[רש"י: (א) ויהי מקץ - כתרגומו: מסוף,
וכל לשון קץ [א] סוף הוא:
על היאור - כל שאר נהרות אינם קרוים יאורים [ב] חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם [ג] ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם, לפי שאין גשמים יורדין במצרים תדיר כשאר ארצות:]

אות א
דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא, אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי, בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת, כמו מקצה אחיו, משום הכי צריך הקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימות היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים, אבל כיון דמקץ לשון סוף הוא, אם כן ימים דכתיב בקרא למה לי, ומפרש דהוה אמינא מקץ לשון מקצת הוא, והוה אמינא דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא, אלא היכא שהוא מוכח מן המקרא שהוא לשון סוף, להכי כתב הקרא הכא ימים ללמד שהוא לשון סוף ולא מקצת, ומעתה כל לשון קץ סוף הוא, וזהו שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא, כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף, אנו למדין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא, דקץ קץ לגזרה שוה, ודו"ק נראה לי. ודלא כהרא"ם שכתב דמשום הכי נקט כל לשון קץ סוף, מה שאין כן מלת קצה שפעמים מתפרש סוף, כמו מקצה שלש שנים, ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה, ופעם קצת כמו ומקצה אחיו, ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות, אין זה קושיא כי כמוהו רבים עד כאן לשונו. וליכא לאקשויי מקרא דמקץ ז' שנים תעשה שמטה, שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב והשביעית תשמטנה, דקרא מקץ ז' שנים תעשה שמטה, בהשמטת כספים מיירי, והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה, (רא"ם) וק"ל.

אות ב
דקשה לרש"י למה כתיב על היאור בה"א הידיעה, אלא ודאי הכי פירושו היאור הידוע הנזכר לעיל, וקאי על הד' נהרות שכתובים בפרשת בראשית, ואם כן למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם, אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי, שד' נהרות כתובים שם, לכך כתיב היאור כלומר הנהר שעשוי יאורים והוא נילוס, ונילוס היינו פישון הנזכר בפרשת בראשית וכדפירש רש"י שם, וכל שאר נהרות דנקט רש"י קאי אשאר ג' נהרות הכתובים שם.

אות ג
דקשה לרש"י כיון דקאי אאחד מד' נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד, אלא לפי שעשוי יאורים יאורים ע"י בני אדם לכן קראו בשם יאור, וכל שאר נהרות אינם עשויים כן.

[רש"י: (ב) מן היאור עלת זהו עיקרו של חלום לפי ששביעתן ורעי בתן מתוך גדולת הנהר ומתוך יבשותו.
יפות מראה - סימן הוא לימי שובע [ד], שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה:
באחו - באגם, מריש"ק בלע"ז [ביצה], כמו (איוב ח יא) ישגא אחו:]

אות ד
דקשה לרש"י למה לא פתר יוסף את זה, למה היו הפרות יפות מראה, שפתר רק בריאות בשר ולא טוב המראה ורוע המראה, ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם סימן לשבע ימי השובע, אם כן הוא הדין בזה הפתרון נמי פתר יוסף, דיפות מראה סימן הוא לימי השובע, והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה, כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות, ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו.

[רש"י: (ג) ודקות בשר - טינבי"ש בלע"ז [דקות], לשון [ה] דק:]

אות ה
דקשה לרש"י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר, דהכי הוה ליה למיכתב כיחוש בשר, ועל זה פירש טינב"ש בלעז, כלומר דהא בלשון לעז קורין לבהמה כחושה טינב"ש, ואף על פי שטינב"ש הוא לשון דק, אפילו הכי קורין לבהמה כחושה טינב"ש, אם כן בלשון עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר, ולשון דק דנקט רש"י קאי אטינב"ש בלעז.

[רש"י: (ד) ותאכלנה - סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת [ו] בימי הרעב:]

אות ו
דקשה לרש"י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים, האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב, והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב, וזה סימן טוב הוא, ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו'. וזה הפירוש אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן, ומהרש"ל פירש דקשה לרש"י למה אמר ותאכלנה, הוה ליה למימר ותבלענה, כי אין לשון אכילה שייך לומר על בעלי חיים זה את זה, לכך מפרש סימן וכו' עד כאן לשונו.

