שפתי חכמים, בראשית פרק ל
[רש"י: (א) ותקנא רחל באחותה - קנאה במעשיה הטובים [כ].
אמרה: אילולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים:
הבה לי - וכי כך עשה אביך לאמך [לל], והלא התפלל עליה:
מתה אנכי - מכאן למי שאין לו בנים [מ] שחשוב כמת:]
אות כ
דאם לא כן הא אסור לקנאות.
אות ל
הוכחתו מתשובתו של יעקב שהשיב לה אשר מנע ממך, ולשון ממך משמע כמו שפירש רש"י בסמוך שהשיב לה את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא וכו', אלא ממך מנע ולא ממני, משמע שהיא הזכירה לו אביו.
אות מ
דאם לא כן למה בקשה בנים, ומלת מתה הוא תואר ולא בינוני ועומד ולא יוצא.
[רש"י: (ב) התחת אלוהים אנכי - וכי במקומו אני:
אשר מנע ממך - את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע [נ] ולא ממני:]
אות נ
((מהרש"ל),) יש להקשות והלא כמה נביאים היו מתפללים על אחרים, כמו אלישע על האשה הצרפית, ואף יעקב היה לו להתפלל אף שהיה לו בנים, ועוד קשה למה ויחר ליעקב, היה לו להשיב בנחת כי דברי חכמים בנחת נשמעים, אלא יש לומר דיעקב אמר לה שהתפלל עליה, והתפילה אינה מקובלת בעיני המקום, אמרה לו א"כ רשע אתה, לכן חרה אפו בה שהחזיקה אותו לרשע ואמר לה איני דומה לאבא, כי אבא היה גם כן עקר והיה תפילתו נשמעת מחמת זכות שניהם, אבל אני איני עקר כי ממך מנע ולא ממני ואין כאן אלא זכות של אחד, ולכן אין תפלתי נשמעת עכ"ל.
[רש"י: (ג) על ברכי - תרגומו:
ואנא ארבי:ואבנה גם אנכי - מהו גם?
אמרה לו: זקנך אברהם היו לו בנים מהגר [ס], וחגר מתניו כנגד שרה.
אמר לה: זקנתי הכניסה צרתה לביתה.
אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה, ואבנה גם אנכי ממנה כשרה:]
אות ס
כלומר אף על פי שהיו לו בנים מהגר וכו' ואף גם אתה אף על פי שיש לך בנים עשה כן עמי.
[רש"י: (ו) דנני אלוהים - דנני וחייבני [ע] וזכני:]
אות ע
(קיצור מזרחי), ב"ר דנני וחייבני ורחל עקרה דנני וזכני ויתן לי בן, ואם כן יהיה דנני אלהים וגם שמע בקולי ב' ענינים, (ועיין בהרא"ם).
[רש"י: ח) נפתולי אלוהים - מנחם בן סרוק פירשו במחברת [פ] (במדבר יט טו):
צמיד פתיל, חבורים, מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים.
ואני מפרשו לשון (דברים לב ה) עקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום להיות שווה לאחותי:
גם יכלתי - הסכים על ידי.
ואונקלוס תרגם: שון תפילה,
כמו נפתולי אלוהים, נתפללתי בקשות החביבות לפניו, נתקבלתי ונעתרתי כאחותי:
נפתלתי - נתקבלה תפלתי.
ומדרש אגדה יש רבים בלשון נוטריקון:]
אות פ
פירוש בחיבור שלו שמחבר התיבות הדומין זה לזה, היה מחבר נפתולי אלהים נפתלתי עם צמיד פתיל.
[רש"י: (יא) בא גד - בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן.
ומדרש אגדה: שנולד [צ] מהול, כמו (דניאל ד כ) גדו אילנא, ולא ידעתי על מה נכתבה תיבה אחת.
דבר אחר: למה נקראת תיבה אחת בגד?
כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:]
אות צ
וגד הוא לשון חיתוך, כלומר שמילתו היה נחתך.
[רש"י: (טו) ולקחת גם את דודאי בני - בתמיה, ולעשות עוד זאת ליקח גם את דודאי בני?!
