[רש"י: (ב) כנעני – תגרא [ל]:]

אות ל
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא כנעני ממש, ויש לומר דזה אינו דהא מצינו שאברהם לא היה רוצה להשיא ליצחק כנענית, וכן יצחק היה מצוה ליעקב שיהא נזהר בהם, ובודאי היו בניו גם כן נזהרין בזה. ואם תאמר והא לעיל פרש"י ר' נחמיה אומר כנעניות היו, שמע מינה שהיו נושאין כנעניות, ויש לומר דלעיל מיירי כגון אומה אחרת שבא על כנענית דאותה בת אינה כנענית דהולכין אחר האב, אבל כאן אי אפשר לפרש כן דהא כתיב איש כנעני, משמע שהאיש היה כנעני וק"ל.

[רש"י: (ז) רע בעיני ה' - כרעתו של אונן משחית זרעו, שנאמר באונן (פסוק י) וימת גם אותו, כמיתתו של ער מיתתו של אונן, ולמה היה ער משחית זרעו [מ], כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה:]

אות מ
בשלמא מה שהיה אונן משחית כמו שמפרש הפסוק הטעם דהבן נקרא על שם אחיו המת, וזה לא היה רוצה לעשות.

[רש"י: (ח) והקם זרע - הבן יקרא [נ] על שם המת.]

אות נ
((נחלת יעקב),) האריך שם לסתור דברי הרמב"ן והרא"ם עיין שם. והכי פירושו הבן יהא נקרא על שם המת כאילו המת הוא אביו, וזהו שכתוב הקם זרע לאחיך ולא שם לאחיך, דלא שמא גרים ע"ש.

[רש"י: (יא) כי אמר וגו' - כלומר דוחה היה אותה בקש [ס], שלא היה בדעתו להשיאה לו:
כי אמר פן ימות - מוחזקת היא זו שימותו אנשיה:]

אות ס
דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני, משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה, ואחר כך כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה לו, ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשל מעלה שמאחר שהוחזקה לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל, ועל זה פירש דוחה היה אותה בקש, רצונו לומר מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה, ומה שכתוב כי אמר פן ימות, הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו', ומפרש כי אמר פן ימות וכו'.

[רש"י: (יג) עולה תמנתה - ובשמשון הוא אומר (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה [ע], בשפוע ההר הייתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן :]

אות ע
ואף על גב דלעיל כתיב ויעל ופרש"י דויעל דבוק תמנתה, אם כן למה לא פירש זה לעיל, יש לומר דילמא ויעל קאי על גוזזי צאנו, כלומר עלה להר מקום שהיו שם הרועים, לעמוד על גוזזי צאנו וק"ל.

[רש"י: (יד) ותתעלף - כסתה פניה [פ] שלא יכיר בה:
ותשב בפתח עינים - בפתיחת עינים, בפרשת דרכים [צ] שעל דרך תמנתה.
ורבותינו דרשו:
בפתחו של אברהם אבינו [ק] שכל עינים מצפות לראותו:
כי ראתה כי גדל שלה וגו' - לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה, שהיתה מתאוה [ר] להעמיד ממנו בנים:]

אות פ
מדכתיב בסמוך כי כסתה פניה, דמשמע שכבר הוזכר זה למעלה.

אות צ
לפי ששני דרכים מתפשטות זה לכאן וזה לכאן, צריך לפתוח עינים להתבונן באיזה דרך ילך, והיינו פתח עינים פתיחת עינים.

אות ק
פירוש בקברו של אברהם אבינו, והתפללה שיזדמן לה איש מזרע אברהם כדי להעמיד בנים ממנו, והוא מאמר רז"ל בפרק קמא דסוטה.

אות ר
שהרי אחר כך חזרה ולבשה בגדי אלמנותה, ואם בשביל זנות היתה עושה לא היתה חוזרת ולובשת בגדי אלמנותה, (מהרש"ל).