[רש"י: (ה) בקנה אחד - טודי"ל [ז] בלע"ז [גבעול]:
בריאות - שייני"ש [ח] בלע"ז [בריאות]:]

אות ז
רוצה לומר כמו בלשון לעז קורין לקש של שבלים טואד"ל, שהוא נמי שם קנה של עץ, ואם כן בלשון עברי נמי כן הוא.

אות ח
דקשה לרש"י דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות, ומתרץ דהא בלעז קורים לשבלים טובות שייני"ש שהוא בלשון אשכנז פרי"ש, אם כן הוא הדין בלשון עברי שייך לשון בריאות גבי שניהם.

[רש"י: (ו) ושדופת - השלידי"ש בלע"ז [מיובשות] ושקיפן קדום [ט], חבוטות לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו:
קדים - רוח מזרחית שקורין [י] ביש"א [רוח יבשה]:]

אות ט
רוצה לפרש דשדפון היינו חולי של שדפון, ולא שייך אלא גבי אדם, אבל לא גבי תבואה, ומתרץ דבלשון לעז קורין לו שלייד"ש אף על פי שהוא חולי אדם, אם כן הוא הדין בלשון עברי, אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא לשון שדפון, אלא שקיפן שהוא לשון חבטה, כך פירש הרא"ם, וכתב עליו מהרש"ל ואין נראה לי דהא בפרשת תבא פירש רש"י בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה, ויש לומר שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות, שהרי רש"י מביא ב' לשונות של לעז שהכא פירושו בענין אחר ממה שפירושו התם, ואין לומר שהכא פירש על הרוח, דהא פירש התם פירוש אחר על רוח.

אות י
דקשה לרש"י דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא, ובמקום אחר אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם, לכן פירש וכו', רוצה לומר דלרוח מזרחית יש ג' רוחות ואותו רוח שקורין ביש"א הוא רע.

[רש"י: (ז) הבריאות - שייני"ש בלע"ז [בריאות]:
והנה חלום - והנה נשלם חלום שלם לפניו [כ] והוצרך לפותרים:]

אות כ
כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת, אבל בהקיץ השני שהיה קרוב לבוקר שלא ישן עוד אז נשלם החלום ונצטרך לפותרים. ((נחלת יעקב),) ומפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן, והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה, דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו'. ולי נראה לפרש כשבא חלום הראשון אף על פי שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר, מכל מקום לפי האמת אינו נגמר, כמו שכתוב ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו' עיין שם.

[רש"י: (ח) ותפעם רוחו - ומטרפא רוחה מקשקשת בתוכו [ל] כפעמון.
ובנבוכדנצר הוא אומר (דניאל ב א) ותתפעם רוחו, לפי שהיו שם שתי פעימות שכחת החלום והעלמת פתרונו:
חרטמי - הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי, הן עצמות בלשון ארמי [מ], ובמשנה בית שהוא מלא טמיא, מלא עצמות:
ואין פותר אותם לפרעה - פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח [נ] בפתרונם, שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר:]

אות ל
פירוש ותפעם הוא מלשון פעמון שהיה מקשקש כפעמון, כלומר כמו הענבל המקשקש בתוך הזוג.

אות מ
יש לומר דלכך צריך לפרש מתחילה בלשון ארמי, משום שרוצה לפרש חרטמי הם ב' תיבות, חר מלשון נחירים, טומי מלשון טימי, ויש לפרשו מלשון נחירים של אף, שהיו נותנים העצם של מת בנחירים של אף והיה מדבר, וגם לפרשו שהוא לשון חום, מלשון והעצמות יחרו שהיו נותנין העצמות תחת בית השחי ומחממין אותו והיה מדבר על ידי כשוף.

אות נ
אבל כשאמר לו יוסף שיהיה רעב בארץ היה לו קורת רוח, לפי שאמר שלכך הראה לו הקדוש ברוך הוא, כדי לעשות תקנה למדינה שלא ימותו ברעב, ((מהרש"ל עקידה),) שחלומות המלכים אינם דברים פרטיים רק דברים כוללים כל מלכותו, או כל העולם כחלומותיו של נבוכדנצר, לכך לא היה לו קורת רוח.

