[רש"י: (א) והנחש היה ערום - מה עניין זה לכאן היה לו לסמוך (פסוק כא) ויעש לאדם ולאשתו [ק] כתנות עור וילבישם?
אלא למדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש [ר] לעין כל ונתאווה לה:
ערום מכל - לפי ערמתו וגדולתו [ש] הייתה מפלתו, ערום מכל, ארור מכל:
אף כי אמר וגו' – שמא [ת] אמר לכם:
לא תאכלו מכל וגו' - ואף על פי שראה אותם אוכלים [א] משאר פירות, הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ:]

אות ק
כתב הרא"ם מנא ליה לומר שהכתנות הללו בתחילת בריאתן מיד נעשו מפני הצנה והחום עד שיקשה עליו ומה ענין זה לכאן וכו', דילמא לא נעשו הכתנות הללו אלא לאחר שחטאו ואכלו מן העץ, והכתנות הללו היה מפני הבושה שהיו ערומים ויהיו המקראות כסדרן וכו', וצריך לומר דהוכחתו מדכתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו', וסמוך ליה ויעש ה' אלהים וגו', ופרש"י ויקרא האדם חזר לענין ראשון כו', אם כן קריאת שם חוה קודם החטא היה, וסמוך ליה ויעש, שמע מינה דבתחלת בריאתן עשה להם הכתנות ולא אחר שחטאו מפני הבושה, ועוד יש לומר מדכתיב בקרא ויעש להם כתנות עור וילבישם דמשמע הקב"ה הלבישם, וכי מפני שחטאו הוכרח הקב"ה להלבישם, ולמה לא הלבישו את עצמם כמו שעשו להם חגורות מעצמם, והיה לו לכתוב ויעש להם כתנות עור ללבוש, אלא על כרחך בתחילת בריאתן עשאום מפני הקור והחום, ועל מה שהקשה הרא"ם דאם מתחילת בריאתן אם כן איך היו ערומים בשעת תשמיש, יש לומר דלמאן דאמר שפירש כתנות עור חלקים כצפורן מדובקין לעורן, אם כן היו ערומים, רק על העור היה מדובק כעין צפורן, אבל הכל בגלוי היה וגם אבר התשמיש וק"ל, ואפילו למאן דאמר שעשאו מצמר ארנבת והיו נעשים לו מפני הצנה והחום, כיון שבריאתן היה בתשרי לדעת ר"א, או בניסן לדעת ר"י, ובשני חדשים אלו אין בהם לא קור ולא חום, ולא היו מלובשים בהן אלא ערומים היו בלי לבוש כי לא יתבוששו ממה שהיו ערומים, כי לא אכלו עדיין מן העץ לידע בין טוב ובין רע, וכיון שהיו ערומים והיו משמשין לעין כל נתאוה הנחש וכו', ואין להקשות למה לקחו עלי תאנה ועשו להם חגורות, היה להם ללבוש הכתנות, אין הכי נמי אך ורק שבאותו פעם לא היו מצויין אצלם ולא רצו להיות עומדים ערומים אפילו רגע אחד, (נחלת יעקב), ומכל מקום נ"ל שבמחלוקת שנויה (פסחים דף כ"ד) והכי איתא התם עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות וכו', ויש אומרים אף בגדיו של אדם הראשון, ואם כן ליש אומרים נבראו אחר החטא דאינהו סרחו בעשירית דהיינו קודם בין השמשות, ולת"ק דסבירא ליה דקודם בין השמשות נבראו, אפשר נמי דסבירא ליה דנבראו קודם החטא.

אות ר
(אב"א), ואם תאמר ותשמיש היכן רמיזא, יש לומר שלא היה צריך לומר רק ויהיו שניהם ערומים, למה לו לומר האדם ואשתו, אלא הכונה מלבד שהיו ערומים היו מתיחדים כדרך איש ואשתו.

אות ש
דקשה לרש"י למה נאמר מכל וגו', אלא לפי ערמתו וכו', רצונו לומר מתוך שהיה ערום מכל, לכן היה ארור מכל.

אות ת
שאי אפשר לפרש כל שכן מפני שהוא תחילת דיבור.

