[רש"י: (ב) ומקצה אחיו - מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גיבורים, שאם יראה אותם גיבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין, אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם,
אבל שמות הגיבורים כפל.
(דברים לג ז) וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה,
(דברים לג כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד,
(שם כג) ולנפתלי אמר נפתלי,
(שם כב) ולדן אמר דן,
(שם יח) וכן לזבולן,
(שם כד) וכן לאשר.
זהו לשון בראשית רבה (צה ד) שהיא אגדת ארץ ישראל.
אבל בתלמוד בבלית שלנו מצינו שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בבבא קמא (צב א),[ח] ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה (ספרי שנד) כמו תלמוד שלנו:]

אות ח
כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון וכו', והביאו רש"י בזאת הברכה.

[רש"י: (ו) אנשי חיל - בקיאין באומנותן [ט] לרעות צאן:
על אשר לי - על צאן [י] שלי:]

אות ט
רצונו לומר אין חיל זה לשון חסידות או לשון ממון.

אות י
מדכתיב רועה צאן עבדיך, וכיון שלא אמרו לפרעה אלא שהם רועי צאן, ודאי מקנה דכתיב בקרא גם כן קאי על צאן.

[רש"י: (י) ויברך יעקב - כדרך כל הנפטרים מלפני שרים, מברכים אותם ונוטלים רשות.
ומה ברכה ברכו?
שיעלה [כ] נילוס לרגליו, לפי שאין ארץ מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא [עומד] על נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ:]

אות כ
זה הוא ממדרש תנחומא, והוא כמו ד"א שויברך הוא ברכה ממש כמו שמסיק בסוף, דלפירוש ראשון לאו ברכה ממש הוא, אלא כדפירש כל הנפטרים נוטלים רשות, ומשום הכי פריך ומה ברכה ברכו, אי נמי הכל פירוש אחד הוא דברכה ממש הוא, דדרך כל הנפטרים מלפני השרים מברכין אותם, רצונו לומר ברכה ממש, ועל זה קאי ומה ברכה ברכו.

[רש"י: (יב) לפי הטף - לפי הצריך [ל] לכל בני ביתם:]

אות ל
כלומר דרך הטף הוא לפרר הלחם שלא לצורך, ואמר שאף לפי צורך הטף שדרכן לפרר שהוא יותר מכדי צרכן כלכל אותן, כל שכן שכלכל לפי הצורך לבני ביתם.

[רש"י: (יג) ולחם אין בכל הארץ - חוזר לענין הראשון לתחלת שני הרעב [מ]:
ותלה - כמו ותלאה לשון עייפות, כתרגומו, ודומה לו (משלי כו יח) כמתלהלה [נ] היורה זיקים:]

אות מ
דהיינו שנה ראשונה, דהא משבא יעקב למצרים כלה הרעב כדפירש רש"י בסמוך, ועל כרחך דחוזר אתחילת שני הרעב שהיה קודם שבא יעקב למצרים.

אות נ
שהה"א הוא תמורת האל"ף, כי אותיות אהו"י מתחלפים.

[רש"י: (יד) בשבר אשר הם שוברים - נותנין לו [ס] את הכסף:]

אות ס
רצונו לומר שלא תאמר דשבר הוא לשון מכירה, דאי לשון מכירה הוא היה לו לכתוב בשבר אשר הוא שובר, ואז היה קאי על יוסף שמכר להם, אבל עכשיו דכתיב בשבר אשר הם שוברים קאי על העם שקונים התבואה מיוסף.

[רש"י: (יח) בשנה השנית - שנית לשני הרעב:
כי אם תם הכסף וגו' - כי אשר תם הכסף והמקנה [ע] ובא הכל אל יד אדוני:
בלתי אם גויתנו - כמו אם לא [פ] גויתנו:]

אות ע
הוסיף מלת אשר במקום אם, מפני שמלת אם מורה על התנאי ואין ענין תנאי נופל כאן, והוסיף מלות ובא הכל, מפני שנראה מפשוטו שתם הכסף מיוסף, לכן הוסיף מלות ובא הכל ליד אדוני, כלומר כי כל הכסף שהיה לנו לא הוצאנו אותו לשום דבר כי הכל בא ליד אדונינו.