[רש"י: (יב) נער עברי עבד - ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה. מזכירו בלשון בזיון:
נער – שוטה [ס] ואין ראוי לגדולה:
עברי - אפילו לשוננו [ע] אינו מכיר:
עבד - וכתוב בנמוסי מצרים [פ] שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים:
איש כחלומו - לפי החלום וקרוב לענינו:]

אות ס
רוצה לומר נער בגימטריא שוטה.

אות ע
((נחלת יעקב),) וכל שכן שאר לשונות, וכתוב בנימוסי מצרים שצריך שהמושל יהא מכיר ע' לשון, עיין סוטה דף ל"ז.

אות פ
דעבד נמי מיותר דכיון שאמר ושם אתנו נער עברי, ובודאי שלא היה בבית הסוהר שום נער עברי כי אם יוסף, ואם כן למאי נפקא מינה קאמר שהוא עבד לשר הטבחים, אלא ודאי לדרשא.

[רש"י: (יד) מן הבור - מן בית הסוהר [צ] שהוא עשוי כמין גומא [ק].
וכן כל בור שבמקרא לשון גומא הוא, ואף אם אין בו מים [ר] קרוי בור פוש"א בלע"ז [חפירה]:
ויגלח - מפני [ש] כבוד המלכות:]

אות צ
גבי כי שמו אותי בבור היה אפשר לומר שהוא בור ממש, אלא שאחר כך נתנוהו בבית הסוהר, אבל הכא צריך לפרש כן, דלא תימא אחר שיצא שר המשקים מבית הסוהר שמו אותו שנית בבור, לכן פירש שבור הוא בית הסוהר מדכתיב ויריצהו מן הבור, ובבור אין שייך לשון ריצה כי אם משיכה, כדכתיב וימשכו את יוסף מן הבור.

אות ק
פירוש דלמעלה כתיב ששמוהו בבית הסוהר, וכאן כתיב ויריצהו מן הבור, לכן פירש שהוא עשוי וכו', (מהרש"ל).

אות ר
((נחלת יעקב),) דאם לא כן היו בגדים לחים ופשיטא שהיה צריך להחליפם גם בלא כבוד המלכות, ולמה הוצרך לומר ויחלף שמלותיו, לכן פירש הוא בית הסוהר, אם כן לא היה בו מים ולמה החליף שמלותיו, אלא משום כבוד המלכות.

אות ש
דאי משום שמחה הא לא ידע עדיין איך דינו יצא, שעדיין לא בא לפני פרעה ומי יודע אם יכול לפתור אותו או לא.

[רש"י: (טז) בלעדי - אין החכמה משלי אלא אלוהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה:]

אות ת
דאי אפשר לפרש כאן כמו בלעדי אשר אכלו הנערים, דפירושו חוץ מה שאכלו, דהיאך שייך לומר חוץ מאלהים יענה כו', וגם אין לומר שפירושו אלא אלהים, שהרי דעתו של יוסף לפתור לו חלומו, אלא הכי פירושו בלעדי הם ב' תיבות בל עדי, ועדי פירוש משלי כמו שמפרש ואזיל.

[רש"י: (יט) דלות – כחושות [א]. כמו (ש"ב יג ד) מדוע אתה ככה דל, דאמנון:
ורקות בשר - כל לשון רקות שבמקרא חסרי [ב] בשר, ובלע"ז בלושי"ש [מחוסרות]:]

אות א
ולא מלשון עוני.

אות ב
פירוש משום דאמרינן כל אכין ורקין מיעוטין הן, ורקות דהכא נמי מיעוט הוא, ומהו ממעט? ממעט בשר, אבל אין פירושו כמו ריק בציר"י ומעלומי העי"ן.