אות א
כתב הרא"ם אף על גב שלא נודע מן הכתוב מוכרח הוא, דאם לא כן מה היו אוכלין, ואין זה ראיה דילמא היו אוכלין ממיני עשבים וזרעוני גנה, ונראה דהוכחת רש"י דלא הוה ליה למימר אלא לא תאכלו מעץ הגן, כיון שראה אותם שאכלו עשבים וזרעונין, אם כן כל למה לי, אלא ודאי ראה אותם אוכלים פירות, אך שראה אותם אוכלין בסירוגין, רצונו לומר מהתאנים אכלו ומגפן לא אכלו ומאילן אחר שהיה עומד אצלו אכלו, ואז שאל אותם כיון שראה אותם מקצתם אכלו ומקצתם לא אכלו היה לו מקום שאלה אם זה הוא משום בחירה בעלמא שאין טובים כשאר פירות, או מפני ציווי הש"י שציוה לכם לא תאכלו מכל עץ הגן רק ממקצתן, וק"ל.

[רש"י: (ד) לא מות תמתון - דחפה עד [ב] שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה [ג] כך אין מיתה באכילה:]

אות ב
דאם לא כן היאך האמינה לו במה שאמר לא מות תמותון ולא עמדה להכחישו.

אות ג
ותימא והלא עדיין היתה יכולה למות שהרי היום גדול והקב"ה אמר ביום אכלך ממנו מות תמות, עוד יש להקשות אם על הנגיעה ימותו כל שכן על האכילה דאי אפשר לאכילה בלא נגיעה, ואם כן למה ליה למימר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ונראה דהכי פירושו על האכילה ימותו, ועל הנגיעה יפלו בחולי מיד ואחר כך יהיה הולך ופוחת וימות ג"כ באותו יום, ואם כן כשראתה שלא חלתה על הנגיעה ודאי לא תמות עוד, ויש מקשים מאי ראיה הוא זה לנחש שדחף את האשה עד שנגעה בעץ ולא מתה הא באמת לא הוזהרו אלא על אכילה ולא על הנגיעה והאשה עצמה למה לא יראה לנפשה כיון שהיא ידעה בעצמה שלא ציוה השם כי אם על האכילה לבד, ועוד קשה מאי דעתה דאשה שהוסיפה על הציווי, ויש לומר הציווי היה אל אדם ולא אל חוה, אך אדם ציוה לחוה ובשעת ציווי לחוה הזהירה גם על הנגיעה, כי ידע נשים דעתן קלות, והיא היתה סבורה באמת שהש"י ציוה גם על הנגיעה, ומה שפרש"י הוסיפה על הציווי, והא לפי מה שציוה לה אדם בשם הקב"ה לא הוסיפה כלום, אעפ"כ לא היה לה להשיב לנחש יותר ממה ששאל ממנה, שהוא לא שאל אותה אלא על אכילה ולא על הנגיעה, ואם כן כשראתה האשה שלא מתה בנגיעה לפי סברתה וציווי מן בעלה אז לקחה גם מן הפרי ואכלה, ודוק. ויש מקשים עוד מה ראיה הוא מן הנגיעה על האכילה, בשלמא הנגיעה היה באונס שהוא דחפה עד שנגעה, אבל האכילה יהיה ברצון, ויש לומר דהאשה סברה שהעץ הוא כמו סם המות שכל מי שיאכל ממנו ימות כמו מי שיאכל מעץ החיים שהפרי עצמו הוא הנותן בו חיים, כך הפרי הזה הוא סם המות, ולכך אמרה לא תגעו בו כי הוא מושג בחוש שיש סם המות חריפים שאף בנגיעה ממית, וסברה האשה זה הפרי כן הוא, ומשום הכי דחף אותה הנחש ואמר כשם שאין מיתה וכו', (מצאתי).

[רש"י: (ה) כי יודע - כל אומן שונא את בני [ד] אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם:
והייתם כאלוהים - יוצרי עולמות:]

אות ד
דקשה לרש"י אדרבא היה לו להקב"ה להאכילה כדי שיהיו חכמים ויודעים טוב ורע, ומתרץ כל אומן שונא בני אומנותו.

[רש"י: (ו) ותרא האשה - ראתה דבריו של נחש [ה] והנאו לה והאמינתו:
כי טוב העץ - להיות כאלוהים:
וכי תאווה הוא לעיניים - כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם [ו]:
ונחמד להשכיל - כמו שאמר לה יודעי טוב ורע:
ותתן גם לאשה עמה - שלא תמות היא ויחיה הוא, [ז] וישא אשה אחרת:
גם - לרבות כל בהמה [ח] וחיה:]

אות ה
דקשה לרש"י מה ראתה עכשיו שלא ראתה מקודם לכן, דהא לא אכלה עדיין מן העץ, ותרא פירוש ותתבונן.

