[רש"י: (א) ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים - לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו [ק] מתביישין בהודעו להם:]

אות ק
והכי משמע הפסוק ולא יכול יוסף לסבול שיהיו אחיו מתביישין לכל העם הנצבים עליו, רצונו לומר נגד כל העם, לפיכך ציוה להוציאם, דאם לא כן למה הוציאם.

[רש"י: (ב) וישמע בית פרעה - ביתו של פרעה, כלומר עבדיו ובני ביתו.
ואין זה לשון בית [ר] ממש אלא כמו (תהילים קטו יב) בית ישראל.
(מלכים א' יב כא) בית יהודה מיישניד"א בלע"ז [בני הבית]:]

אות ר
דאם לא כן היה לו לנקוד וישמע בקמץ תחת השי"ן [וגם נצטרך לומר שבית כמו בבית], (מהרש"ל).

[רש"י: (ד) גשו נא אלי - ראה אותם נסוגים לאחוריהם, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים, והראה להם [ש] שהוא מהול:]

אות ש
ואם תאמר מנא ליה לרש"י משום דהראה להם המילה היה אומר להם גשו, שמא משום שראה אותם נסוגים לאחור היה אומר להם גשו, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב גשו ולא כתיב קרבו אלי, אלא מדכתיב לשון הגשה משמע הגשה קרובה, ולמה היו צריכין ליגש כל כך קרוב לו, אלא שהראה להם המילה, ואין לומר מנא ליה שראה אותם נסוגים אחור דילמא מה שאמר להם גשו אינו אלא משום שהראה להם שהוא מהול, דאם כן נא למה לי, בשלמא אי ראה אותם שנסוגים אחור משום הכי הוצרך לומר מלת נא לדבר עמהם בלשון רכה כדי שלא יתביישו, אבל אם עמדו על מקומם למה דיבר עמהם בלשון תחנונים? וק"ל.

[רש"י: (יא) פן תורש - דלמא תתמסכן.
לשון (שמואל א' ב ז) מוריש [ת] ומעשיר:]

אות ת
ולא מלשון הכרת ושלוח, כמו אכנו בדבר ואורישנו, כי לא יתכן זה שהרי היה ליוסף להאכיל לכל העם בשבע שני הרעב.

[רש"י: (יב) והנה עיניכם רואות - בכבודי, ושאני אחיכם, שהרי אני מהול ככם.
ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש:
ועיני אחי בנימין - השוה את כולם יחד לומר שכשם שאין לי שנאה על בנימין [א] אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם:]

אות א
((נחלת יעקב),) ותימה לי מאי קישור יהיה לזה עם כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש.

[רש"י: (יד) ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך - על שני מקדשות [ב] שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב:
ובנימין בכה על צואריו - על משכן שילה [ג] שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב:]

אות ב
מדכתיב כאן צוארי ולא כתיב צואריו, ונאמר בשיר השירים צוארך כמגדל השן, מה להלן מקדש אף כאן מקדש.

אות ג
ואם תאמר דילמא כפשוטו, בשלמא מה שפירש לעיל גבי יוסף משום דכתיב צוארי דהוא לשון רבים ולא כתיב צואריו, אבל כאן כתיב צואריו דילמא כפשוטו, ((נחלת יעקב),) הרא"ם האריך בזה, גם במתנות כהונה כתב צואריו לשון יחיד, ולא ראו הגמרא בפרק קמא דמגילה ואיתא נמי התם כמה צוארים הוה ליה לבנימין, ופירש רש"י דלא גרסינן ליה שכן דרך הכתוב לקרות צואר לשון רבים וכו', וכל מה שטרח הרא"ם הוא לריק, ולי נראה דשנוי לשון קא דריש מדכתיב גבי אחיו ויבך עליהם, ואילו גבי יוסף ובנימין הזכיר לשון צואר, שמע מינה לדרשה קאתי לרמז על בית המקדש שנקרא צוארך כנזכר לעיל, ומה שדרשו גבי בנימין שני מקדשות וגבי יוסף אחד, לפי שהאמת היה כך ולא מלשון רבים ויחיד דרשו כן.

[רש"י: (טז) והקול נשמע בית פרעה - כמו בבית פרעה, וזהו לשון בית [ד] ממש:]

אות ד
עיין לעיל פסוק ב' מה שכתבתי שם.

[רש"י: (יז) טענו את בעירכם – תבואה [ה]:]

אות ה
והוא פועל יוצא לשלישי, כלומר שיטענו הבהמות בתבואה, לאפוקי שלא תפרש טענו את בעירכם, כלומר שיאכילו את בהמתם דאם כן מאי נפקא ליה מיניה, (רא"ם).

[רש"י: (יח) את טוב ארץ מצרים - ארץ גושן. ניבא ואינו יודע מה ניבא, סופם לעשותה כמצולה שאין [ו] בה דגים:
חלב הארץ - כל חלב לשון מיטב הוא:]

אות ו
פירוש דבמים עמוקים אין דגים בעומקם אלא למעלה הולכים.