ותרגומו: ולמיסב:
לכן ישכב עמך הלילה - שלי הייתה שכיבת לילה [ק] זו ואני נותנה לך תחת דודאי בנך. ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה [ר] להיקבר עמו:]
אות ק
דאם לא כן מאי תחת דודאי בנך דקאמר דמשמע חליפין גמורים שזה נותן שלו וזה נותן שלו.
אות ר
ואף על פי שאמרו חז"ל כדי שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן וכמו שפירש רש"י לקמן בפרשת ויחי, יש לומר דאילו לא זלזלה היתה לאה נקברת במקומה והיתה היא לעזרה לבניה, ומפני שזלזלה לא זכתה ליקבר עמו וק"ל.
[רש"י: (טז) שכר שכרתיך - נתתי לרחל שכרה:
בלילה הוא - הקב"ה סייעו [ש] שיצא משם יששכר:]
אות ש
רצונו לומר דהוא היינו הקב"ה, דאם לא כן ההוא מיבעי ליה, והיאך סייעו, יש לומר שיעקב בא מן השדה ורוכב על החמור והיה רוצה לרכוב באהל רחל, והקב"ה נתן דעה בחמור והיה נוער כדי שתשמע לאה ותצא לקראתו כדי שילך באהל לאה, וכן היה והלך שם באהל לאה, ובאותה לילה יצא מביניהם יששכר, וזהו מ"ש יששכר חמור גרם, רצונו לומר היאך בא שנולד יששכר, חמור גרם רצונו לומר שהחמור היה הגורם כדפירשנו.
[רש"י: (יז) וישמע אלוהים אל לאה - שהייתה מתאווה ומחזרת [ת] להרבות שבטים:]
אות ת
רצונו לומר דאין לשון וישמע שייך אלא במי שמתפלל, והכא לא מצינו שהתפללה על הבנים, לכן פירש שהיתה מתאוה כו', ועל ידי זה נחשב לה כאילו התפללה ונתן לה הקב"ה רצונה.
[רש"י: (כ) זבד טוב - כתרגומו:
יזבלני - לשון (מלכים א' ח יג) בית זבול הירבירייריא"ה בלע"ז [לינה] בית מדור [א].
מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי [ב] שיש לי בנים כנגד כל נשיו:]
אות א
פירוש שבית זבולו יהיה עמי, וכנוי יזבלני הוא במקום עמי, לא שפירושו שיקח אותי לבית זבולו.
אות ב
כתב הרא"ם ולא ידעתי למה אמר בלשון שלילה לא תהא וכו', ולא אמר מעתה תהא עיקר דירתו עמי בחיוב כלשון הכתוב.
[רש"י: (כב) ויזכר אלוהים את רחל - זכר לה שמסרה [ג] סימניה לאחותה [ד], ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים.
הוא שייסד הפייט (קרובות דר"ה שחרית)
האדמון [ה] כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו ונתבהלה:]
אות ג
דאם לא כן מה זכר לה, דבכל מקום זכירה נופל על מעשה שעשה, כמו ויזכור אלהים את נח וגו', כמו שפירש רש"י שלא שמשו בתיבה, וכמו זכירה דגבי לוט, שלא הגיד ששרה אשתו של אברהם וכו'.
אות ד
((גור אריה),) שהוא מדה כנגד מדה, היא עשתה שלא תצא אחותה בחרפה מבעלה, לכך אין ראויה שלא תלד ותצא בחרפה מבעלה.
אות ה
האדמון עשו, כבט כשהביט, שלא חלה שלא היו לרחל חבלי לידה, צבה חשק, לקחתה לו לאשה, והיא נבהלה.
[רש"י: (כג) אסף - הכניסה במקום שלא תראה [ו], וכן:
(ישעיה ד א) אסף חרפתנו.
(שמות ט יט) ולא יאסף הביתה.
(יואל ד טו) אספו נגהם.
(ישעיה ס כ) וירחך לא יאסף, לא יטמן:
חרפתי - שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע.
ומדרש אגדה:
כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות [ז] סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:]
אות ו
לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר.
אות ז
ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי.