אות ו
ואם תאמר למה לא מפרש רש"י כסדר שאמר לה הנחש ונפקחו עיניכם בתחילה ואחר כך להיות כאלהים. ויש לומר לפי שכתב אחר כך בהדיא וכי תאוה היא לעינים, דהיינו ונפקחו עיניכם, ונחמד להשכיל, דהיינו מה שאמר לה יודעי טוב ורע, לכך צריך לומר דמ"ש כי טוב העץ למאכל היינו מה שאמר לה הנחש להיות כאלהים.

אות ז
הוכחתו מדכתיב עמה.

אות ח
[רש"י: (ז) ותפקחנה עיני שניהם - לעניין החכמה [ט] דבר הכתוב ולא לעניין ראיה ממש, וסוף המקרא מוכיח:
וידעו כי ערומים הם - אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו וידעו כי עירומים הם, מצווה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה:
עלה תאנה - הוא העץ שאכלו [י] ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו, אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם. ומפני מה לא נתפרסם העץ, [כ] שאין הקב"ה חפץ להונות בריה, שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם על ידו. מדרש רבי תנחומא (וירא יד):]

אות ט
כלומר לענין החכמה של ידיעה נאמר שנודע להם עכשיו מה שאבדו, רצונו לומר היא מצות ומעץ הדעת וגו', (נחלת יעקב), ונראה לי דלענין החכמה של דעת טוב ורע הכתוב מדבר, וכמו שכתב הרב לעיל, ואף על פי שנתנה בו דעה לקרוא שמות, לא ניתן בו יצה"ר עד אכלו מן העץ, ומה שכתב וסוף המקרא מוכיח, היינו שלא אמר הכתוב ויראו כי ערומים הם אלא וידעו שמע מינה שנתחדש בהם ידיעה וגו'.

אות י
הוכחתו דהיה לו לומר ויתפרו עלים ויעשו להם חגורות, ותו קשה לרש"י ולמה לקח אדם העלין מן אותו העץ שחטא בו ולא מן האחרים כדי שלא יבינו בחטאו, וכדאמרינן חציף עלי מאן דמפרסם חטאו, ומשני אבל שאר עצים וכו'.

אות כ
פירוש, כיון דכתיב ויתפרו עלה תאנה, שאין ת"ל אלא להודיע במה שקלקלו אם כן קשה, למה לא פרסם בפירוש איזה עץ הוא ולמה לו רמזים, וק"ל.

[רש"י: (ח) וישמעו - יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה (יט ו) ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.
ומשמעו: שמעו את קול הקב"ה שהיה [ל] מתהלך בגן:
לרוח היום - לאותו רוח שהשמש באה משם וזו היא מערבית, שלפנות ערב חמה במערב, והם סרחו בעשירית:]

אות ל
הוסיף מלת היה, כי בזולת זה תורה על הזמן ההוא, והוסיף שי"ן ואמר שהיה, שמלת מתהלך חסרה שי"ן.

[רש"י: (ט) איכה - יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום.
וכן בקין (בראשית ד ט) אמר לו אי הבל אחיך.
וכן בבלעם (במדבר כב ט) מי האנשים האלה עמך, ליכנס עימהם בדברים [מ].
וכן בחזקיה בשלוחי (אויל) מרודך בלאדן (ישעיה לט א):]

אות מ
רצונו לומר דהקב"ה הוא היה חפץ ממנו שיאמר חטאתי ויהרהר תשובה בלבו, דהקב"ה רוצה בתשובתן ואינו חפץ במיתתן, ואם תאמר דכאן וכן בבלעם מי האנשים וגו', פירש כדי להכנס עמו בדברים, ובפרשת בלק פירש כדי להטעותו, יש לומר שהתם נמי הוא כדי להכנס עמו בדברים, אלא ששם נתן טעם על ההכנסה שהוא להטעותו, ששם אי אפשר לפרש שלא יהיה נבהל, דהא עדיין לא התחיל בעבירה.

