[רש"י: (א) ויאמר ליוסף -
אחד מן המגידים [ע], והרי זה מקרא קצר.
ויש אומרים:
אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד [פ], וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו:
ויקח את שני בניו עמו - כדי שיברכם [צ] יעקב לפני [ק] מותו:]

אות ע
שפירוש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם, והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו.

אות פ
ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל.

אות צ
דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם).

אות ק
דהיה יודע שתש כחו של יעקב ((עיין לעיל אות נ'),) ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בודאי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם).

[רש"י: (ב) ויגד - המגיד ליעקב, ולא פירש מי, והרבה מקראות [ר] קצרי לשון:
ויתחזק ישראל - אמר אף על פי שהוא בני, מלך הוא ואחלוק לו כבוד. מכאן שחולקין כבוד למלכות [ש].
וכן משה חלק כבוד למלכות (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי [ת],
וכן אליהו (מ"א יח מו) וישנס מתניו וגו':]

אות ר
הכא לא מצי רש"י לפרש דאפרים היה, דהא ויקח את שני בניו עמו, משמע דהיה אצל יוסף והלך עמו אל יעקב.

אות ש
שהרי יוסף היה צריך ליעקב ואף על פי כן השתחוה לו, אבל לעיל פירש רש"י תעלא בעידניה וכו', לפי שיעקב היה צריך ליוסף.

אות ת
ובאמת משה ידע שגם פרעה ירד כמו שאירע בסוף, אלא משום כבוד מלכות אמר כן.

[רש"י: (ד) ונתתיך לקהל עמים - בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים ואף על פי שאמר לי (לעיל לה יא) גוי וקהל גויים, גוי אמר לי על בנימין, קהל גויים הרי שנים לבד בנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק [א], ועתה אותה מתנה אני נותן לך:]

אות א
כלומר וחלוקו לשנים נחשב כאילו נולדו שני בנים אחרים, כי כל אחד מהם אשר בם נחלק השבט אינו השבט הנחלק, (רא"ם).

[רש"י: (ה) הנולדים לך, עד באי אליך - לפני בואי אליך [ב], כלומר שנולדו משפרשת ממני עד שבאתי אצלך:
לי הם - בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו:]

אות ב
לא עד בואי כמשמעו, דהא כתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, וכשבא יעקב ליוסף היו כבר שני שנים של רעב עוברים.

[רש"י: (ו) ומולדתך וגו' - אם תוליד עוד [ג] לא יהיו במנין בני אלא בתוך שבטי אפרים ומנשה יהיו נכללים, ולא יהא להם שם בשבטים לענין הנחלה, ואף על פי שנתחלקה הארץ למנין גלגלותם כדכתיב (במדבר כו נד) לרב תרבו נחלתו, וכל איש ואיש נטל בשוה חוץ מן הבכורות, מכל מקום לא נקראו שבטים [ד] אלא אלו [להטיל גורל הארץ למנין שמות השבטים, ונשיא לכל שבט ושבט. ודגלים לזה ולזה]:]

אות ג
דמלשון אשר משמע דודאי הוא שיוליד, לכן פירש אם תוליד, דאשר הוא אם, הואיל ומצינו דאם הוא אשר, כדפירש רש"י בפרשת חיי שרה גם אשר הוא אם.

אות ד
דאותה נחלה שירשו השבטים היו נקראים על שמם, כמו נחלת ראובן או נחלת שמעון וכן כולם, וגם לנחלת מנשה ואפרים יקרא הנחלה על שמם, נחלת מנשה, נחלת אפרים, כלומר כל אחד ואחד תחום לעצמו כמו שיטול כל אחד מן השבטים, ולא יקרא נחלת יוסף, וזהו שנקט רש"י לעיל ולא יהיה להם שם בשבטים, רצונו לומר ולא יקרא הנחלה על שמם.

[רש"י: (ז) ואני בבאי מפדן וגו' - ואף על פי שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה:
כברת ארץ - מידת ארץ, והם אלפים אמה כמדת תחום שבת, כדברי רבי משה הדרשן.
ולא תאמר שעכבו עלי גשמים מלהוליכה ולקברה בחברון, עת הגריד היה, שהארץ חלולה ומנוקבת [ה] ככברה:
ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ [ו], וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה [ז] לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם.
ואונקלוס תרגם: כרוב ארעא, כדי שיעור חרישת יום [הארץ].
ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת, קרואיד"א בלע"ז [מלוא מחרשה].
כדאמרינן (בבא מציעא קז א):
כרוב ותני [ח], (יומא מג ב) כמה דמסיק תעלא מבי כרבא:]

אות ה
ואף על פי שפירש כברת מלשון מדה, מכל מקום מדאפקיה בלשון כברת שמע מינה תרתי.

אות ו
ואם תאמר והא בפסוק בהדיא כתיב שנקברה בארץ ישראל, דכתיב מתה עלי רחל בארץ כנען, וכנען הוא ארץ ישראל, ויש לומר דהא ודאי שנקברה בארץ ישראל, אלא לארץ פירושו בעיר שבני אדם יושבים, כמו ארץ נושבת.