אות פ
דבלתי זה אי אפשר לפרשו לשון אלא, וגם לשון לא, שהרי לא נתקשר עמו מלת אם, לכן פירש דלעולם לשון לא הוא, ומקרא מסורס הוא אם לא גויתנו, וזהו שנקט רש"י אם לא גויתנו היינו בלתי, ופירושו אלא גויתנו.

[רש"י: (יט) ותן זרע - לזרוע האדמה [צ]. ואף על פי שאמר יוסף (לעיל מה ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיוון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב [ק], וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ח):
לא תשם - לא תהא שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש:]

אות צ
דאם לא כן ותן לחם או בר מיבעי ליה.

אות ק
ואם תאמר אם כן יאמרו שיוסף בדאי הוא שהרי הוא פתר ז' שנים יהיה רעב, ויש לומר דלא כלה הרעב רק במצרים אבל לא בשאר ארצות, ובראותם שהנילוס עולה לקראתו ידעו שעל ידי ברכתו של יעקב הוא.

[רש"י: (כ) ותהי הארץ לפרעה – קנויה [ר] לו:]

אות ר
פירוש ולא תחת ממשלתו, שגם קודם זה כן היה.

[רש"י: (כא) ואת העם העביר – יוסף [ש] מעיר לעיר, לזיכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים:
מקצה גבול מצרים וגו' - כן עשה לכל הערים אשר במלכות מצרים [ת] מקצה גבולה ועד קצה גבולה:]

אות ש
שלא תאמר פרעה הסמוך לו, כי הקונה והמעביר והנותן זרע הכל יוסף היה.

אות ת
פירוש שלא תאמר דוקא מקצה זה היה מחליף לקצה האחר אבל באמצע המדינה לא היה מחליף, לכך אמר כל הערים וכו'.

[רש"י: (כב) הכהנים - הכומרים.
כל לשון כוהן משרת לאלהות הוא [א], חוץ מאותן שהם לשון גדולה, כמו:
(שמות ב טז) כוהן מדין.
(לעיל מא מה) כוהן און:
חק לכהנים - חוק כך וכך לחם ליום:]

אות א
((נחלת יעקב),) דכל מקום שנאמר כהן סתם ולא פירש לאיזה דבר הוא כהן, מסתמא הוא כהן לאלהות, וכל שכן כשפירש כהן להשם או כהן לעובדי כוכבים ומזלות, אבל כהן מדין, כהן און, שמזכיר שם המדינה או שם העיר שם שר ונשיא שלהם הוא, ולכך תרגם אונקלוס בכאן כומריא, ואילו כהן און וכהן מדין תרגם רבא דאון רבא דמדין.

[רש"י: (כד) לזרע השדה – שבכל [ב] שנה:
ולאשר בבתיכם - ולאכול העבדים והשפחות [ג] אשר בבתיכם:
טפכם - בנים קטנים:]

אות ב
לא בשנה ראשונה לבדה. הקשה הרא"ם למה לא פירש זה לעיל גבי והיה בתבואות שבכל שנה שאז היה שב לכל הכתובים שאחריו. ((נחלת יעקב),) יש לומר דכאן מוכח שפיר דקאי אכל השנים, דעל שנה זו כבר אמר הא לכם לזרע וכו', ואם כן לזרע השדה למה לי, אלא על כרחך דלא עשה חוק זה לשנה ראשונה בלבד, ובשאר השנים לא יצטרכו ליתן החומש, דאם כן מה איכפת ליה אם יזרעו או לא, אלא על כרחך שהחוק היה לכל שנה, ואם כן הוצרך להזהיר שיזרעו כדי שלא יגרע החומש.

אות ג
משום דכתיב אחר כך בהדיא לטפכם, דהיינו בנים קטנים.

[רש"י: (כה) נמצא חן - לעשות לנו זאת [ד] כמו שאמרת:
והיינו עבדים לפרעה - להעלות לו המס הזה בכל שנה [ה]:
לחק - שלא יעבור:]

אות ד
לא שהוא התחלת ענין שהיו מבקשים למצוא חן מעתה, כי אין לו טעם במקום הזה, (רא"ם).

אות ה
לא שיהיו עבדים קנוים לו קנין הגוף, דהא כתיב לעיל ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה, הרי שלא קנה רק אדמתם ולא אותם לעבדים.