[רש"י: (יא) מי הגיד לך - מאין לך לדעת מה בשת [נ] יש בעומד ערום!
המן העץ – בתמיה [ס]:]

אות נ
ואם תאמר, למה לא מפרש רש"י גם כן מי הגיד לך שעירום אתה מן המצוה כדפירש לעיל, ויש לומר דמה שאמר הקב"ה מי הגיד לך כי עירום אתה קאי אדברים של אדם שאמר ואירא כי עירום אנכי, משמע דבשביל שהיה עירום לכך ירא, ולכך לא מצי לפרש מאין לך לדעת שעירום אתה מן המצוה, דבשביל שאין לאדם מצוה אין לו לירא, לפי שאינו חייב לקיים רק מה שנצטווה לו, אבל מה שלא נצטווה לו אין לו לירא שמא יענש עליו אם עובר עליו, ואם בשביל שנצטווה לו ועבר עליו ירא, א"כ היה לו לומר כן בפירוש ואירא כי עברתי על המצות, אבל מה שעירום היה מן המצות לא היה לו לירא, לכך מפרש מאין לך לדעת וכו', ועוד יש לומר דכאן אי אפשר לפרש מי הגיד לך שעירום אתה מן המצות דודאי היה יודע שעבר על המצות, (צדה לדרך), ואני שמעתי פירוש אחר, כלומר מי הגיד לך אם אתה עירום אם לאו, למה אתה משיב לי יותר ממה ששאלתי אותך, כי כשאמרתי לך איכה לא שאלתי אותך למה אתה עירום, איני אומר לך אלא אם חטאת ואכלת מן העץ וגו'.

אות ס
דאילו היתה שאלה היה לו להשיב כן, אבל כשהוא לשון בתמיה השיב על תמיהתו של הקב"ה האשה וגו' וק"ל.

([רש"י:יד) כי עשית זאת - מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית.
שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד [ע] דברי מי שומעין:
מכל הבהמה ומכל חית השדה - אם מבהמה נתקלל מחיה [פ] לא כל שכן, העמידו רבותינו מדרש זה במסכת בכורות (דף ח א) ללמד שימי עיבורו של נחש שבע [צ] שנים:
על גחונך תלך - רגלים היו לו [ק] ונקצצו:]

אות ע
ואם תאמר כל מסית שבעולם יפטור עצמו בטענה זו, יש לומר דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב וכו', אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצות השם שציוה שלא להסית, ובזה יש קצת ישוב לתמיהת הרא"ם (מכת"י אבא מורי ז"ל), וכן מצאתי בשם מהרש"ל. (חזקוני) ואם תאמר הא קיימא לן דאין מסית אלא לע"ז, אלא מדאמר לה והייתם כאלהים, שמע מינה היינו דע"ז.

אות פ
פירוש שנתקללה בימי עבור שלה יותר מבהמה, שימי עבורה של בהמה יותר מעבורה של חיה.

אות צ
פירוש דימי עבורה של חתול נ"ב ימים, וימי עבורה של חמור שנה, א"כ בהמה גרוע מחיה ז' פעמים כך יהא הנחש ארור מהבהמה ז' פעמים, נמצא שימי עבורה שבע שנים, ואין לומר מכל החיה רצונו לומר ארי או אפעה שעבורם לג' שנים ולע' שנה, דאם כן לכתוב מכל החיה ולישתוק מכל הבהמה.

אות ק
דאם לא כן מאי על גחונך תלך, הלא מעיקרא נמי הכי הוה (הרא"ם).

[רש"י: (טו) ואיבה אשית - אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא [ר] תחלה ותישא את חוה, [ש] ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית:
ישופך - יכתתך, כמו (דברים ט כא) ואכות אותו,
ותרגומו: ושפית יתיה:
ואתה תשופנו עקב - לא יהא לך קומה [ת] ותשכנו בעקבו, ואף [א] משם תמיתנו. ולשון תשופנו כמו (ישעיה מ כד) נשף בהם, כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה, ולפי שהלשון נופל על הלשון [ב] כתב לשון נשיפה בשניהם:]

אות ר
ואם תאמר למה לא ירא הנחש שמא תאכל חוה תחילה דהא לה נתן בתחילה, ויש לומר דנחש סבר דדרך הנשים שמכבדות את בעליהן ונותנין להם תחילה, וחוה גם היא תתן לאדם תחילה וימות, וכיון שתראה חוה שימות הוא, לא תאכל היא, או הנחש היה סבור שלא יניחה הוא לאכול. ועוד יש לומר דסבר הנחש, אדם מצוה שלא לאכול מעץ לכך ימות הוא, אבל האשה אינה מצווה, כי דוקא לאדם אמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, לכן אף אם תאכל היא לא תמות.