[רש"י: (כג) צנמות - צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע.
ותרגומו: נצן לקין [ג], נצן אין בהן אלא הנץ לפי שנתרוקנו מן הזרע:]

אות ג
וקשה למה מביא התרגום והלא הביא התרגום של יבש כסלע, ונראה לי דקשה לרש"י שפרעה אמר ליוסף שהשבלים צנומות, ויוסף לא פירש על זה כלום אלא על רעות ודקות, וגם בחלומו לעיל לא אמר צנומות, אלא על כרחך צריך לומר שפרעה היה רוצה לבדוק את יוסף אם אמת יפתור או לא, ואמר לו דבר שלא ראה מעולם, ואמר אם יבין את זה יבין החלום לפתור, ויוסף הבין את הדבר ולא פתר לו כלום על זה, כך צריך אתה לפרש פשוטו של קרא. וקשה לרש"י על זה מהיכן ידע יוסף את זה וכי נביא היה? לכך מביא התרגום הראשון של צנומות שהוא יבש כסלע, ויוסף היה מבין זה מכח סברא שזה הדבר לא היה בחלומו, כי אם היה זה לא היה קיום לעולם שיהא קללה כל כך שיהא יבש כסלע, אלא צריך להיות שיהיה לו לחלוחית מעט, ועדיין קשה מנלן שצנומות הוא לשון סלע דילמא הוא לשון נצן לקין, לכן פירש שבזה התרגום גם כן משמע שאין בו לחלוחית כי נצן הוא לשון שאין בו אלא נץ, (מהרש"ל).

[רש"י: (כו) שבע שנים, שבע שנים - כולן אינן אלא שבע, ואשר נשנה החלום פעמים לפי שהדבר מזומן, כמו שפירש לו בסוף (פסוק לב) ועל השנות [ד] החלום וגו'.
בשבע שנים הטובות נאמר (פסוק כה) הגיד לפרעה, לפי שהיה סמוך.
ובשבע שני רעב נאמר (פסוק כח) הראה את פרעה.
לפי שהיה הדבר מופלג ורחוק, נופל בו לשון מראה:]

אות ד
דקשה לרש"י למה פתר יוסף שחלום אחד הוא, כיון שחלם אותו ב' פעמים בפרות ובשבלים ודאי ב' חלומות הם, ועל זה פירש ועל וכו'.

[רש"י: (לא) ולא יודע השבע - הוא פתרון (פסוק כא) ולא נודע [ה] כי באו אל קרבנה:]

אות ה
ואם תאמר ולמה לא פירש על ונשכח כל השבע הוא פתרון אכילת הפרות הטובות, ולמה מפרש הבליעה דהיינו בליעת שבלים, יש לומר משם דלשון ולא נודע ולשון ולא יודע תרוייהו הם מלשון הודעה, משום הכי פירש על מלת ולא יודע הוא פתרון ולא נודע, מה שאין כן מלת ונשכח שאין פירושו לשון הודעה, משום הכי פירש על פתרון הבליעה וק"ל.

[רש"י: (לב) נכון – מזומן [ו]:]

אות ו
ולא כמו אמת נכון הדבר, שפירושו מכוון.

[רש"י: (לד) וחמש - כתרגומו: ויזרז [ז]
וכן (שמות יג יח) וחמושים:]

אות ז
לא שיקח החומש, לפי שלא נזכר בעשייתו רק הקבוץ והוא הזירוז.

[רש"י: (לה) את כל אכל - שם דבר הוא.
לפיכך טעמו באל"ף ונקוד בפתח קטן [ח].
ואוכל שהוא פועל, כגון (ויקרא ז כה) כי כל אוכל חלב, טעמו למטה בכף ונקוד קמץ קטן:
תחת יד פרעה - ברשותו ובאוצרותיו:]

אות ח
פתח קטן הוא סגול וקמץ קטן היא צירי.

[רש"י: (לו) והיה האכל - הצבור כשאר פקדון הגנוז [ט] לקיום [י] הארץ:]

אות ט
רוצה לפרש מה שרוצין להניח באוצר הוא כשאר פקדון הגנוז, ורוצה לפרש לא שיתנו לאיש אחר, אלא יהיה גנוז כשאר פקדון כמו כסף וזהב.

אות י
רצונו לומר לא לאדמה אלא לבריות.