[רש"י: (כז) וישב ישראל בארץ מצרים - והיכן, בארץ גושן [ו], שהיא מארץ מצרים:
ויאחזו בה - לשון אחוזה:]

אות ו
((גור אריה),) שלא תאמר שישבו בשתי ארצות במצרים ובגושן.


[רש"י: (כח) ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה [א]?
לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד [ב] שהתחילו לשעבדם.
דבר אחר:
שבקש לגלות את הקץ [ג] לבניו ונסתם ממנו:]

אות א
כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל.

אות ב
רצונו לומר שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה, בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו'.

אות ג
ואם תאמר לפי פירוש א' היה לו לסתום לקמן בפסוק שנכתב בו שמת יעקב, ולדבר אחר היה לו לסתום בפסוק האספו ואגידה לכם, ויש לומר דבאמצע הסדרה אינו ניכר אם נסתמה שדרכו להיות נסתם, ולא הייתי יודע הדרשות הללו, וכאן הוא מונה כל שנותיו והוי מקום מיתתו, וכן לענין גלוי הקץ דמסתמא לא היה מגלה להם הקץ אלא סמוך למיתתו, וכאן הוא מקום מיתתו כדפירש רש"י, לכן מוכח שפיר מיניה. ומהרש"ל כתב דלטעם א' קשה היה לו לסתום פרשת שמות, שהרי בפרשה זו לא הזכיר השעבוד, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לסתום הפרשה של ויקרא יעקב אל בניו וכו', לכן צריך גם לטעם א'.

[רש"י: (כט) ויקרבו ימי ישראל למות [ד] - כל מי שנאמר בו קריבה למות לא הגיע לימי אבותיו. [יצחק חי מאה ושמונים ויעקב מאה ארבעים ושבע. בדוד נאמר קריבה, אביו חי ארבע מאות שנים והוא חי שבעים]:
ויקרא לבנו ליוסף - למי שהיה יכולת בידו לעשות:
שים נא ידך – והשבע [ה]:
חסד ואמת - חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה [ו] לתשלום גמול:
אל נא תקברני במצרים - סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים [ז] עבודה זרה:]

אות ד
דקשה למה נאמר ויקרבו ימי בלשון רבים, וגם למה נאמר ימי דמשמע דקריבה קאי אימים, הוה ליה למימר ויקרב ישראל למות, ומפרש דאמת הוא דקריבה קאי אימים, ופירושו נתקרבו ונתקצרו הימים.

אות ה
דעת רש"י שלא תאמר דשימת יד הוא השבועה, והוכחתו מדכתיב גבי אברהם בפרשת חיי שרה שים נא ידך תחת ירכי, וכתיב אחריו ואשביעך בה', אלא הכוונה שיהיה חפץ מצוה בידו בשעה שנשבע, ואף על פי שאצלו לא היתה מצוה ראשונה, נמשך המנהג כן מאברהם, (רא"ם).

אות ו
לאו דוקא נקט רש"י חסד שעושין עם המתים, אלא רצונו לומר כל היכא דאינו מצפה לתשלום גמול, אף על גב שהוא חי שייך ביה חסד ואמת, והנה אליעזר אמר להם שיתנו לו רבקה בחנם ואל יצפו לשום תשלום גמול, לא ממנו שיתן להם מתנות, וכל שכן שאברהם לא יתן להם מתנות כיון שהוא רחוק מהם. ואם תאמר למה לא פירש רש"י לעיל גבי אליעזר שהוא חסד של אמת, ויש לומר שהרי מצינו ששילם יעקב ליוסף על מה שנשבע לו להוליכו לארץ ישראל שאמר לו ואני נתתי לך שכם אחד וגו' כמו שפירש רש"י לקמן, לכן פירש רש"י כאן לומר עם כל זה בשעה שביקש יעקב מיוסף שיקבור אותו בארץ ישראל לא הבטיחו ליתן לו כלום, וגם לא היה בדעתו ליתן לו שכם, ומשום הכי נאמר כאן חסד ואמת.