[רש"י: (כז) נחשתי - מנחש היה, נסיתי בנחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה, כשבאת לכאן לא היו לי בנים, שנאמר (לעיל כט ו) והנה רחל בתו באה עם הצאן, אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו [ח] אצל הרועים, ועכשיו היו לו בנים שנאמר (להלן לא א) וישמע את דברי בני לבן:]
אות ח
ואם תאמר דילמא היו לו בנים קטנים, יש לומר דמכל מקום לא היה לו לשלוח רחל בתו מאשתו נשואה, אלא או בלהה או זלפה מפלגש, בשלמא אי לא היה לו בנים אתי שפיר דשלח רחל, לפי שאין לו בנים א"כ היא בת יורשת, דבנות מאשתו נשואה קודמות לבנות מפלגש ובודאי היא תשמור יפה, אבל אי היה לו בנים אם כן היא לא תירש מנכסיו כלום, דלעולם הבנים קודמין לבנות, אם כן לא היה לו לשלוח רחל, אלא ודאי לא היו לו בנים כלל, (מהרא"י).
[רש"י: (כט) ואת אשר היה מקנך אתי - את חשבון מעוט מקנך [ט] שבא לידי מתחלה כמה היו:]
אות ט
פירוש שאין הכוונה שידע שהיה מקנהו אתו, רק מיעוט כמותו וכו'.
[רש"י: (ל) לרגלי - עם רגלי, בשביל ביאת רגלי באת אצלך הברכה, כמו:
(שמות יא ח) העם אשר ברגלך.
(שופטים ח ה) לעם אשר ברגלי, הבאים עמי:
גם אנכי לביתי - לצורך ביתי [י], עכשיו אין עושין לצרכי אלא בני [כ] וצריך אני להיות עושה גם אני עימהם לסמכן, וזהו גם:]
אות י
רצונו לפרש דאי כמשמעו שיעקב אמר לביתי, אלך אל בית אבי ואעשה שם, שהרי כתיב אחריו ויאמר מה אתן לך וגו' אשובה ארעה וגו', משמע שלא היה בדעתו לילך מעמו אלא לשמור צאנו, אלא לביתי פירוש לצורך ביתי.
אות כ
רצונו לתרץ גם אנכי משמע דקודם לכן היה אחר שעשה לצורך ביתו, לכן פירש עכשיו כו'.
[רש"י: (לב) נקד - מנומר בחברבורות דקות, כמו נקודות, פוינטור"א בלעז [ניקוד]:
טלוא - לשון טלאים חברבורות רחבות:
חום – שחום [ל] דומה לאדום, רוש בלעז [אדום] לשון משנה שחמתית ונמצאת לבנה, לעניין התבואה:
והיה שכרי - אותן שיולדו מכאן ולהבא נקודים וטלאים בעזים ושחומים בכשבים יהיו שלי ואותן שישנן עכשיו הפרש מהם והפקידם ביד בניך, שלא תאמר לי על הנולדים מעתה אלו היו שם מתחלה [מ].
ועוד שלא תאמר לי על ידי הזכרים [נ] שהן נקודים וטלואים תלדנה הנקבות דוגמתן מכאן ואילך:]
אות ל
רצונו לומר התרגום שמתרגם על חום שחום, דהוא לשון אדום.
אות מ
הקשה הרא"ם אם כן הסימן היה בעזים נקוד וטלוא ולא בכבשים, והכתוב אמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, ומתרץ דשה דאמר קרא הוא תיש, מדכתיב שה כשבים ושה עזים, שמע מינה עז נמי קרוי שה. (מהרש"ל), וקשה לי על דברי הרא"ם אדרבה מדהוצרכה התורה לפרש בו עזים שמע מינה כל מקום שנאמר שה סתם שה הוא ולא תיש, ועוד קשה לפי דבריו היה לו למנקט בחד כללא, ולא היה לו לומר אלא נקוד וטלוא בעזים, ועוד קשה למה התחיל הכתוב בתיש וסיים בשה, ועוד קשה פעם קרא שה ופעם קרא תיש, שנאמר ויסר ביום ההוא את התישים וגו', לכך נראה לי ששה הוא שה ממש ולא תיש, והסימן היה נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ומה שאמר הסר משם כל שה נקוד וטלוא, כך אמר יעקב על כל פנים תסיר נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים, ואפילו נקוד וטלוא בכשבים שראוים להיות שלי גם אותם תסיר שלא יהיו עכשיו לא עזים נקוד וטלוא ולא כבשים נקוד ועקוד וטלוא, רק אותן שיולדו מכאן ואילך נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים יהיו שלי, ומה שלא אמר להסיר חום בעזים מפני שאינם בנמצא, ומעתה הותרו כל הקושיות כנ"ל.