[רש"י: (לח) הנמצא כזה - הנשכח כדין [כ], אם נלך ונבקשנו [ל] הנמצא כמוהו.
הנמצא לשון תמיהה, וכן כל ה"א המשמשת בראש תיבה ונקודה בחטף פתח:]

אות כ
לא כמו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, שפירושו שאין כדבר הגדול הזה בכל העולם כולו, דאם כן היה לו לתרגם האשתכח כדין, ומדתרגם הנשכח, משמע אם נלך כו', ויהיה הנו"ן נו"ן האית"ן מלשון עתיד, ולא נו"ן הנפעל מלשון עבר, והוכחת התרגום דאי הוה פירושו הנמצא בכל העולם כדבר הזה קשה למאי נפקא מינה אמר פרעה זה, בשלמא אי פירושו אם נלך וכו', אתי שפיר דיוסף אמר לפרעה ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וגו', ואמר פרעה לעבדיו אם נלך ונבקשנו כלום נוכל למצוא כמותו, לכך אנו צריכין לפקוד את יוסף על זה.

אות ל
ולהכי מביא התרגום לפרש הנמצא כזה, רצונו לומר עתה אם נמצא כזה, ולא שיהיה פירוש מעולם, שהרי היה אברהם יצחק ויעקב, לכך צריך לפרש עתה, וזה מבואר בתרגום יותר מבקרא, דבתרגום אם בא לומר אם נמצא כבר הוה ליה למימר אם אשתכח כדין, אבל במקרא אין חילוק בין לשון עתיד בין לשון עבר שהוא מלת הנמצא וכו', והתרגום מדקדק גם כן מן הקרא שזה אינו לשון עבר מדכתיב הנמצא כזה וגו', היה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלהים בו כזה, אלא משום הכי אמר כזה בתחילה כדי שיהא מוסב איש אשר רוח אלהים על כזה, כלומר שאין איש כזה ברוח אלהים וכו', וכל זה כדי להורות לנו שקאי על נלך ונבקשנו עתה ודו"ק, (מהרש"ל).

[רש"י: (לט) אין נבון וחכם כמוך - לבקש איש נבון וחכם שאמרת [מ], לא נמצא כמוך:]

אות מ
דאי לספר בשבחו של יוסף בא למה משבחו בפניו, ועוד למה לא היה משבח אותו כבר כשספר לו חלומו, אלא ודאי זאת הוא תשובה למאמר יוסף שאמר ירא פרעה, כלומר מאחר שרוח אלהים בך שאתה יודע ענין הרעב, ואם כן תדע גם כן איך ומה לעשות בזה לאסוף התבואה.

[רש"י: (מ) ישק - יתזן, יתפרנס. כל צרכי עמי [נ] יהיו נעשים על ידך.
כמו (לעיל טו ב) ובן משק ביתי.
וכמו (תהילים ב יב) נשקו בר, גרנישו"ן בלע"ז [אספקה]:
רק הכסא - שיהיו קורין לי מלך:
כסא - לשון של המלוכה כמו (מלכים א א לז) ויגדל את כסאו מכסא אדוני המלך:]

אות נ
פירוש כך תרגומו ופירושו יתפרנס, והא דלא כתיב יתזן, יש לומר דהייתי אומר דלא מינהו אלא על מזונות, לכך כתיב ישק שפירושו כל צרכי עמי וכו'.

[רש"י: (מא) נתתי אתך - מניתי יתך [ס], ואף על פי כן לשון נתינה הוא.
כמו (דברים כו יט) ולתתך עליון, בין לגדולה בין לשפלות נופל לשון נתינה עליו.
כמו (מלאכי ב ט) נתתי אתכם נבזים ושפלים:]

אות ס
דאם הוא נתינה ממש מאי על ארץ מצרים, היה לו לומר בארץ מצרים, ועוד הא כבר היה בארץ מצרים.