[רש"י: (טו) ויחשבה לזונה - לפי שיושבת [ש] בפרשת דרכים:
כי כסתה פניה - ולא יכול לראותה ולהכירה.
ומדרש רבותינו:
כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה הייתה צנועה [ת], לפיכך לא חשדה:]

אות ש
דקשה לרש"י מה נתינת טעם זה לזה וכי בשביל שכסתה פניה תהיה זונה, אדרבה צנועה היא כיון שכסתה את פניה, לכן פירש לפי שיושבת וכו', ואחר כך אמר כי כסתה פניה ומפני זה לא הכירה שאילו הכירה לא היה חושבה לזונה, ואם תאמר יהודה איך בא על הזונה הא האבות ובניהם קיימו וקבלו עליהם התורה, וא"כ היאך עבר על לאו דלא תהיה קדשה. והרא"ם תירץ אפשר שקדשה בכסף או בשטר, והגדי הוא לפיוס בעלמא. אי נמי יש לומר דקידש אותה בביאה ולשם קידושין בא אליה, והא דאמר בגמרא חציף עלי מאן דמקדש בביאה היינו בעדים אבל בינו לבינה מותר, והכא לאו עדים היו אלא רעהו שהוא כנפשו, או שלא בפניו היה, וז"ש הכתוב הבה נא ופירש רש"י הכיני עצמך ודעתך, כלומר להתקדש לי בביאה, אי נמי סבירא ליה דלאו לא תהיה קדשה, בישראל וישראלית נאמר דכותית אינה אסורה אלא מדרבנן.

אות ת
((דבק טוב),) דאם לא כן הוה ליה להכירה בשעת הדבור ובשעת התשמיש, כי ודאי לאחר כן גילתה פניה, לכך אמר ומדרש רבותינו כו'.

[רש"י: (יח) חתמך ופתילך - עזקתך ושושיפך, טבעת שאתה חותם בה, ושמלתך [א] שאתה מתכסה בה:
ותהר לו - גיבורים כיוצא בו [ב], צדיקים כיוצא בו:]

אות א
דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך, דהיינו הטבעת, והא חותם כתיב, ועל זה פירש טבעת שאתה חותם בה, ומה שמתרגם נמי על פתילך שושיפך דהיינו שמלתך, והא פתילך כתיב, ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה, רצונו לומר גבי פתיל דכתיב גבי ציצית כתיב ביה אשר תכסה, ואם כן הכי נמי כסותך שאתה מתכסה וכו'.

אות ב
פירוש דקשה לרש"י למה כתיב ותהר לו, הוה ליה למימר ממנו כמו צדקה ממני, ופירש רש"י ממני נתעברה, אלא לו רצונו לומר שדומה לו במידותיו וכו', ואין להקשות מנין דגבורים וצדיקים, יש לומר דהי מינייהו מפקת.

[רש"י: (כג) תקח לה - יהיה [ג] שלה מה שבידה:
פן נהיה לבוז - אם תבקשנה עוד [ד] יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, כי מה עלי לעשות עוד [ה] לאמת דברי:
הנה שלחתי הגדי הזה - לפי שרימה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתנת יוסף בדמו, רמוהו גם אותו בגדי עזים:]

אות ג
דקשה לרש"י דהא כבר נתן לה למה כתיב תקח לה, ועל זה פירש יהיה שלה.

אות ד
ולא בשביל שיניח לה הערבון יהא זה בזיון להם.

אות ה
רצונו לפרש מה שכתוב הנה שלחתי מה טעם הוא אשלמעלה, ומפרש דהכי קאמר אם תאמר שהרי מוכרח אני לכך שהרי אמרתי שאשלח לה גדי עזים כי מה עלי וכו' הנה שלחתי וגו', והוכרח להוסיף כי מה עלי לעשות קודם הנה שלחתי, מפני שבזולת זה אין טעם דביקות המאמר תקח לה, למאמר הנה שלחתי וק"ל.

