[רש"י: (ב) ישקו העדרים – משקים [ט] הרועים את העדרים, והמקרא דבר בלשון קצרה:]

אות ט
שפירושו היו משקים, וכן ונאספו וגללו עתיד במקום הוה, ופירושו היו נאספים והיו גוללין תמיד.

[רש"י: (ג) ונאספו - רגילים היו להיאסף לפי שהייתה [י] האבן גדולה:
וגללו - וגוללין ותרגומו ומגנדרין.
כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון [כ] עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות:
והשיבו - תרגומו: ומתיבין:]

אות י
רצונו לומר שכך היה ראוי לכתוב והנה ג' עדרי צאן רובצים עליה, ולמה רובצים משום ונאספו שמה וגו', ולמה ונאספו מפני שהאבן גדולה על פי הבאר.

אות כ
הא דלא מביא התרגום מיד לעיל על ישקו העדרים ועל ונאספו, משום דכאן כתיב וגללו ומתרגם ומגנדרים דהוא לשון הוה, ובסמוך נמי כתיב וגללו ומתרגם ויגדרון דהוא לשון עתיד, אם כן מוכח בהדיא מן התרגום דכל הפסוק מדבר לשון הוה, אבל גבי ישקו לא מוכח מתוך התרגום דלא כתיב ב' פעמים ישקו אלא לעיל כתיב ישקו וכאן כתיב והשקינו, וכן כל הלשונות אינן שוין, חוץ מן וגללו.

[רש"י: (ז) הן עוד היום גדול - לפי שראה אותם רובצים, כסבור שרוצים לאסוף המקנה הביתה ולא ירעו עוד, אמר להם הן עוד היום גדול, כלומר אם שכירים אתם לא שלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אף על פי כן לא עת [ל] היאסף המקנה וגו':]

אות ל
דקשה לרש"י דהפסוק כופל הענין, דכיון שאמר הן עוד היום גדול, לא היה לו תו למיכתב לא עת האסף המקנה, דודאי כן הוא, לכך מפרש דשני ענינים הם.

[רש"י: (ח) לא נוכל - להשקות, לפי [מ] שהאבן גדולה:
וגללו -זה מתורגם: ויגנדרון, לפי שהוא לשון עתיד:]

אות מ
פירוש ואי אפשר לגוללה כדפירש רש"י לעיל מרוב כבדה, ולא שכך הסכימו ביניהם.

[רש"י: (י) ויגש יעקב ויגל - כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, [נ] להודיעך שכחו גדול:]

אות נ
פירוש כיסוי מהצלוחית, ורצונו לומר שלא גלל האבן כמו הרועים אך בקל, ודייק זה מדכתיב ויגל שהוא לשון גילוי ולא כתיב ויגלל.

[רש"י: (יא) ויבך - לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו [ס] לקבורה.
דבר אחר: לפי שבא בידים ריקניות.
אמר: אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות, ואני אין בידי כלום.
לפי שרדף אליפז בן עשו במצוות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו.
אמר לו: מה אעשה לציווי של אבא?
אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת:]

אות ס
ולפי זה קשה אם היתה אומרת לו למה אתה בוכה בודאי לא הזכיר לה מיתתה, ואם כן מה השיב לה, לכן פירש ד"א, ולד"א לחוד קשה איך צדיק כזה יבכה על חסרון ממון, (מהרש"ל).

[רש"י: (יב) כי אחי אביה הוא - קרוב לאביה, כמו (לעיל יג ח) אנשים אחים אנחנו.
ומדרשו: אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה:
ותגד לאביה - לפי שאמה מתה [ע] לא היה לה להגיד אלא לו:]

אות ע
דברבקה כתיב ותגד לבית אמה, לכן פירש אמה מתה.

[רש"י: (יג) וירץ לקראתו - כסבור ממון הוא [פ] טעון, שהרי עבד הבית בא לכאן בעשרה גמלים טעונים:
ויחבק - כשלא ראה עמו כלום, אמר: שמא זהובים [צ] הביא והנם בחיקו:
וינשק לו - אמר: שמא מרגליות הביא [ק] והם בפיו:
ויספר ללבן - שלא בא אלא מתוך אונס אחיו [ר], ושנטלו ממונו ממנו:]

אות פ
דאם לא כן למה רץ.