[רש"י: (מב) ויסר פרעה את טבעתו - נתינת טבעת המלך הוא אות למי שנותנה לו להיות שני לו לגדולה:
בגדי שש - דבר חשיבות הוא [ע] במצרים:
רבד - ענק, ועל שהוא רצוף בטבעות קרוי רביד.
וכן (משלי ז טז) רבדתי ערשי, רצפתי ערשי מרצפות.
בלשון משנה (מדות א ח) מוקף רובדין של אבן.
(יומא מג ב) על הרובד שבעזרה [פ], והיא רצפה:]

אות ע
דמצרים היו עובדין לנילוס, ונילוס הוא פישון, ולכך נקרא פישון משום שהוא מגדל פשתן כדפירש רש"י בפרשת בראשית, הילכך בגדי פשתן חשובין להן וק"ל. ((דבק טוב),) והנה בא אלי חכם מארץ ישראל ואמר לי שאין פירושו פשתן, כי בגדי שש הוא דבר חשוב נעשה מצבעונים הרבה ממשי, והוא מלבוש שלובשין על כל הבגדים ואינו השש הנזכר במלאכת המשכן, ומשמעות דברי רש"י כדבריו שפירש דבר חשיבות הוא במצרים, ואילו היה רוצה לפרש שהוא פשתן לא הוה ליה לפרש רק בגדי שש חשיבות הוא במצרים, וגם בפרשת תרומה פירש שש פשתן, וכאן לא פירש שהוא פשתן רק שהוא דבר חשוב.

אות פ
רצונו לומר דכך נאמר שם על הרובד, והיא רצפה.

[רש"י: (מג) במרכבת המשנה - השניה למרכבתו, המהלכת אצל שלו:
אברך - כתרגומו: דין אבא למלכא [צ].
רך בלשון ארמי מלך.
בהשותפין (בבא בתרא ד א) לא ריכא ולא בר ריכא.
ובדברי אגדה:
דרש ר' יהודה: אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים.
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים [ק], אין אברך אלא לשון ברכים, שהכל היו נכנסין ויוצאין תחת ידו [ר], כענין שנאמר ונתון אותו וגו':]

אות צ
זה חבר למלך.

אות ק
פירוש לדידך צריך אתה לחלק את התיבה לשתי תיבות וזה דוחק, ואם תאמר למה לא פריך נמי אלעיל שתרגם דין אבא למלכא, צריך נמי לפרש אב דהיינו אבא ורך היינו מלך כדפירש רש"י לעיל, ויש לומר דלעיל לא צריך לחבר אליו תיבה אחרת, אבל לפירוש זה צריך לחבר אל אב בחכמה, ואל רך צריך לחבר אליו בשנים, וזה דוחק.

אות ר
והכי פירושו של אברך, דהכל היו באין אליו ואומרים לו אברך לך.

[רש"י: (מה) צפנת פענח - מפרש הצפונות, ואין לפענח דמיון במקרא:
פוטי פרע - הוא פוטיפר, ונקרא פוטיפרע [ש] על שנסתרס מאליו [ת], לפי שחמד את יוסף [א] למשכב זכר:]

אות ש
דייק מדכתיב ויקרא פרעה שם יוסף וגו' ויתן לו את אסנת וגו', רצונו לומר פרעה נתן ליוסף את אסנת ומאי נפקא מינה בזה, ואם כן על כרחך צריך לומר דפוטיפרע הוא פוטיפר, ויש נפקותא גדולה בזה שפרעה היה רוצה ליתן גדולה ליוסף ללובשו בגדי מלוכה, ופרעה ירא כיון דעבד הוא לא יניחו לו גדולה זו, ועוד בנימוסי מצרים כתיב אין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים, לכך רצה ליתן ליוסף בת אדוניו של יוסף, דאם האדון נתן לעבדו אשה הוא משוחרר וכל שכן אם נותן לו בתו שהוא משוחרר, אם כן שמע מינה דפוטיפרע הוא פוטיפר וק"ל.

אות ת
והסירוס נלמד מלשון פרע, ולא מלשון פוטיפר כנזכר לעיל.

אות א
ואם תאמר הא לעיל כתיב כדברים האלה עשה לי עבדך, ופירש רש"י שם בשעת תשמיש אמרה לו כך, ויש לומר דלא היה משמש עמה ממש אלא היה מגפף ומנשק, ומשום הכי נקט נמי רש"י ענייני תשמיש כאלה ולא תשמיש ממש, ועוד יש לומר שהיה סריס ביצים ולא סריס גיד, כמו שפירש הרד"ק.