[רש"י: (כד) כמשלש חדשים - רובו של ראשון ורובו [ו] של אחרון ואמצעי שלם [זז], ולשון כמשלש חדשים, כהשתלש החדשים.
כמו: (אסתר ט כב) ומשלוח מנות.
(ישעיה יא יד) משלוח ידם.
וכן תרגם אונקלוס: כתלתות ירחיא:
הרה לזנונים - שם דבר, מעוברת [ח] כמו:
(שמות כא כב) אשה הרה.
וכמו (שה"ש ו י) ברה כחמה:
ותשרף - אמר אפרים מקשאה משום רבי מאיר בתו של שם היתה [ט], שהוא כהן, לפיכך דנוה [י] בשרפה:]

אות ו
אף על פי שהולד אינו ניכר אלא עד ג' חדשים דהוא שליש של ימי עבורה, הני מילי היכא דילדה לט', אבל תמר ילדה לז' חדשים מדכתיב ויהי בעת לדתה, ולא כתיב וימלאו ימיה כמו גבי רבקה וכדפירש רש"י בפרשת תולדות לכך היה הולד ניכר קודם ג' חדשים.

אות ז
ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא הראשון והשני שלם והאחרון לא היה שלם, או הראשון לא היה שלם והשני והשלישי היו שלמים, ויש לומר דאם כן לא יהיה רק ב' חדשים ועשרה ימים, שהרי מחדש אחד לא יהיה רק עשרה ימים שהוא שליש של חדש, וזה אינו נקרא חדש כיון שהוא מיעוט של חדש, וקרא קאמר כמשלש חדשים כלומר ג' חדשים שלמים. והרא"ם פירש דאפשר שאין העובר ניכר בשליש ימי עבור, רק שרוב ראשון ואמצעי שלם ורוב שלישי כג' חדשים שלמים דרובו ככולו משום דחדשים גורמים.

אות ח
רצונו לומר לפי שמצאנו הרה לשון עתיד כמו הנך הרה וילדת בן, והכא לא שייך למימר הכי שהוא לשון עתיד, דמי יאמר להם שהיא עתידה להיות הרה, לכן פירש שהוא שם דבר.

אות ט
לאו דוקא בתו דהא שם כבר מת כשהיה יעקב נ' שנה ועתה הוא יותר מבן ק"י שנה, אלא ממשפחתו.

אות י
ואם תאמר למה חייבה בשריפה הא לאו נשואה היתה וגם לא מאורסה היתה, ובת כהן אינה בשריפה אלא כשהיא נשואה או ארוסה, ומה שהיתה זקוקה ליבם לאו בת מיתה היתה אלא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה, ויש לומר דלכך דנוה במיתה כדי לאיים על הבריות שלא יפרצו הדור ויקלקלו, וכיון דדנוה במיתה דנוה בשריפה, דהא מצינו בשאר מקום דבת כהן דינה בשריפה, וזה גם כן דעת רש"י שפירש לפיכך דנוה בשריפה וכמו שפירש הרא"ם. ומהרש"ל כתב וקשה והלא פנויה היתה, ויש לומר דשומרת יבם היתה.

[רש"י: (כה) הוא מוצאת - לישרף:
והיא שלחה אל חמיה - לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם [כ] שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים:
הכר נא - אין נא אלא לשון בקשה, הכר נא בוראך ואל תאבד [ל] שלוש נפשות:]

אות כ
ואם תאמר מנלן דילמא מה שתמר לא היתה מודה משום דעדיין לא הפילוה לאש ולא היה אש בוער, אבל אם היה האש בוער היתה מודה, ויש לומר דפירש ר"ת בתוס' פרק הזהב מדכתיב היא מוצת חסר א' שהוא מלשון ויצת אש בציון, אם כן שמע מינה שהאש היה בוער ואפילו הכי לא היתה מודה, לכך פירש מכאן אמרו וכו'.

אות ל
היא לא היתה יודעת שג' נפשות היו, אלא רש"י נקט זה לפי האמת שהיו ג', אבל היא לא אמרה רק שתי נפשות. ופירש מהרש"ל דהוכחת רש"י הוא מדכתיב הכר נא וגו', ולמה כתב נא באמצע, הוה ליה למיכתב או בתחילה או בסוף, ולכן מדקדק רש"י מתחילה אמרה הכר שאני הרה ממך ועוד אמרה נא, כלומר ועוד בקשה אחרת שלא תאבד הנפש היתירה כלומר שתודה לדברי שלא תאבד שלשה נפשות עכ"ל.