אות נ
פירש הרא"ם שקשה לפי טעם ראשון ימנו אותם כמה הם עכשיו, וממילא ידעינן מה שיהיו יותר שנולדו אחר כך, ועל זה אמר רש"י שלא תאמר וכו'.
[רש"י: (לג) וענתה בי וגו' - אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי, כי תבוא צדקתי [ס] ותעיד על שכרי לפניך, שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים, וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום בידוע שגנבתיו לך [ע], ובגניבה הוא שרוי אצלי:]
אות ס
והתי"ו תבא לנקבה נסתרת לא אנוכח, והוכחתו מדכתיב לפניך, רצונו לומר הצדקה כאילו אמר כי תבא לפניך צדקתי וענתה בי על שכרי.
אות ע
הוצרך לפרש גנוב הוא אתי שלא נחשוב שפירושו אני בהיתר קניתי ונמצא שהיה גנוב ואני לא ידעתיו, לכן פירש וכו' לא שבא לידי בהיתר ואחר כך נמצא שהוא גנוב ביד המוכר אותו לי.
[רש"י: (לד) הן – לשון [פ] הן, קבלת דברים:
לו יהי כדברך – הלוואי [צ] שתחפוץ בכך:]
אות פ
לא כמו הן לי לא נתתה זרע, שפירושו לשון הנה.
אות צ
פירוש אף על פי שאמרו בפיו, חשב לבן אולי לא אמרו בלבו או יתחרט.
[רש"י: (לה) ויסר – לבן [ק] ביום ההוא וגו':
התישים - עזים זכרים:
כל אשר לבן בו - כל אשר הייתה בו חברבורות לבנה:
ויתן - לבן ביד בניו:]
אות ק
לא יעקב, שהרי כתיב אחריו ויתן ביד בניו וישם דרך ג' ימים בינו ובין יעקב.
[רש"י: (לז) מקל לבנה - עץ הוא ושמו לבנה [ר], כמה דתימא (הושע ד יג) תחת אלון ולבנה, ואומר אני הוא שקורין טרינבל"א בלע"ז שהוא לבן [צפצפה עצנית]:
לח - כשהוא רטוב:
לוז - ועוד לקח [ש] מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר"א בלע"ז [אלסר]:
וערמון - קשטיניי"ר בלע"ז [עץ ערמון]:
פצלות - קלופים קלופים, שהיה עושהו מנומר:
מחשף הלבן - גלוי לובן של מקל. כשהיה קולפו היה נראה ונגלה לובן שלו במקום הקילוף:]
אות ר
דאם לא כן הוה ליה למימר בקמץ תחת הבי"ת והנו"ן. ((רא"ם),) דאי העץ היה לבן למה צריך יעקב לפצלו כדי שיהיה לבן בלאו הכי נמי היה לבן.
אות ש
דקשה לרש"י הא לבנה לאו לוז הוא, לכן פירש ועוד וכו'. והרא"ם פירש דמלת לח מפסיק בין לבנה ולוז, אם כן הוכרח לומר שלוז וערמון אינם דבקים עם מלת לח רק הם כמו ענין אחר.
[רש"י: (לח) ויצג - תרגומו: ודעיץ,
לשון תחיבה ונעיצה הוא בלשון ארמית, והרבה יש בתלמוד:
(שבת נ ב) דצה ושלפה,
(חולין צג ב) דץ ביה מידי.
