[רש"י: (א) והאדם ידע - כבר קודם העניין של מעלה, [נ] קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד [ס]- היו לו בנים:
קין - על שם קניתי איש:
את ה' - כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים [ע] אנו עמו:
את קין, את אחיו את הבל -
שלש אתים ריבוים הם, מלמד שתאומה נולדה עם קין, ועם הבל נולדו שתים, לכך נאמר [פ] ותוסף:]

אות נ
דקשה לרש"י דהיה לו לומר וידע אדם בציר"י תחת הי'.

אות ס
הא דנקט רש"י היו לו בנים ולא נקט אחר שנטרד ידעה, משום דהיה משמע שאחר שנטרד ידעה הא קודם לכן לא ידעה, והרי לעיל כתב זאת הפעם וגו' ופרש"י מלמד שבא וכו', משמע דאף קודם לכן בא עליה, ובזה נמי ניחא מנא ליה לרש"י דוהאדם ידע כבר קודם שנטרד קאי אף על ההריון והלידה, דילמא על התשמיש לחודה קאי, אלא יש לומר דאם כן למה לי קרא דוהאדם וגו' והא כבר שמעינן ליה מקרא דזאת הפעם וגו'.

אות ע
כי שלש השותפין יש באדם הקב"ה אביו ואמו.

אות פ
רוצה לומר הוסיפה עוד את, כלומר דשני אתים משמע שנים, לכך מיושב נמי היטב מה שכתוב ותוסף.

[רש"י: (ב) רועה צאן - לפי שנתקללה האדמה, [צ] פירש לו מעבודתה:]

אות צ
דקשה לרש"י למה היה רועה צאן, הא לא הרשה להם להמית בריה, ואין לומר דקשה לו למה היה רועה צאן מאחר שאין לו הנאה מהם, דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו.

[רש"י: (ג) מפרי האדמה – מן [ק] הגרוע.
ויש אגדה שאומרת: [ר] זרע פשתן היה:]

אות ק
דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן.

אות ר
דקשה למה כתב מפרי האדמה היה לו לכתוב מן האדמה או מפרי העץ, אלא שהביא פרי מדבר שהוא כמו אדמה שאין גזעו מחליף, דאמרינן בגמרא שאין גזעו מחליף נקרא אדמה, ופשתן נמי אין גזעו מחליף ונקרא ג"כ עץ, שנאמר ותטמנם בפשתי העץ, לכן אמר מפרי האדמה שהוא פרי כמו מן העץ והוא אדמה שאינו עץ הא כיצד אלא זה זרע פשתן שהוא אדמה ועץ (מהרש"ל).
[רש"י: (ד) וישע - ויפן.
וכן (פסוק ה) לא שעה אל מנחתו, לא פנה.
וכן (שמות ה ט) ואל ישעו, אל יפנו.
וכן (איוב יד ו) שעה מעליו, פנה מעליו:
וישע - ירדה אש [ש] וליחכה מנחתו:]

אות ש
כלומר במה ידע שפנה אליו ומפרש ירדה אש וכו'.

([רש"י:ז) הלא אם תיטיב - כתרגומו פירושו:
לפתח חטאת רובץ - לפתח קברך [ת] חטאך שמור:
ואליך תשוקתו - של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך:
ואתה תמשול בו - אם תרצה תתגבר עליו:]

אות ת
דקשה לרש"י מאי לפתח דהא לגבי דינא דגיהנם אין שייך פתח, ועל זה פירש לפתח לקברך, דהיינו צער חבוט הקבר.

[רש"י: (ח) ויאמר קין אל הבל - נכנס עמו בדברי ריב ומצה [א] להתגולל עליו להרגו.
ויש בזה מדרשי אגדה אך זה ישובו של מקרא:]

אות א
[קשה לרש"י שלא מפרש בקרא מה היא האמירה, אלא שמע מינה נכנס וכו'], בב"ר מפרש לפי שקין עובד אדמה היה והבל היה רועה צאן, והיה קין אומר שהאדמה שלו, וא"כ לא היה להבל מקום בכל העולם ולא הניחו לרעות צאנו, ועל ידי כן באו לידי ריב.

[רש"י: (ט) אי הבל אחיך - להיכנס עמו בדברי נחת, אולי ישוב [ב] ויאמר אני הרגתיו וחטאתי לך:
לא ידעתי - נעשה כגונב [ג] דעת העליונה:
השומר אחי - לשון תימה הוא, וכן כל ה"א הנקודה בחטף פתח:]

אות ב
והא דלא פרש"י כן לעיל גבי אדם יש לומר דגבי אדם לא שייך לומר אולי יאמר חטאתי, דהא כבר התודה בזה שהיה נחבא, עוד יש לומר דאדם צדיק גמור היה שהוא היה יציר כפיו של הקב"ה, ובודאי יודה על חטאו, מה שאין כן קין, ומשום הכי היה צריך ליכנס עמו בדברים כדי שישוב וכו' (מהרש"ל).

