סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, [נ] זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו:
וישכב במקום ההוא - לשון מיעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה:]

אות ח
דקשה לרש"י והלא בא הכתוב לפרש ולא לסתום ואכתי אינו מפרש באיזה מקום, לכן פירש במקום וכו'.

אות ט
שפירושו לשון חניה ולא פגישה.

אות י
פירוש ויפגע במקום בהקב"ה שקראו מקום, על שם שהוא מקומו של עולם, (רא"ם).

אות כ
דבשלמא ואל תפגע בי, פירושו אל תגש בי להפציר, אבל אצל הקב"ה לא שייך למימר הכי, א"כ קשה למה שינה כו'. ((מהרש"ל),) אלא שלכך כתיב ויפגע שהוא נמי לשון פגישה כדי שתלמוד ממנו ג"כ קפיצת הדרך, ואי הוה כתיב ויפגוש לא הייתי לומד ממנו תפילה, לכך כתב הפסוק ויפגע דמשמע ביה תרווייהו.

אות ל
אף על פי שאין הפרש בין ויבא השמש וילן שם, ובין וילן שם כי בא השמש, מכל מקום היה לו לסדר הענינים כפי הסדר וכמו דכתיב הנה נא רפה היום לערוב לכו נא וגו', אלא ודאי על שקיעת הפתאומית נאמר. ועוד יש לומר מדכתיב כי בא השמש משמע אבל אי לא בא היה הולך עוד, ואם כן שמע מינה שהיה עוד היום גדול, ואם כן מאי כי בא השמש, אלא ששקעה וכו' כך פירש רש"י בפרק חלק.

אות מ
דאם לא כן ויקח אבן מיבעי ליה.

אות נ
דאם לא כן היו הכתובים מכחישין זה את זה, דכאן כתיב ויקח מאבני המקום משמע שהיו אבנים הרבה, ובסמוך כתיב ויקח את האבן, לכך צריכין לתרץ דודאי מתחילה היו אבנים הרבה אלא התחילו מריבות כו', ואם תאמר מנא ליה שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחד מאבני המקום הוא דקאמר, והיינו דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו, ותירצו התוס' דהיה לו לומר ויקח אבן כמו ויקחו אבן וישימו תחתיו, שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש, אלא מדכתיב מאבני (סתם) שמע מינה אבנים טובא הוו.

[רש"י: (יב) עולים ויורדים - עולים תחלה [ס] ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו:]

אות ס
קשה לרש"י דהוה ליה למימר יורדים תחילה, דהא דירת המלאכים בשמים הוא.

[רש"י: (יג) ניצב עליו – לשמרו [ע]:
ואלוהי יצחק - אף על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב אלוהי פלוני, משום שנאמר (איוב טו טו) הן בקדושיו לא יאמין, כאן ייחד שמו על יצחק לפי שכהו עיניו וכלוא היה בבית, והרי הוא כמת, ויצר הרע פסק ממנו:
שכב עליה - קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו [פ], רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו:]

אות ע
דאם לא כן הא מלא כל הארץ כבודו ומאי נצב עליו, אלא עליו על יעקב, והא דהוצרך לשמרו באותו שעה ולא קודם לכן, אמרו בגמרא לפי שדיוקנו של יעקב חקוק בכסא הכבוד, ועכשיו ראו המלאכים את יעקב, וידעו שדיוקנו הוא ונתקנאו בו הואיל שהוא קרוב לכסא הכבוד יותר מהם, והיה בדעתם להזיקו לכך שמרו הקב"ה, ועוד יש לומר הואיל שהמלאכים של ארץ ישראל היו עולים ומלאכים של חוץ לארץ היו יורדים, בין כך ובין כך לא היו המלאכים אצלו, לכך שמרו הקב"ה עכשיו, (רא"ם).