אות ש
דאם לא כן מאי ואיבה אשית דמשמע דקפיד אאהבתה.

אות ת
רצונו לתרץ דקשה לרש"י הא הקב"ה קלל לאדם בפני עצמו וא"כ למה מערב כאן קללתו של אדם בקללתו של נחש, ומתרץ דהכל קללתו של נחש הוא וגנאי שלו, כלומר לא יהיה לך קומה וכו', והרא"ם פירש דאם לא כן מה ענין ואתה תשופנו עקב בקללתו של נחש הא לאו קללה היא זו, ומעל גחונך תלך לא נפקא דהתם לקציצת רגלים הוא דאתי, אבל אם רוצה לקום בקומה יקום כתב רחמנא תשופנו.

אות א
דקשה לרש"י כתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב משמע שאין חילוק בין אדם לנחש, אלא הוא יכתת ראשו והנחש ישופנו עקב, והרי עוד יש הפרש ביניהן שאדם ממית הנחש והנחש אינו ממית את האדם, אלא על כרחך צריך לומר אף משם תמיתנו (הרא"ם). א"נ יש לומר דקשה לרש"י דכיון דלעיל כתיב ישופך ראש ובודאי היא מיתה, וכאן כתיב תשופנו שהוא ג"כ מלשון ישופך, וא"כ אם יכתת הראש ודאי מת הנחש, ואם ישופנו עקב אינו מת, והא הכל לשון אחד הוא ולמה משמש כאן לשון מיתה וכאן אינו לשון מיתה, וע"ז פירש ואף משם וכו'.

אות ב
פירוש דקשה לרש"י למה לא נאמר בפירוש תשכנו. והרא"ם פירש אף על פי שישופך הוא לשון כתיתה ואינו נופל אלא בראש, ותשופנו לשון שריקה שאינו נופל רק בנחש, מכל מקום מנהג הכתוב מדרך הצחות להשוות הלשונות, אף שהם מחולפים בפירוש.

[רש"י: (טז) עצבונך - זה צער גידול בנים:
והרנך - זה צער העבור:
בעצב תלדי בנים - זה צער הלידה:
ואל אשך תשוקתך - לתשמיש ואף על פי כן אין לך [ג] מצח לתובעו בפה אלא הוא ימשול בך, הכל ממנו [ד] ולא ממך:
תשוקתך - תאותך, כמו (ישעיה כט ח) ונפשו שוקקה:]

אות ג
ואף על פי שזו מדה יפה בנשים, יש לומר דהא דקאמר בגמרא זו מדה יפה כלומר מדה יפה לה שלא שינתה מציווי המקום ואינה תובעתו לתשמיש מאחר שקללה הש"י (מהרש"ל).

אות ד
הא דמאריך רש"י אף על פי שלא לצורך הוא שהרי כבר פירש אין לך מצח וכו', אלא לכך נקטו לומר דהכל תלוי בו, ואף על פי שהיא אינה רוצה אלא הוא רוצה יכול לכופה או אם הוא אינו רוצה, אף על פי שהיא רוצה אינה יכולה לכופו, וזהו שנקט רש"י ממנו ולא ממך.

[רש"י: (יז) ארורה האדמה בעבורך - מעלה לך דברים ארורים כגון זבובים ופרעושים ונמלים, [ה] משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם:]

אות ה
הכי גרסינן דבר אחר משל וכו' דלפירוש הראשון הקללה היה לאדם ע"י האדמה, אבל לפי המשל היתה הקללה לאדמה, דאף כאן האדם נברא מן הארץ, לכך קלל האדמה, אבל קשה דהכא משמע דלכך קלל האדמה, ולעיל פירש רש"י משום דלא עשתה ציווי של מקום, ויש לומר דהא והא גרמא דאי הוה נתקללה בעון עצמה היה לה להתקללה שתעשה פירות על חד תלת, אבל בקוצים ודרדרים זה היה בשביל עון שניהם.