[רש"י: (כו) צדקה – [מ] בדבריה:
ממני - היא מעוברת.
ורבותינו ז"ל דרשו:
שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל:
כי על כן לא [נ] נתתיה - כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה לשלה בני:
ולא יסף עוד - יש אומרים: לא הוסיף.
ויש אומרים: לא פסק [ס] [וחבירו גבי אלדד ומידד (במדבר יא כה) ולא יספו, ומתרגמינן ולא פסקו]:]

אות מ
דקשה לרש"י דצדקה ממני משמע שהיא היתה צדקת יותר ממנו, ומאי נפקא מינה בזה כאן אם היא יותר צדקת או לא. ((נחלת יעקב),) צדקה בדבריה ולא צדקה במעשה הזנות דהא קרא אמר ולא ידע כי כלתו היא, משמע הא אם ידע לא היה בא עליה, ומאחר שהיא ידעה איך התירה עצמה לו, ואשינויי דחיקי לא סמכינן, מכל מקום צדקה בדבריה שאני מכיר שהסימנים הם שלי ומסתמא ממני היא מעוברת, כמו שאמרו לא היתה בזה קדשה, וגם החשבון כמשלש חדשים מוכיח, מאי אמרת שמא גם אחרים באו עליה ונתעברה מהם, זה הוא ספק והסימנים הם ודאי.

אות נ
דכי על כן למה לי בחד סגי.

אות ס
הכי פירושו מאן דאמר לא הוסיף סבר דעתו של יהודה לא היה שיבא עליה, אלא כדי להקים זרע על שם המת, וכיון שקיים לא בא עליה עוד, ומאן דאמר לא פסק כיון שראה יהודה שמתאווה להוליד בנים ממנו והיתה אפשר כוונתה לשם שמים, לכך לא פסק מלדעתה.

[רש"י: (כח) ויתן יד - הוציא האחד ידו לחוץ, ולאחר שקשרה [ע] על ידו השני החזירה:]

אות ע
מלת ויתן יד משמע שהעובר כיון לתת לה יד לכך אמר הוציא, ומפני שלא פירש המקרא מי נתן יד ולא אמר המוציא או הנותן, לכך אמר האחד, שפירושו האחד משניהם, ומפני שלא יתכן לומר כמשיב ידו אלא אם כן שהחזירה, לכן הוסיף ולאחר שקשרה וכו'.

[רש"י: (ל) אשר על ידו השני - ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו.
ויש אומרים: כנגד ארבעה דברים שלקח [פ], (יהושע ז כא) אדרת שנער, ושני חתיכות כסף של מאתים שקלים, ולשון זהב אחד:
ויקרא שמו זרח - על שם זריחת [צ] מראית השני.]

אות פ
ד' דברים שלקח עכן, ומה הן אדרת שנער אחד, וב' חתיכות כסף של ר' שקלים הרי ג', ולשון זהב הרי ד'. ((נחלת יעקב),) הרא"ם הקשה דבסנהדרין דף מ"ג איכא מאן דאמר שמעל בג' חרמים, ואיכא מאן דאמר שמעל בה', ד' בימי משה וא' בימי יהושע, אלמא בין למאן דאמר זה ובין למאן דאמר זה אינן ד', ותירץ ההוא דבראשית רבה לא קמיירי אלא באותן ד' שהיו בימי משה עד כאן, ולא נהירא דהא בבראשית רבה קחשיב הד' חרמים חרמו של עמלק, חרמו של סיחון ועוג, וחרמו של יריחו, וחרמו של מדין עד כאן, ואם כן קחשיב ג' בימי משה וא' בימי יהושע, ועיין שם התירוץ באריכות, ובעל חידושי אגדות הגיה שם בגמרא ר' יוחנן אמר ד' חרמות וכו'.

אות צ
דומיא דשם פרץ שהיה משום מעשה שהיה.