אות ז
((מהרש"ל),) יש לומר דצריך לג' טעמים הללו, דאי משום כנים לחוד היה לו לצוות לעשות ארון מברזל, לכך פירש גלגול מחילות, ואי משום הני תרי טעמים לחוד אם כן עדיין למה יטריח אותו להעלותו לארץ ישראל מיד, יצוה להם שיעלו עצמותיו עמהם כשיצאו מארץ מצרים כמו שציוה יוסף, לכן פירש הטעם שלא יעשוני עבודת אלילים, ולטעם עבודת אלילים לחוד קשה למה ציוה להעלותו לארץ ישראל, היה לו לצוות להשליכו אל נילוס, לכן צריך לטעם גלגול מחילות, ולהני תרי טעמי לחוד היה לו להשביעו כמו שהשביע יוסף אחיו, לכן צריך לטעם עפרה כנים.

[רש"י: (ל) ושכבתי עם אבותי - וי"ו זו מחובר למעלה לתחילת המקרא [ח] (פסוק כט) שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי, ואני סופי לשכב עם אבותי, ואתה תשאני ממצרים. ואין לומר ושכבתי עם אבותי, השכיבני עם אבותי במערה [ט], שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם [י].
ועוד, מצינו בכמה מקומות לשון שכיבה עם אבותיו היא הגויעה, ולא הקבורה, כמו (מ"א ב י) וישכב דוד עם אבותיו, ואחר כך ויקבר [כ] בעיר דוד:]

אות ח
משום דרש"י פירש בסמוך ושכבתי היא הגויעה, הוה ליה למימר מקודם ושכבתי שהיא המיתה ואחר כך הוה ליה למימר אל נא תקברני, לכן פירש וי"ו זו וכו'.

אות ט
שהוא לשון קבורה ממש, ומפני שושכבתי מורה על ידי עצמו, וקבורתו היא על ידי אחרים, הוכרח לפרש ושכבתי כמו השכיבני, ולכך הוסיף נמי מלת במערה כיון שושכבתי עם אבותי הוא לשון קבורה ממש שפיר מפורש עם אבותי שהכי קאמר השכיבני עם אבותי במערה.

אות י
רצונו לומר דשני סתירות הם, חדא דהיה לו לומר בתחילה ונשאתני ממצרים ואחר כך ושכבתי, דהא מתחילה צריך לישא אותו ואחר כך קוברין אותו, ועוד דכפל לשון הוא דהא כתיב אחריו וקברתני בקבורתם.

אות כ
על כרחך שכיבה דגבי דוד הוא מיתה, דאי שכיבה הוא קבורה אם כן הוה משמע דקברו אותו אצל אביו, דהיינו בבית לחם שהיה דר שם אביו של דוד, ואחר כך כתיב ויקבר בעיר דוד משמע בציון שהיא עיר דוד, אלא על כרחך צריך לומר דשכיבה הוא גויעה דהיינו מיתה.

[רש"י: (לא) וישתחו ישראל - תעלא בעידניה [ל] סגיד ליה:
על ראש המטה - הפך עצמו לצד השכינה [מ].
מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של [נ] חולה.
דבר אחר [ס]:
על ראש המטה, על שהייתה מיטתו שלמה שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגויים, והרי הוא עומד בצדקו.]

אות ל
((קיצור מזרחי),) מצאתי בספר, שיש חודש אחד שהשועל הוא מלך על החיות ועל אותו חודש אמר תעלא בעידניה.

אות מ
ואם תאמר והא בסמוך פירש תעלא בעידניה סגיד ליה משמע שהשתחוה ליוסף, ויש לומר דאי לא השתחוה אלא בשביל יוסף למה דוקא על ראש המטה, ואי לא השתחוה אלא בשביל שכינה, היה לו לומר וישתחו ישראל אל ה', או אל אלהים, אלא על כרחך דבשביל שכינה ובשביל יוסף היה משתחוה.

אות נ
אף על פי שלא היה עדיין חולה, מכל מקום תשש כחו והיה כחולה, דאם לא כן למה ביקש מקום קבורתו.

אות ס
((מהרש"ל),) דאין לומר לצד השכינה לחוד, אם כן היה לו לומר לראש המטה, אלא היה משתחוה גם ליוסף, רק שהוא דוחק לפרש הקרא שהשתחוה ליוסף והפך לצד השכינה, לכן פירש ד"א על שהיתה וכו', וזה לבד לא יתכן דאם כן למה לי על ראש, לכן צריך גם לטעם ראשון, עד כאן לשונו.