[רש"י:(יח) וקוץ ודרדר תצמיח לך - הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות, [ו] והן נאכלים [ז] על ידי תיקון:
ואכלת את עשב השדה - ומה קללה היא זו, והלא בברכה נאמר לו (לעיל א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'?
אלא מה אמור כאן בראש העניין (פסוק יז) ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה, ואחר העיצבון וקוץ ודרדר תצמיח לך, כשתזרענה קטניות או ירקות גנה היא תצמיח לך קוצים ודרדרים [*ז] ושאר עשבי שדה, ועל כורחך תאכלם:]

אות ו
פירש בעל הערוך ירקות מרים ומתוקנים ע"י האור ברותחין וקונדס בלשון לע"ז קרד"י.

אות ז
רצונו לומר לפי שנאמר אחר כך את עשב השדה, כלומר על כרחך מהם תיזון מאחר שלא תצמיח מכל מיני זרעונים שזורעים אלא אלו, לכך צריך לפרש דנאכלין ע"י תקון.
וקוץ ודרדר לאו דווקא, דאם כן מאי ואכלת עשב השדה, והלא אין שם אלא קוץ ודרדר.

[רש"י: (יט) בזעת אפיך - לאחר שתטרח [ח] בו הרבה:]

אות ח
לא שתאכל לחם מעורב בזיעה.

[רש"י: (כ) ויקרא האדם - חזר הכתוב לעניינו הראשון ויקרא האדם שמות, ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה, כמו שכתוב (לעיל ב כ) ולאדם לא מצא עזר כנגדו, לפיכך ויפל תרדמה, ועל ידי שכתב (שם פסוק כה) ויהיו שניהם ערומים, סמך לו פרשת הנחש, להודיעך שמתוך שראה ערוותה וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאווה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה:
חוה - נופל על לשון חיה, [ט] שמחיה את ולדותיה, כאשר תאמר (קהלת ב כב) מה הווה לאדם, בלשון היה:]

אות ט
רצונו לומר דקשה ליה לרש"י היה לו לקרותה חיה, ועל זה פירש נופל וכו'.

[רש"י: (כא) כתנות עור - יש דברי אגדה אומרים: חלקים [י] כצפורן היו מדובקים על עורן.
ויש אומרים: דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבים שהוא רך וחם ועשה להם כתנות ממנו:]

אות י
חלקים לשון חלוק, רצונו לומר כתנות כעין צפורן מדובקים לעורן.

[רש"י: (כב) היה כאחד ממנו - הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד [כ] בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה:
ועתה פן ישלח ידו - ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה. ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו:]

אות כ
נ"ל דהכי קאמר כשם שאני יחיד בעליונים בידיעה, שידיעת הקב"ה יתברך ויתעלה מקיף הכל, הן מה שהוא שכל ומדע שהיא הידיעה של אמת ושקר, וגם ידיעת טוב ורע שהוא ידיעת נאה ומגונה, כמו כן האדם אשר בארץ מכח השכל שיש לו מן העליונים יודע להבחין בין האמת והשקר שהוא השכל והמדע, ומכח אכילתו מעץ הדעת יודע להבחין בין הנאה והמגונה, מה שאין כן בבהמה וחיה אף שאכלה מעץ הדעת אין לה הבחנה בין הנאה והמגונה, אך בין המועיל והמזיק יש לה הבחנה, לברוח מן המזיק לה ולקרב אל המועיל, אם כן הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים שהמלאכים אינן יודעין להבחין בין הנאה והמגונה, רק בין האמת והשקר שהוא שכל ומדע, ועתה פן ישלח וכו' הוא קרוב להטעות לבריות וכו' ודוק.

[רש"י: (כד) מקדם לגן עדן – במזרחו [ל] של גן עדן, חוץ לגן:
את הכרובים - מלאכי חבלה:
החרב המתהפכת – ולה [מ] להט לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום של להט שנן, והוא כמו שלף שננא, ובלשון לע"ז למ"א [להב]. ומדרש אגדה יש, ואני איני בא אלא לפשוטו.]

אות ל
ויהיה מ' מקדם פירושו מפאת קדם, והיינו מזרחו של גן חוץ לגן, רצונו לומר הכרובים היו חוץ לגן, דאילו היו במזרחו של גן ולפנים ממנו היה האדם נכנס לגן עד שיבא סמוך להם, אבל כשהוא חוץ לגן לא יכול ליכנס כלל וק"ל.

אות מ
דלהט היינו כמו מראה מלוטש ומראה בלא חרב לא משכחת, לכך פירש חרב המתהפכת ולה להט, כאילו אמר ואת החרב המתהפכת שיש לה להט בהפיכתה.