[רש"י: (א) קום עלה - לפי שאחרת [ד] בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך:]

אות ד
דאם לא כן למה הוצרך לצוותו קום עלה, הלא כבר נדר יעקב על זה, אלא הכי קאמר ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו', אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב, כדכתיב ושבתי בשלום וגו'.

[רש"י: (ד) האלה - מין אילן [ה] סרק:
עם שכם - אצל שכם:]

אות ה
רוצה לומר שאינו עושה פירות, סרק פירוש ריק מן הפירות. ((נחלת יעקב),) יעקב לא רצה לעכבם שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו, על כן נתחכם לטומנם בעפר, וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה, לפיכך טמנם תחת אילן סרק.

[רש"י: (ז) אל בית אל - הקב"ה בבית אל [ו] גילוי שכינתו בבית אל.
יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה, כמו:
(ש"ב ט ד) הנה הוא בית מכיר בן עמיאל, כמו בבית מכיר.
(להלן לח יא) בית אביך כמו בבית אביך:
נגלו אליו האלהים - במקומות הרבה יש שם אלוהות ואדנות בלשון רבים, כמו:
(להלן לט כ) אדני יוסף.
(שמות כב יד) אם בעליו עמו, ולא נאמר בעלו.
וכן אלוהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים, אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:]

אות ו
כי אל אינה מלה מקושרת כיון שהוא נקוד בציר"י, וגם הטעם שתחת אל שהוא טפחא מורה שהוא מוכרת.

[רש"י: (ח) ותמת דבורה - מה עניין דבורה בבית יעקב?
אלא לפי שאמרה רבקה ליעקב (כז מה) ושלחתי ולקחתיך משם, שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם, ומתה בדרך. מדברי רבי משה הדרשן למדתיה:
מתחת לבית אל - העיר יושבת בהר ונקברה ברגלי ההר:
תחת האלון - בשפולי מישרא, שהיה מישור מלמעלה בשפוע ההר והקבורה מלמטה, ומישור של בית אל היו קורין לו אלון [ז].
ואגדה:
נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו [[ח] שמתה. ואלון בלשון יוני אחר. ולפי שהעלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות [ט] הכרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמו:]

אות ז
רוצה לומר דאלון אין פירושו מישור, אלא אלון שמו של מישור כדפירש רש"י בפרשת לך, איל פארן, ועיין שם.

אות ח
דכיון דקודם לכן לא מתה שהרי שלחה דבורה אצלו, שמע מינה שעדיין לא מתה, וכשבא יעקב אל בית אביו לא כתב אלא ויבא יעקב אל יצחק אביו, ולא כתיב אל רבקה אמו שהרי על ידי ששלחה לו דבורה בא, אלא שמע מינה שמתה, וכיון שעכשיו נתבשר לו על האבילות שני דכתיב אלון בכות, רוצה לומר אבילות אחר, אם כן ודאי הוגד לו על אמו שמתה.

אות ט
ויצחק היה כלוא בביתו כיון שלא יכול לראות, ויעקב היה בפדן ארם ולא היה עדיין אצלם אלא עשו לבד, ולכך העלימו את יום מותה כדי שלא יעסוק עשו בקבורתה, כי על ידי זה יקללו את הכרס שיצא ממנו. יש מקשין למה יקללו אותה לאחר מיתה יותר מבחיים, ויש לומר כי קודם מיתתה לא ראו אותו כי היה שם אצל חמיו בארץ שעיר, שהרי יעקב שלח לשם המנחה, אבל עכשיו שיבוא לקברה ולא יהיה שם אלא הוא משום הכי יקללו אותה, ומהרש"ל פירש דמשום הכי העלימו מיתתה כדי שיהיו סבורים שהיא עודנה חיה ואין רשאין לקלל אותה משום לא תקלל חרש וזה דוקא מחיים.

[רש"י: (י) לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב [י] ועקבה אלא לשון שר ונגיד:]

אות י
לשון וארב וקם עליו.

[רש"י: (יא) אני אל שדי - שאני כדאי [כ] לברך, שהברכות שלי:
פרה ורבה - על שם שעדיין לא נולד בנימין ואף על פי שכבר נתעברה ממנו:
גוי - בנימין:
גוים - מנשה ואפרים [ל] שעתידים לצאת מיוסף, והם במנין השבטים:
ומלכים - שאול ואיש בשת שהיו משבט [מ] בנימין, שעדיין לא נולד. (ופסוק זה דרשו אבנר כשהמליך איש בושת, ואף השבטים דרשוהו וקרבו בנימין, דכתיב (שופטים כא א) איש ממנו לא יתן את בתו לבנימין לאשה, וחזרו ואמרו אלמלא היה עולה מן השבטים לא היה הקב"ה אומר ליעקב ומלכים מחלציך יצאו:
גוי וקהל גויים - שגוים עתידים בניו להעשות כמנין הגוים שהם שבעים אומות, וכן כל הסנהדרין שבעים.
דבר אחר: שעתידים בניו להקריב איסור במות כגוים בימי אליהו):]

אות כ
דקשה לרש"י למה נאמר אני, ועוד למה נאמר שם אל שדי ולא אחד משאר שמות.

אות ל
כתב הרא"ם צריך לגרוס וקהל גוים מנשה ואפרים, דדריש גוי חד וקהל חד, כי היכי דלא תקשה אמאי דפירש בפרשת ויחי בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, או צריך לגרוס התם קהל עמים בלא וי"ו, והכא גרסינן גוים מנשה ואפרים, ועיין בגור אריה פרשת ויחי שמשנה הגירסא.