אות צ
כלומר כיון שלא רץ אלא בשביל הממון אם כן למה חבק אותו, לכן פירש וכו'.

אות ק
((מהרש"ל),) אין דרך להביא אבנים טובות בפיו, אלא יש לומר שדרך העולם כשאדם מביא אבנים טובות מביאם בסתר ואין מגלה אותם, לכך אמר אנשק אותו ואפייסנו כדי שיגלה לי מה יש לו עכ"ל.

אות ר
דאם לא כן מאי את כל הדברים האלה.

[רש"י: (יד) אך עצמי ובשרי - מעתה אין לי לאספך הביתה [ש] הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חדש ימים [ת], וכן עשה ואף זו לא לחנם שהיה רועה צאנו:]

אות ש
רצונו לומר כי כל אך הוא מיעוט, לזה פירש מעתה וכו'.

אות ת
ואם תאמר מנא ליה לרש"י שדוקא חדש ימים, ויש לומר כיון שעשה כך כמו שכתוב וישב עמו חדש ימים, למדנו שמתחילה כך אמר לו.

[רש"י: (טו) הכי אחי אתה - לשון תימה, וכי בשביל שאחי אתה [א] תעבדני חנם:
ועבדתני - כמו ותעבדני.
וכן כל תיבה שהיא לשון עבר הוסיף וי"ו בראשה היא הופכת התיבה להבא:]

אות א
פירוש אין התימה הזה נופל על אחי אתה, כי באמת אחים היו כמו כי אנשים אחים אנחנו, ועוד האחי אתה מיבעי ליה, אלא התימה נופל על ועבדתני חנם.

[רש"י: (יז) ועיני לאה רכות - שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו [ב] ובוכה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן:
תאר - הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד, קונפ"ס בלע"ז [מחוגה]:
מראה - הוא זיו קלסתר:]

אות ב
רצונו לומר וכי בא הפסוק לספר בגנות של הצדקת?! לכן פירש לפי שהיתה וכו', ומתוך גנותה תלמוד שבחה, ואם תאמר דמשמע דגם לאה היתה יפת תואר אלא שעיניה היו רכות, וא"כ אין זה ההיפך של ורחל היתה יפת תואר וגו', אלא כן היה לו לומר ועיני רחל יפות, ויש לומר כיון שעיניה לא היו יפות גם היא לא היתה יפה, כדאמר בגמרא כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה, ואם כן נופל שפיר עליו ורחל היתה יפת וגו' וק"ל.

[רש"י: (יח) אעבדך שבע שנים - הם ימים אחדים שאמרה לו אמו [ג] (לעיל כז מד) וישבת עמו ימים אחדים.
ותדע שכן הוא, שהרי כתיב (להלן פסוק כ) ויהיו בעיניו [ד] כימים אחדים:
ברחל בתך הקטנה - כל הסימנים הללו למה?
לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: אעבדך ברחל.
ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק?
תלמוד לומר: בתך.
ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל?
תלמוד לומר: הקטנה [ה].
ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רמהו:]

אות ג
דאם לא כן איך עבר על מצות אמו.

אות ד
כלומר הסברא נותנת משום שאהב את רחל יהיו ימים מועטים כמו זמן ארוך, כמו דכתיב תוחלת ממושכה מחלת לב, אלא על כרחך צריך לומר כימים אחדים שאמרה לו אמו וק"ל.