אות פ
דאם לא כן מאי רבותיה הוא שנתן לו את הארץ אשר שכב עליה שהוא רק ד' אמות, ועל זה קאמר קיפל הקב"ה, וקשה למה קיפל אותה לו בתוך ד' אמות, יש לומר כדי שתהיה נוח לכבוש כל ארץ ישראל כארבע אמות אשר הוא שוכב עליהם, שכל ארץ ישראל כלולה בה, וכעין ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה'.

[רש"י: (יד) ופרצת – וחזקת [צ], כמו (שמות א יב) וכן יפרוץ:]

אות צ
לא כמו פן יפרוץ בם, שהוא לשון הריסה.

[רש"י: (טו) אנכי עמך - לפי שהיה ירא [ק] מעשו ומלבן:
עד אשר אם עשיתי - אם משמש [ר] בלשון כי:
דברתי לך - לצרכך ועליך, מה שהבטחתי לאברהם על זרעו, לך הבטחתיו ולא לעשו, שלא אמרתי לו כי יצחק יקרא לך זרע, אלא כי ביצחק, ולא כל יצחק.
וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דיבור, משמשים לשון על, וזה יוכיח, שהרי עם יעקב לא דיבר [ש] קודם לכן:]

אות ק
דאם לא כן מאי אנכי עמך דמשמע מגן לך, ((נחלת יעקב),) ירא בהליכה מעשו שלא ירדוף אחריו, ובחזרתו מלבן כמעשה שהיה, וזהו שסיים ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך.

אות ר
דקשה לרש"י כי לא אעזבך עד אשר, משמע שודאי לא אעזבך עד אשר עשיתי, ומלת אם משמע שהוא ספק אם יעשה אם לא, לכך מפרש אם משמע בלשון כי, דהוא נמי לשון ודאי, כלומר כיון שכי משמש לשון אם, גם אם משמש לשון כי.

אות ש
ואם תאמר דילמא אשר דברתי לך קאי על הדיבור שדיבר עמו עתה, והוא ויאמר אני ה' וגו', ויש לומר דאם כן היה לו לומר כל אשר אני מדבר עמך, ולא לשון דברתי שהוא לשון עבר, כיון דחדא נבואה היא והכל בחלום אחד ולא הקיץ משנתו בנתיים וק"ל.

[רש"י: (טז) ואנכי לא ידעתי - שאילו ידעתי לא ישנתי [ת] במקום קדוש כזה:]

אות ת
דאם לא כן מאי נפקא מינה אם לא ידע.

[רש"י: (יז) כי אם בית אלוהים - אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר שבע [א] ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.
וכלפי שאמרו רבותינו שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה.
ועוד אמרו: יעקב קראה לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלים.
ומהיכן למדו לומר כן?
אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן, וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין (חולין צא ב), שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל, וזהו ויפגע במקום.
[ואם תאמר וכשעבר יעקב על בית המקדש [ב] מדוע לא עכבו שם, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו, ומן השמים יעכבוהו, איהו עד חרן אזל כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צא ב),
וקרא מוכיח וילך חרנה, כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו, יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ]:
מה נורא - תרגום: מה דחילו אתרא הדין. דחילו שם דבר הוא, כמו סוכלתנו, וכסו [ג] למלבש:
וזה שער השמים - מקום תפילה לעלות תפלתם השמיימה.
ומדרשו:
שבית המקדש של מעלה [ד] מכוון כנגד בית המקדש של מטה:]