אות ג
שחושב שאין הכל צפוי לפניו, דאם לא כן לא היה מכחישו.

[רש"י: (י) דמי אחיך - דמו ודם זרעיותיו.
דבר אחר: שעשה בו פצעים הרבה [ד] שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה:]

אות ד
(סנהדרין דף ל"ז), ומסיים שם עד שהגיע לצוארו.

[רש"י: (יא) ארור אתה מן האדמה - יותר ממה שנתקללה היא כבר [ה] בעונה, וגם בזו הוסיפה [ו] לחטוא:
אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך וגו' - והנני מוסיף לה קללה לא תוסף תת כוחה:]

אות ה
פירוש בעון שהוציאה עץ עושה פרי, וכשנתקלל אדם נפקדה גם היא על עונה אבל לא על עון זה שפצתה את פיה שעדיין לא נתקללה על עון זה, ואיך יאמר ארור אתה יותר מקללת האדמה.

אות ו
(נחלת יעקב), נראה דסבירא ליה להרב דלשון פצתה היינו פתיחה יתירה וזה החטא, כמו שכתב התוס' (סנהדרין ל"ז) שאין רישומו ניכר כלל.

([רש"י:יג) גדול עוני מנשוא - בתמיה, [ז] אתה טוען עליונים ותחתונים, [ח] ועוני אי אפשר לטעון:]

אות ז
וחסר ה"א התימה כי לא יתכן בניחותא ופירושו מנשוא על עצמו, פירוש שחטא חטא גדול שאין ראוי לסליחה, דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי, הרי הודה על חטאו וראוי לזה.

אות ח
(צל"ד בשם מהרש"ל) על דרך כי עמך הסליחה למען תורא, רצונו לומר מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא, אבל מלך בשר ודם אין בידו למחול רק כפי דת נמוסו הוכרח לעשות, ואז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא, וכך אמר קין אתה טוען וכו' והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר ח"ו שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך.

[רש"י: (טו) לכן כל הורג קין - זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו [ט] ולא פירשו.
לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו:
שבעתים יקם - איני רוצה להינקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל [י] מקין, הא למדנו שתחילת מקרא לשון גערה היא, שלא תהא ברייה מזיקתו.
וכיוצא בו (שמואל ב' ה ח) ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצינור ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז [כ] כל מכה יבוסי ויגע בצינור, ויקרב אל השער ויכבשנו, ואת העיוורים [ל] וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא דוד אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו ובדברי הימים (א יא ו) פירש יהיה לראש ולשר:
וישם ה' לקין אות - חקק לו אות משמו [מ] במצחו (כל מוצאי יהרגני הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהם רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו.
אלא אמר: עד עכשיו היה פחדתי על כל החיות כמו שנאמר ומוראכם וגו', ועכשיו בשביל עוון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני! מיד וישם ה' לקין אות, החזיר מוראו על הכל):]

אות ט
דהיה לו לומר אעשה לו כך וכך.

אות י
אין פירושו כל הורג קין שבעתים יוקם דהא למך הרג את קין ולא נעשה בו נקמה שיהרג לאחר שבעתיים, אלא תחילת המקרא לכן כל הורג קין לשון גערה הוא, ושבעתים יוקם קאי אקין, רצונו לומר כי לא יקבל הבל נקמתו מקין אלא עד ז' דורות, וכמו שמוכיח סוף המקרא ושבעתים יוקם קאי אקין ולא אהורג את קין, ועוד יש לומר, דאם כן איך פירש כל הורג קין יוקם שבעתים, א"כ היה קשה למה יוקם שבעתים יותר משאר רוצחים, אלא על כרחך מלת שבעתים יוקם הוא ענין בפני עצמו, שהקב"ה יוקם מקין עד ז' דורות, וע"כ זה אחד מן המקראות שקצרו וכו'.

אות כ
רצונו לומר דכאן דיבר הכתוב ברמז, ובמקום אחר מפרש בהדיא כל מכה וכו'.

אות ל
ועורים ופסחים צלמי עכו"ם היו ופסח נגד יעקב ועור נגד יצחק, והיה כתוב עליהם את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שלא יעשו עמו מלחמה וכן אבימלך לו, אבל בימי דוד כבר בטלה השבועה.

אות מ
פירוש אות משמו של קין והוא אות י', דרמז בו יחיה כלומר שלא יהרגנו, אי נמי אות אחת משמו של הקב"ה והוא אות ה' רמז על כל הורג קין (מהרש"ל).