אות ה
ואם תאמר לא היה לו לומר רק בתך הקטנה, ונראה לי דאי לא היה אומר רחל היה נותן לו זלפה, דהיתה נמי בתו מפלגש כדפירש רש"י לקמן והיתה קטנה יותר מרחל, ואם כן למה לא היה ירא יעקב שמא ישנה שם זלפה בשם רחל, ויתן לו זלפה ששמה רחל ובתו הקטנה, ויש לומר דזלפה אינו בתו ממש כיון דהיתה מפלגש וגם אין שמה רחל אלא שישנה את שמה לרחל, ומשום שני רמאות לא היה ירא, ועוד יש לומר שאם לא אמר רק בתך הקטנה שמא תלד אשתו עוד בת ויתן אותה ליעקב, כיון שהנשואין לא היו אלא אחר שבע שנים של עבודה, ואף שתהיה קטנה הא תהא ראוי לביאה, שהרי יצחק נשא רבקה שהיתה רק בת שלש שנים, ולא יעשה שום רמאות בעולם שהרי התנאי הוא שיתן לו בתו הקטנה, לכן אמר ברחל בתך הקטנה.

[רש"י: (כא) מלאו ימי - שאמרה לי אמי.
ועוד מלאו ימי, שהרי אני בן שמונים וארבע שנה ואימתי אעמיד שנים עשר שבטים, וזהו שאמר ואבואה אליה, והלא קל שבקלים אינו אומר כן [ו], אלא להוליד תולדות אמר כן:]

אות ו
שאין מדרך מוסר שיאמר השכיר תיכף ששלמו שני עבודתו הבה את שכרי.

[רש"י: (כז) מלא שבוע זאת - דבוק הוא שהרי נקוד בחטף שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה. בתלמוד ירושלמי במועד קטן (א ז).
ואי אפשר לומר שבוע ממש, שאם כן היה צריך לינקד בפתח השין. ועוד ששבוע לשון זכר, כדכתיב (דברים טז ט) שבעה שבועות תספר לך, לפיכך אין משמע שבוע אלא שבעה שייטיינ"א בלע"ז [קבוצה של שבעה]:
ונתנה לך - לשון רבים, כמו (לעיל יא ז) נרדה ונבלה.
(שם ג) ונשרפה, אף זה לשון וניתן:
גם את זאת - [מיד לאחר שבעת ימי המשתה] [ז] ותעבוד לאחר נישואיה:]

אות ז
שכן כתוב וימלא שבוע זאת ויתן לו וגו'.

[רש"י: (ל) ויעבוד עמו עוד שבע שנים אחרות - הקישן לראשונות [ח].
מה ראשונות באמונה אף האחרונות באמונה, ואף על פי שברמאות בא עליו:]

אות ח
דייק מדכתיב אחרות דיתור הוא, אי נמי מדכתיב עוד, משמע עוד אחרות הדומות לראשונות, מה הראשונות באמונה דהא עדיין לא רמאו, אף האחרונות באמונה אף על פי שרמאו וק"ל.

[רש"י: (לד) הפעם ילוה אישי - לפי שהאמהות נביאות היו [ט] ויודעות ששנים עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא, אמרה מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:
על כן - כל מי שנאמר בו על כן מרובה באוכלוסין, חוץ מלוי [י] שהארון היה מכלה בהם:
קרא שמו לוי - תמהתי שבכולם כתיב ותקרא, וזה כתב בו קרא.
ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה:
ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה, ועל שם שלוהו במתנות קראו לוי:]

אות ט
ואם תאמר והא בפרק קמא דמגילה לא חשיב אלא ז' נביאות.
שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, וחולדה, ואסתר. ויש לומר דהתם חשבו מה שהקרא מעיד עליהן, ושרה הקרא מעיד עליה דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, מלמד שאברהם היה טפל לשרה בנביאות((ברש"י שם)) וכן כולם, אבל גבי אמהות לא מצינו שהיו מתנבאות, כי אפשר לפרש הקרא דהכא כפשוטו, ומהרש"ל פירש שהאמהות לא היו מתנבאות כי אם על עצמן שהיו יודעות מה שיבא עליהן, אבל מה שיבא לעתיד על האחרים לא היו יודעות, משום הכי לא חשב אותם בכלל שאר נביאות נ"ל.

אות י
כלומר דשבט לוי היו נושאין ארון הקודש, ולא היו יכולין להזהר בו כל כך, ומתוך כך מתו הרבה מינייהו.