[רש"י: (יט) ואתה צויתה – מפי [ז] לומר להם:
זאת עשו - כך אמור להם שברשותי הוא:]

אות ז
דקשה לרש"י למה לא כתיב מי ציוה לו כן, ועוד קשה למה כתיב אחריו זאת עשו בלשון רבים, הוה ליה למימר זאת עשה, שהרי גם לעיל נאמר בלשון יחיד ואתה צויתה, לכן פירש מפי וכו'.

[רש"י: (כג) שלח כזאת - כחשבון הזה. ומהו החשבון, עשרה חמורים וגו':
מטוב מצרים - מצינו בתלמוד ששלח לו יין (ישן) שדעת זקנים [ח] נוחה הימנו.
ומדרש אגדה:
גריסין של פול: בר ולחם - כתרגומו:
ומזון - ליפתן:]

אות ח
כתב מהרש"ל מדלא כתיב בקרא מהו הטוב ששלח לו, שמע מינה שהוא דבר שאינו חשוב, ולמה שלח לו לפי שליעקב היה טוב, לכן פירש שהוא יין ישן שזה אינו דבר חשוב כל כך, וליעקב היה דבר חשוב מפני שדעת זקנים נוחה הימנו וכו' עד כאן לשונו.

[רש"י: (כד) אל תרגזו בדרך - אל תתעסקו בדבר הלכה [ט] שלא תרגז עליכם הדרך.
דבר אחר:
אל תפסיעו פסיעה גסה [י] והכניסו חמה לעיר.
ולפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו:]

אות ט
פירוש אם אתם עוסקים בדבר הלכה צריכים אתם לעיין בו יותר ואין דעתיכם על הדרך, ומתוך כך טועה אתכם הדרך כלומר תתעו, רש"י פרק קמא דתענית. ודוקא שלא לעיין ולעסוק ציוה להם, אבל שלא למיגרס לא ציוה להם, דהא אמרו רבותינו ז"ל שנים שהיו מהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה וכו'.

אות י
כתב מהרש"ל הפירוש הראשון הוא אליבא דחד מאן דאמר בגמרא, ושוב פירש רש"י דבר אחר אליבא דברייתא, ופירש גם כן שתכנסו בחמה לעיר ושני הפירושים פירשה הברייתא, לפי שהברייתא סבירא לה שפירוש אל תרגזו הוא לשון התגברות הליכה, ולא ידעה הברייתא אם הוא הליכה שאדם פוסע פסיעה גסה, או כשאדם מהלך זמן ארוך כלומר עד הלילה, לכן פירש אלו שני הפירושים, אחד של פסיעה, ואחד של תכנסו בחמה לעיר, רצונו לומר כשאדם רוגז פוסע פסיעות גסות, ואמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם.

[רש"י: (כו) וכי הוא מושל - ואשר הוא [כ] מושל:
ויפג לבו - נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים [ל].
לשון מפיגין טעמן, בלשון משנה.
וכמו (איכה ג מט) מאין הפוגות.
(ירמיה מח יא) וריחו לא נמר מתרגמינן וריחיה לא פג:]

אות כ
לפי שפירוש כל כי, הוא אם, ואם הוא אשר, (מהרש"ל).

אות ל
((נחלת יעקב),) דקשה לרש"י למה לא האמין שהוא חי והלא הוא עצמו היה חושדן שמא מכרוהו, ועל זה פירש מכיון שאמרו שהוא מושל, וזה אין הדעת סובלת להאמין שאיש נכרי ימשול וכל שכן במצרים שאין עבד מולך, מדהא ליתא הא נמי ליתא, לכן אמר לא היה לבו פונה אל הדברים ודו"ק.

[רש"י: (כז) את כל דברי יוסף - סימן מסר להם במה היה עוסק [מ] כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה:
ותחי רוח יעקב - שרתה עליו שכינה [נ] שפירשה ממנו:]

אות מ
דקשה לרש"י דכתיב וידברו אליו וגו' דברי יוסף אחר כי לא האמין להם, דמשמע שבאו לדבר אליו ולהוכיח לו שיאמנו דבריהם, ומה היא ההוכחה שהוכיחו, אלא סימן מסר להם כו' בפרשת עגלה ערופה, ורצונו לומר העגלות דכתיב בקרא קרינן עגלות בסגו"ל תחת העי"ן ושו"א תחת הג', ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלוה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל בפסוק וישלחהו מעמק חברון, ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה בפסוק וידינו לא שפכה, לא פטרנוהו בלא לויה כדפירש רש"י שם, ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה אז התבונן שאמת הוא.

אות נ
רצונו לומר דרוח היינו נבואה, כדכתיב ורוח לבשה את עמשי.