[רש"י: (טז) ויצא קין – יצא [נ] בהכנעה כגונב דעת העליונה:
בארץ נוד - בארץ שכל הגולים נדים שם:
קדמת עדן - שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר (לעיל ג כד) וישכן מקדם לגן עדן, את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם. [ס] ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר (דברים ד מא) אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש.
דבר אחר: בארץ נוד, כל מקום [שהיה הולך] הייתה הארץ מזדעזעה תחתיו [ע] והבריות אומרות סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו:]

אות נ
הוכחתו מלשון ויצא, דהוה ליה למימר וילך, דלשון יציאה לא שייך אלא ממי שיצא מדבר המוקף, אבל הכא כתיב מלפני ה' דלא שייך דבר המוקף ביה, כי מלא כל הארץ כבודו.

אות ס
דאם לא כן למה היו המלאכים במזרח ולא ברוח אחרת.

אות ע
ולדבר אחר לחוד קשה דאם כן למה אמר קדמת, לכן צריכין אנו גם כן לפשט הראשון כי שם גלה אביו, ולפירוש הראשון קשה למה נאמר בארץ נוד הוה ליה למימר במדינה (מהרש"ל).

[רש"י: (יז) ויהי – קין [פ] בונה עיר ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך:]

אות פ
כלומר דויהי בונה עיר קאי על קין ולא על חנוך הסמוך לו, דאם לא כן מאי כשם בנו חנוך.

[רש"י: (יט) ויקח לו למך - לא היה לו לפרש כל זה, [צ] אלא ללמדנו מסוף העניין שקיים הקב"ה הבטחתו שאמר שבעתים יוקם קין, עמד למך לאחר שהוליד בנים ועשה דור שביעי והרג את קין, זהו שאמר (פסוק כג) כי איש הרגתי לפצעי וגו':
שתי נשים - כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש.
זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, וזהו שפירש איוב (איוב כד כא) רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב, כמו שמפורש באגדת חלק:
עדה - היא של פריה ורבייה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו. עדה תרגום של סורה:
צלה - היא של תשמיש [ק] על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (כג ב):]

אות צ
אלא כך היה לו לומר ומתושאל ילד את למך ולמך ילד את יובל, למה ליה למכתב ויקח לו למך שתי נשים.

אות ק
פירוש שהשקה אותה כוס של עיקרין כדי שתהיה עקרה ולא יכחיש את יפיה, ואם תאמר והלא כתיב וצלה גם היא ילדה, ויש לומר דילדה קודם ששתתה הכוס של עיקרין, ועוד יש לומר דמה שאמר וצלה גם היא ילדה רבותא נקט אף על פי ששתתה כוס של עקרין אפילו הכי ילדה ולא הזיק לה כלום (רא"ם).

[רש"י: (כ) אבי יושב אהל ומקנה - הוא היה הראשון [ר] לרועי בהמות במדברות, ויושב אהלים חדש כאן וחדש כאן בשביל מרעה צאנו, וכשכלה המרעה במקום הזה הולך ותוקע אוהלו במקום אחר.
ומדרש אגדה: בונה בתים לעבודה זרה, כמה דאת אמר (יחזקאל ח ג) סמל הקנאה המקנה, וכן (פסוק כא) אחיו תופש כנור ועוגב לזמר לעבודה זרה:]

אות ר
ופירוש אבי כלומר ראשון, ואמר במדברות כלומר לא כהבל שהיה רועה בישוב, וזו אומנות גדולה.

[רש"י: (כב) תובל קין - תובל אומנתו של קין.
תובל לשון תבלין, תיבל והתקין אומנתו של קין לעשות כלי זיין לרוצחים:
לוטש כל חרש נחושת וברזל - מחדד אומנות נחושת וברזל, כמו (איוב טז ט) ילטוש עיניו לי.
חורש אינו לשון פועל אלא לשון פועל שהרי נקוד קמץ קטן. וטעמו למטה, כלומר מחדד ומצחצח כל כלי אומנות [ש] נחושת וברזל:
נעמה - היא אשתו של [ת] נח:]

אות ש
רצונו בזה לפרש שהמקרא מסורס הוא, והכי קאמר לוטש וחורש כל כלי נחושת וברזל, והוסיף מלת כל כלי אומנות, כלומר כלי אומנות הם כלי המחרשים והחיתוך ודומיהם שנופל בם הלטישה ולשונות אלו.