אות מ
פירוש דכתיב מחלציך יצאו, משמע שעדיין הם בתוך חלציו דאין זה אלא משבט בנימין שעדיין לא נולד.

[רש"י: (יג) במקום אשר דבר אתו - איני יודע [נ] מה מלמדנו:]

אות נ
((נחלת יעקב),) אף על גב דבבראשית רבה למדו מזה הפסוק האבות הן הן המרכבה, והרב סבירא ליה להאי דרוש, דהא הביאו סוף פרשת לך לך, מכל מקום סבירא ליה דאלו התיבות במקום אשר דבר אתו מיותרות, דהא גבי אברהם כתיב ויעל מעליו אלהים ולא סיים במקום אשר דבר אתו.

[רש"י: (טז) כברת הארץ - מנחם פירש: לשון כביר, רבוי, מהלך רב.
ואגדה:
בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה שהניר מצוי, הסתיו עבר, והשרב עדיין לא בא [ס].
ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ [ע].
ואומר אני שהוא שם מידת קרקע כמו מהלך פרסה או יותר, כמו שאתה אומר (ישעיה ה י) צמד כרם, (לעיל לג יט) חלקת שדה [פ], כך במהלך אדם נותן שם מדה כברת ארץ:]

אות ס
שאף על פי שזמן יפה היה, ואם כן לא היה לו לקוברה בדרך אלא היה לו לשאת אותה לאפרת, אף על פי כן לא עשה כדפירש רש"י בפרשת ויחי, ואף על פי שפירש שם דעת הגריד היה, משמע שבאמצע הקיץ היה, אם כן יש לומר דלכך מנע להוליכה ליקבר בארץ ישראל כיון שהיה החום גדול, יש לומר דמה שפירש עת הגריד היה שהארץ חלולה כו', לא היה באמצע הקיץ אלא בתחילת הקיץ והארץ היתה חלולה על ידי ברזל של מחרישה שהניר היה מצוי.

אות ע
רוצה לפרש והתם מאי רבותיה הוא אם היא ככברה והסתיו עבר והשרב עדיין לא בא למאי נפקא מינה, אלא ודאי מהלך מועט היה ומיד רדף אחריו גחזי.

אות פ
רוצה לומר כשאדם מוכר לחבירו כרם אומר לו אני מוכר לך צמד כרם, וכשמוכר לו שדה אומר לו חלקת השדה כלומר שהיא מדה הידוע להם.

[רש"י: (כב) בשכן ישראל בארץ ההוא - עד שלא בא לחברון [צ] אצל יצחק ארעוהו כל אלה:
וישכב - מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה.
ולמה בלבל וחלל יצועיו?
שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע [ק] עלבון אמו, אמר אם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכן בלבל:
ויהיו בני יעקב שנים עשר - מתחיל לענין ראשון משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראויים להימנות, ומנאן.
ורבותינו דרשו: ללמדנו בא שכולן שוין, וכולן צדיקים, שלא חטא ראובן:]

אות צ
רוצה לומר לפי שאיחר ביאתו מלבא אצל יצחק אביו לכך אירע לו כל זאת.

אות ק
לפי שהיתה שפחת רחל. ((מהרש"ל),) ואם תאמר מאי טעמא דיעקב ולמה לא נתן באהל לאה, יש לומר לפי שיעקב היה סבור שלאה לא תרצה ליקח משום שלא נתן מטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אמו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל עכ"ל.

[רש"י: (כג) בכור יעקב - אפילו בשעת הקלקלה קראו בכור:
בכור יעקב -
בכור לנחלה.
בכור לעבודה [ר].
בכור למנין [ש].
ולא נתנה בכורה ליוסף, אלא לענין השבטים שנעשה לשני שבטים:]

אות ר
רוצה לומר כשעשה כהן גדול עבודה היה מלובש בחשן ובאפד והיו שמות השבטים בחשן ועל כתפות האפוד, ראובן היה הראשון.

אות ש
כשנמנו שמות השבטים הוא נמנה תחילה, (מצאתי).

[רש"י: (כז) ממרא – שם [ת] המישור:
קרית הארבע - שם העיר [א] ממרא קרית הארבע איל מישור של קרית ארבע.
ואם תאמר היה לו לכתוב ממרא הקרית ארבע, כן דרך המקרא בכל דבר ששמו כפול, כגון זה, וכגון: בית לחם.
אבי עזר.
בית אל.
אם הוצרך להטיל בו ה"א נותנה בראש התיבה השניה
(ש"א טז א) בית הלחמי.
(שופטים ו כד) בעפרת אבי העזרי.
(מ"א טז לד) בנה חיאל בית האלי:]

אות ת
והא דכתיב לעיל בפרשת לך וישב באלוני ממרא אשר בחברון ופירש רש"י שם אדם, יש לומר דהתם כתיב באלוני ממרא, ואלון שם המישור, ואין לומר דשמא שני שמות יש לו אלון וממרא וקראן בשני שמותיו דהיינו אלון וממרא, אם כן הוה ליה למימר באלוני בממרא להורות ששני שמות יש לו למישור, אלא על כרחך מדלא כתיב הכי שמע מינה שם איש הוא, והרא"ם פירש לא שם האדם מדכתיב אחריו קרית הארבע.

אות א
פירוש שמה של עיר היא קרית ארבע, ולא קרית של ארבע שהוא שם אדם, מדכתיב ותמת שרה בקרית ארבע שמע מינה שקרית ארבע הוא שם המקום, והה"א שבמלת הארבע דכתיב הכא הוא במקום של, כלומר איל מישור של קרית ארבע, וכמו שמפרש רש"י בעצמו אחר זה וק"ל.