[רש"י: (מז) ותעש הארץ - כתרגומו, ואין הלשון נעקר [ב] מלשון עשייה:
לקמצים - קומץ על קומץ, יד על יד היו אוצרים:]

אות ב
פירוש ותעש הארץ שעשתה אוצרות, ופירוש הארץ אנשי הארץ, כמו ארץ כי תחטא.

[רש"י: (מח) אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה - שכל ארץ וארץ מעמדת פירותיה [ג] ונותנין בתבואה מעפר המקום [ד] ומעמיד את התבואה מלירקב:]

אות ג
רצונו לומר דבפסוק משמע שכל האוכל הגדל סביב העיר היה נותן בתוך אותה העיר ולא בעיר אחרת, וטעמא מאי, ועל זה פירש לפי שכל ארץ וארץ וכו'.

אות ד
יש אומרים שהוא פירוש אחר והכי פירושו כל האוכל היו מוליכין אותו למצרים מקום שהיה יוסף שם, והא דכתיב בקרא אוכל שדה העיר וגו' נתן בתוכה, הכי פירושו שצריך ליתן מעפר שגדלה שם בתוכה, אבל אחר כך היו מוליכין אותה למצרים.

[רש"י: (מט) עד כי חדל לספר - עד כי חדל לו הסופר [ה] לספור, והרי זה מקרא קצר:
כי אין מספר - לפי שאין מספר.
והרי כי משמש [ו] בלשון דהא:]

אות ה
כי משמע לשון אשר, כדפירש רש"י עד אשר חדל לו לסופר לספור.

אות ו
דחדל משמע שמעצמו חדל, ולמה לא ספר יותר מפני כי אין מספר, כלומר שהוא יודע שבודאי לא יהיה לו מספר, שכל כך הרבה יהיה וחדל מתחילה הסופר לספור, (מהרש"ל).

[רש"י: (נ) בטרם תבוא שנת הרעב - מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו [ז] בשני רעבון:]

אות ז
ואף על גב דכתיב ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, צריך לפרש ויהי רעב בכל הארצות אפילו באוצרות, אבל בכל ארץ מצרים היה לחם באוצרות, והא דיצחק שימש מטתו בשנת רעבון, בפרשת תולדות פירשתי, כתב רא"ם ואם תאמר והא לוי היה משמש מטתו בשנת רעבון, דהא יוכבד נולדה לו בין החומות כדפירש רש"י בפרשת ויגש, ובאותו זמן רעב היה, יש לומר דחשוכי בנים מותר לשמש מטתו אפילו בשנת רעבון.

[רש"י: (נה) ותרעב כל ארץ מצרים - שהרקיבה תבואתם שאצרו חוץ משל יוסף:
אשר יאמר לכם תעשו - לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו [ח], וכשבאו אצל פרעה ואומרים: כך הוא אומר לנו.
אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים!
אמרו לו: אספנו הרבה והרקיבה.
אמר להם: אם כן, כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות:]

אות ח
דייק מדכתיב אשר יאמר לכם תעשו, למה כתיב בלשון אמירה ולא כתיב אשר יצוה, אלא ודאי אמירה היינו מילה, כדכתיב גבי דוד שש אנכי על אמרתך, והמפרשים הרבו בזה ועיין שם.

[רש"י: (נו) על כל פני הארץ - מי הם פני הארץ, אלו [ט] העשירים:
את כל אשר בהם - כתרגומו:
די בהון עיבורא: וישבור למצרים -
שבר לשון מכר ולשון קנין הוא [י]. כאן משמש לשון מכר.
(להלן מג ב) שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין.
ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו (ישעיה נה א) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב:]

אות ט
אבל העניים כובשין את פניהם לארץ ואין נושאין פניהם.

אות י
רצונו לומר שלא תאמר אף על גב שהוא לשון מכר, מכל מקום הוא נמי לשון דגון, וכיון דנכתב בלשון שבר אם כן דוקא גבי תבואה שייך לכתוב לשון שבר גבי קנין, כיון דלשון מכר ולשון דגון שייך בתבואה, אבל גבי יין או שאר משקים לא שייך לכתוב לשון שבר, כיון דאין שייך בהם לשון דגון, ומפרש שאף ביין וכו'.