אות ת
ואם תאמר מנא ליה לרש"י, יש לומר דהוכחתו דהא לכך נקראת נעמה על שם שמעשיה נעימים והיתה צנועה, והואיל וכן היא אם כן למה מתה במבול ולא ניצלה כנח, אלא על כרחך היא אשת נח וניצלה מן המבול, ועוד יש לומר דהוכחתו הוא דלמה נזכרה נקבה זו יותר משאר נקיבות, אלא ודאי משום זה לפי שמצינו שלנעמה היו ג' אחין יבל ויובל ותובל קין ותובל קין היה רשע, כמו שפרש"י שהוא עושה כלי זיין לרוצחים, ויבל היה צדיק יושב אוהלים לפי פירוש ראשון שפרש"י, ויובל ג"כ צדיק היה, ונמצא דשנים היו צדיקים ואחד היה רשע, וגם לנח היו שלשה בנים, ושם ויפת היו צדיקים כמו שפרש"י בפרשת נח, ואחד היה רשע כדמשמע ג"כ שם, ואם כן אל יקשה לך למה היו שניהם צדיקים ואחד רשע, לכך פירש נעמה היא אשתו של נח ורוב בנים אחר אחי האם וק"ל.

[רש"י: (כד) כי שבעתים יוקם קין - קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה:
שבעים ושבעה - לשון ריבוי שביעיות אחז לו.
כך דרש רבי תנחומא (אות יא). ומדרש בראשית רבה (כג ד):
לא הרג למך כלום ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורבייה [א], לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו:
מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל. [ב]
והוא אומר להן: וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עוון?!
ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה!
וזהו קל וחומר של שטות, [ג] אם כן אין הקב"ה גובה את חובו ומקיים את דברו:]

אות א
(נחלת יעקב) אין זה בב"ר שלפנינו, ולי נראה שהרב הוסיף זה מדעתו לתרץ ולמה עסקו בפריה ורביה והולידו עד הנה, ועל זה תירץ כדי לקיים המצוה, ועיין בהרא"ם.

אות ב
רצונו לומר כולם ימותו. ואם תאמר בתחילה פרש"י לכך פירשו הימנו לפי שנגזרה גזירה על זרעו של קין, וכאן משמע דבשביל המבול היו פורשות, ויש לומר שנשיו היו יודעות שיבא המבול בימי זרעו של למך וסוברות היו שהוא למך בן מתושאל מזרע של קין היה, אבל טעות היה שלא בא אלא בימי זרע של למך בן מתושלח וק"ל.

אות ג
אבל לפי התנחומא שהיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו אינו של שטות משום שאותו קל וחומר אינו מבטל שבעתים יוקם קין שהקל וחומר אינו אלא בעבור החטא שלו, ומהרש"ל כתב ואם תאמר מה דעתו של למך, ויש לומר שאמר בלבו מה קין שהרג במזיד והיה ראוי למות מיד שנאמר שופך דם האדם וגו', ואפילו הכי עכב הגזירה בתפלתו לז' דורות אני שהרגתי שוגג על אחת כמה וכמה שאעכב הגזירה בתפילה.

[רש"י: (כה) וידע אדם וגו' - בא לו למך אצל אדם הראשון וקבל על נשיו, אמר להן וכי עליכם לדקדק על גזירתו של מקום [ד], אתם עשו מצוותכם והוא יעשה את שלו. אמרו לו קשוט עצמך תחלה, והלא פרשת מאשתך זה מאה ושלשים שנה משנקנסה מיתה על ידך, מיד וידע אדם עוד וגו'.
מהו עוד?
ללמדך שנתווספה לו תאווה [ה] על תאוותו:]

אות ד
וקשה לפי פירוש ראשון שפירשו ממנו משום רציחה מה השיב להם אדם, ויש לומר דהשיב להם וכי מפני שעשה עבירה אחת שהרג, יעשה עוד עבירה ויבטל פריה ורביה, אלא מעתה מי שאכל שום וכו' (מהרש"ל).

אות ה
פירוש בתחילה לא היתה לו תאוה, אלא כשראה את חוה, אבל עתה נוסף לו תאוה על תאותו דגם כשלא היתה לפניו נתאוה והיתה עליו התאוה, ולי נראה דהוכחתו הוא למה לא אמר בקרא ותהר עוד אשתו ולהורות על הקללה שנתקללה חוה בצער העיבור, ולמה כתב עוד גבי וידע דמלתא דפשיטא הוא דאין הריון בלא תשמיש, אלא לדרשה שנתוספה לו תאוה וכו', עוד יש לומר דלא שייך לישנא דעוד אלא כשהפעולה השניה סמוכה לפעולה הראשונה להורות על תכיפת הפעולה, כמו גבי לאה דכתיב ותהר עוד תיכף אחר לידה ראשונה, אבל הכא שפירש מאשתו ק"ל שנה לא היה לו לומר שם עוד, אלא וידע אדם את אשתו וגו' או לקוחים שניים כמו גבי עמרם שפירש מאשתו וכתיב ביה ליקוחין שניים, ודוק נ"ל.