אות א
דקשה לרש"י כיון שאמר יעקב כי אם בית אלהים, משמע שהיה בבית אל, כמו שכתוב ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, אם כן משמע שסולם הזה עומד בבית אל, ולעיל משמע שהיה עומד בבאר שבע, מדכתיב לעיל ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו', ולא מפרש באיזה מקום של ארץ היה, אם כן ודאי קאי אמאי דכתיב לפניו בתחילה דהיינו באר שבע ודרשינן סמוכות, אם כן קשיא קראי אהדדי, לכך מפרש הסולם הזה עומד בבאר שבע כדמשמע מפסוק, ואמצע שיפועו נגד בית המקדש דהיינו ירושלים, וראשו בבית אל כדמשמע נמי בפסוק, דאין לומר סוף שיפועו היה כנגד בית המקדש, אם כן היה יעקב חוץ מהסולם, שהרי באר שבע בדרומו של יהודה, ובית המקדש בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין, ולוז הוא בצפונו של בנימין, ואם כן מה היה מעלת לוז שקרא לו בית אלהים ושער השמים, הרי לא היה שם לא רגלי הסולם ולא ראשו, לכן פירש שאמצע שיפועו היה כנגד בית המקדש וסוף הסולם היינו ראשו היה כנגד בית אל שהוא לוז. כתב מהרש"ל כך נראה לי פירוש הפסוק והצעת רש"י, וכלפי שאמרו רז"ל שאמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, ובית מלונו של הקב"ה היינו ירושלים, וכאן משמע שלן בבית אל, ועוד אמרו יעקב קראו לירושלים בית אל, וזהו לוז כדכתיב ואולם לוז שם העיר כו', ואפילו אם אתה יכול לתרץ הכתוב שתוכל לומר לוז היא ירושלים, עדיין קשה מהיכן למדו לומר כן אני אומר וכו' ואז קראו לוז שהוא שם העיר לראשונה, וירושלים שקפץ לשם קראום ביחד בית אל, ובזה יתורץ דברי חז"ל שפיר, לאפוקי דעת הרא"ם, דלפי פירושו שבנוסחאות שלנו כתיב יעקב קראו לירושלים בית אל, ועיקר שלדבריו זהו לוז ולא ירושלים גם כן מדברי חכמים הוא, וזה לא מצאתי בשום מקום, ועוד לפי התירוץ גם כן קשה דילמא לוז היינו ירושלים, וקפיצת הארץ היינו כשבא לאמצעית הדרך בא לוז כנגדו, אלא ודאי שהיה ברור לרש"י שירושלים לא לוז היא כדמוכח קרא כדפירשתי עכ"ל.

אות ב
רצונו לומר כך הוא המאמר התם בגמרא ולשון קושיא היא, למה לא עכבוהו שם, ומתרץ איהו לא יהיב וכו' עד ומן השמים יעכבוהו, רצונו לומר כיון דהוא עצמו לא התפלל ומן השמים יעכבוהו בתמיה, אין כופין אדם לדבר מצוה.

אות ג
מביא ראייה שדחילו בוי"ו לאו לשון רבים הוא אלא דרך התרגום הוא כן, כמו תבונה, דהוא נמי שם דבר ואפילו הכי תרגומו סוכלתנו בוי"ו, וכן בגד ללבוש נמי שם דבר הוא ותרגומו בוי"ו וכסו, ואם כן שמע מינה שדרך התרגום כן.

אות ד
((נחלת יעקב),) נ"ל דהמדרש אינו חולק אלא שמפרש הטעם למה דוקא זה המקום הוא שער לעליית התפילה לפי שהוא מכוון נגד בית המקדש של מעלה, ומכל מקום שער השמים הוא דרך משל, כי אין לשמים שער או חלון.

[רש"י: (כ) אם יהיה אלוהים עמדי - אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות [ה] עמדי, כמו שאמר לי (פסוק טו) והנה אנכי עמך:
ושמרני - כמו שאמר לי (פסוק טו) ושמרתיך בכל אשר תלך:
ונתן לי לחם לאכול - כמו שאמר (פסוק טו) כי לא אעזבך, והמבקש לחם הוא קרוי נעזב, שנאמר (תהילים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם:]