דצה כמו דעצה, אלא שמקצר את לשונו:
ברהטים - במרוצת המים [ת], בבריכות העשויות בארץ, להשקות שם הצאן:
אשר תבאן וגו' - ברהטים, אשר תבאנה הצאן לשתות, שם הציג המקלות [א] לנכח הצאן:
ויחמנה - הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה [ב], והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו.
ר' הושעיא אומר: המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר, וזהו ויחמנה וגו':]
אות ת
דתרגום וירץ ורהט.
אות א
דאשר תבאן הצאן דבוק הוא לשקתות המים, כדי שיהא לנוכח הצאן שב אל ויצג את המקלות, כלומר שהציג המקלות ברהטים בשקתות המים כדי שיהא נוכח הצאן בשעת שתיה ויחמנה.
אות ב
דאם לא כן מאי ויחמנה, דאין דרך המים לחמם הבהמות, ולדעת ר' הושעיא החמום הוא העיבור.
[רש"י: (לט) אל המקלות - אל מראות [ג] המקלות:
עקדים - משונים במקום עקידתן, הם קרסולי ידיהן ורגליהן:]
אות ג
כי לא המקלות הם סיבה שילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, כי אם מראיהן והוא מחשוף הלבן, ואם תאמר היאך עשה יעקב רמאות כזה במקלות, ורבו בו הדיעות. ולי נראה אותן שנולדו מצאן יעקב אף שלא היו להם סימנים הנ"ל מן הדין הם של יעקב, כיון שנולדו מהצאן שלו, ולבן רצה ליקח ממנו אף הנולדים מצאנו, אמר יעקב אעשה מקלות כדי שילדו הצאן שלי כולם עקודים ונקוד וטלוא כדי שארויח את מה שהוא שלי, (מהרש"ל).
[רש"י: (מ) והכשבים הפריד יעקב - הנולדים עקודים נקודים הבדיל והפריד לעצמן ועשה אותן עדר עדר לבדו, והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן, ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם, וזהו שנאמר ויתן פני הצאן אל עקוד, שהיו פני הצאן אל העקודים, ואל כל חום שמצא בצאן [ד] לבן:
וישת לו עדרים - כמו שפרשתי:]
אות ד
פירוש צאן שבכאן הם העזים, כי כל חום בכשבים הפריד לבן כמו שכתוב לעיל, אבל חום בעזים לא הסיר לבן מפני שלא היה שכרו, כמו שלא הסיר העקודים והטלואים מן הכשבים רק מן העזים, כמו שכתבתי לעיל, מפני שלא היו שכרו ודו"ק. עיין ברא"ם שהאריך כאן, ועוד כתב ויתכן שמלת הנולדים שאצל עקודים נקודים משובשת בדברי הרב, אם לא תפרש הנולדים כבר קודם הסרה כאילו אמר הרב העקודים נקודים שכבר נולדו בצאן לבן שלא הסירם לבן מפני שאינם שכרו.
[רש"י: (מג) צאן רבות - פרות ורבות [ה] יותר משאר צאן:
ושפחות ועבדים - מוכר צאנו בדמים יקרים [ו] ולוקח לו כל אלה.]
אות ה
דאין לפרש כמשמעו שהיו לו צאן הרבה, הלא כבר כתיב ויפרוץ האיש מאד מאד, ובודאי הוא דקאי על הצאן דכתיב לעיל מיניה, אלא שהיו פרות וכו', (רא"ם).
אות ו
דאם לא כן, קאי בצאן ומזכיר שפחות ועבדים. ((ממ"ש),) דאם לא כן היה מהראוי להקדים אדם לבהמה, ותו דאחר כך חזר והזכיר בהמה גמלים וכו', לכן פירש שמכר וכו', רצונו לומר לכך הקדים הצאן שהיו לו מתחילה, ואחר כך נקט מה שקנה בדמיהן וסדרן כסדר אדם קודם לבהמה, ולפי זה שהן כסדר אין צריך לומר כמו בצאן שמכר גם כן עבדים ושפחות ולוקח מהן גמלים וחמורים, וזהו שכתב רש"י ולוקח לו כל אלה, רצונו לומר מדמי הצאן.