אות ה
רצונו לתרץ דהא לישנא דקרא כפל הוא, דכתיב אם יהיה אלהים עמדי היינו ושמרני, ועל זה פירש אם ישמור לי וכו', כלומר דהאי אם יהיה אלהים עמדי קאי אשמירת הבטחות, ואם תאמר איך יתכן לומר שיעקב היה מסופק אם יקיים הקב"ה הבטחתו אם לאו, ויש לומר שהיה ירא שמא יגרום החטא ולא ישמור לו, ועוד יש לומר דיעקב היה סבור שמא חלום הוא ואין חלום בלא דברים בטלים, משום הכי אמר אם וגו' וק"ל. ואם תאמר כיון שרש"י בא להוכיח ההבטחות מן המקרא היכן הבטיחו נמי על בגד ללבוש, ויש לומר כיון שהבטיחו על הלחם ודאי שהבטיחו נמי על בגד ללבוש, כמו שאמרו חז"ל עשיק לגבך ושוי לכריסך, פירוש זבין בגדים יקרים ועשוק ממונך בשביל בגדים, ושוי לכריסך פירוש אבל לכריסך אל תזבן אלא בשויה ולא ביוקר מכדי דמיה, ואמר נמי בפרק כיסוי הדם לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה כפי מה שיש לו, וכיון שהקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול אם כן ודאי הבטיחו נמי על בגד ללבוש, דאם לא כן היה צריך לצמצם ממאכלו כדי ליקח בגדים ונמצא שלא יהיה לו לחם לאכול, והקב"ה הבטיחו על הלחם לאכול, (מהרא"י).

[רש"י: (כא) ושבתי - כמו שאמר לי (פסוק טו) והשיבותיך אל האדמה:
בשלום - שלם מן החטא, שלא [ו] אלמד מדרכי לבן:
והיה ה' לי לאלוהים - שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף, שלא ימצא פסול [ז] בזרעי, כמו שנאמר (פסוק טו) אשר דברתי לך, והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר (שם יז ז) להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך:]

אות ו
((נחלת יעקב),) וזהו ג"כ מכלל ההבטחות של הש"י דהא אמר את אשר דברתי לך ופרש"י לצרכך ועליך, ואם לא יהיה שלם מן החטא וילמוד מדרכי לבן בודאי שלא יתקיים מה שנאמר עליו, כמו כל הבטחות של הקב"ה שהן על תנאי שלא יגרום החטא.

אות ז
רצונו לומר שגם והיה ה' לי וגו' הוא מכלל ההבטחות, ולא שהוא הנדר שנדר דהא אף אם לא יתקיימו ההבטחות הללו מחויב הוא שיהיה ה' לו לאלהים.

[רש"י: (כב) והאבן הזאת - כך תפרש וי"ו זו של והאבן, אם תעשה לי את אלה, אף אני אעשה זאת:
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו' - כתרגומו: אהי פלח עלה קדם ה'.
וכן [ח] עשה בשובו מפדן ארם, כשאמר לו (לקמן לה א) קום עלה בית אל, מה נאמר שם (שם יד) ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך.]

אות ח
לכך מייתי רש"י וכן, שלא תקשה על התרגום מנא ליה שתרגומו כן, דדוקא על מצבה זו יפלח לפני הקב"ה, ותירץ דהא לסוף כן עשה, אם כן שמע מינה שגם מתחילה היה דעתו כן, ויהיה והיה ה' לי לאלהים על תנאי ולא נדר, ולכן תרגום אהי פלח עלה קדם ה', רצונו לומר ודאי הוא שיקריב קרבנות אפילו לא ישמור הבטחתו אבל לא על המזבח זה דוקא, ומה שאמר וכל אשר תתן לי וגו', דמשמע שאם לא ישמור לו ההבטחות לא יעשר, לא קשה דיש לומר דהכי קאמר אבל כל אשר תתן לי עשר וגו' אף אם לא תשמור ההבטחות. ומהרש"ל כתב ולי נראה שכך אמר יעקב אם תשמור ההבטחות אז עשר אעשרנו שתי מעשרות, ואם לאו אעשר פעם אחת וכן עשה עכ"ל.