אות ז
וקשה והא בפרשת (וישב) [ויצא] פירש רש"י בשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה ליקבר עמו, ויש לומר שאותו דבר היה גורם לה שלא נקברה עמו במערת המכפלה, אבל עדיין קשה למה לא זכתה לילך ולהקבר בעיר ולא בשדה, אלא כדי שתהא לעזרה וגו', ואין לומר דזה הטעם לבד גרם ולא משום שזלזלה, דאם כן למה רחל לא נקברה עם יעקב יותר משאר אמהות, אלא על כרחך דתרווייהו גרמו, ואין להקשות למה לא אמר לו יעקב מזה עד עכשיו שעל פי הדבור היה, כי לא רצה לגלות לו הצרות שעתידים לבא עד עת ההכרח, דאם לא עכשיו אימתי, (גור אריה).

אות ח
פירוש חורש ושנה.

[רש"י: (ח) וירא ישראל את בני יוסף - בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו [ט], לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה:
ויאמר מי אלה - מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה:]

אות ט
דקשה לרש"י מה זה דכתיב מי אלה, וכי יעקב לא היה מכירן, אי נמי דקשה לרש"י וירא ישראל, והא בסמוך כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, ועל זה פירש ביקש לברכם וכו', ועל כרחך האי וירא ברוח הקודש קאמר, כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים.

[רש"י: (ט) בזה - [הראה לו] שטר אירוסין ושטר כתובה [י], ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש:
ויאמר קחם נא אלי ואברכם - זהו שאמר הכתוב (הושע יא ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, תרגלתי רוחי ביעקב בשביל אפרים, עד שלקחן על זרועותיו:]

אות י
וקשה למה הראה לו שטר אירוסין ואחר כך ביקש רחמים, ולמה לא עשה להיפך, ויש לומר שמתחילה היה סבור דמשום הכי אינו רוצה לברך אותם משום שסובר שאינם בני קידושין והם ממזרים, לכך הראה לו שטר וכו' שאינם ממזרים, וכיון שראה שעדיין לא בירך אותם, אמר בודאי נסתלקה ממנו רוח הקודש וביקש רחמים, (מהרש"ל).

[רש"י: (יא) לא פללתי - לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך [כ] עוד. פללתי לשון מחשבה, כמו (ישעיה טז ג) הביאי עצה עשי פלילה:]

אות כ
דקשה לרש"י פשיטא כיון שסבור שטרוף טורף איך יחשוב מחשבה לראות אותו, ועל זה פירש לא מלאני לבי, כלומר לא עלתה על דעתי מחשבה אחרת ולומר שמא לא נטרף ואראה אותך חי.

[רש"י: (יב) ויוצא יוסף אתם - לאחר שנשקם הוציאם יוסף מעם ברכיו כדי לישבם, זה לימין וזה לשמאל לסמוך ידיו עליהם ולברכם:
וישתחו לאפיו - כשחזר לאחוריו [ל] מלפני אביו:]

אות ל
((נחלת יעקב),) נראה לי דאזיל לטעמיה שפירש בפרשת מקץ, דכל השתחואה שבמקרא הוא פישוט ידים ורגלים, וממילא בעודו עומד לפני אביו לא היה יכול להשתטח, אלא ודאי כשחזר וכו'.

[רש"י: (יד) שכל את ידיו - כתרגומו: אחכמינון,
בהשכל וחכמה השכיל את ידיו (לכך, ומדעת), כי יודע היה כי מנשה הבכור, ואף על פי כן [מ] לא שת ימינו עליו:]

אות מ
דקשה לרש"י דכל כי שבמקרא היא נתינת טעם אלמעלה, ולפירוש התרגום דמפרש שכל לשון חכמה, אין זה נתינת טעם, ועל זה פירש אף על פי, כלומר אף על פי שהיה יודע כי מנשה הבכור וכו', והיינו חכמה כמו שמפרש הפסוק בסמוך כי יודע וכו', וכתב מהרש"ל רבים פירשו כי, כמו אף על פי, אבל אין נראה לי אלא כך הוא החיבור שכל את ידיו, ונתן טעם למה שכל ולמה לא אמר לו שיהפוך שיעמיד אפרים מימינו ומנשה משמאלו, כי מנשה הבכור, רצונו לומר בשביל שהיה מנשה הבכור לא היה רוצה לבייש אותו.

[רש"י: (טז) המלאך הגאל אתי - מלאך הרגיל להשתלח [נ] אלי בצרתי, כענין שנאמר (בראשית לא יא - יג) ויאמר אלי מלאך האלוהים בחלום יעקב וגו' אנכי האל בית אל:
יברך את הנערים – מנשה [ס] ואפרים:
וידגו - כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין [הרע] שולטת בהם:]

אות נ
שאין למלאך כח לגאול שום אדם בלא רשות הקדוש ברוך הוא.

אות ס
הוצרך לפרש זה שלא תאמר דעל כרחך לאו מנשה ואפרים הוא, דהא כתיב בסמוך ויברכם ביום ההוא וגו', ומה צריך לו לברך פעם אחרת, והוה אמינא דנערים הם בנים קטנים של יוסף, לכן פירש דעם כל זה על כרחך מנשה ואפרים הם, דהא לא היו לו בנים אחרים, והא דבירך אותם ב' פעמים, יש לומר דהכא כתיב ויברך את יוסף וכלל אותם בברכתו של יוסף, אבל לא בירך אותם בפני עצמם, ואחר כך ייחס להם ברכה בפני עצמם, ((קיצור מזרחי),) ולענ"ד נראה מפני שכתוב הנערים בה"א הידיעה הנזכרים לעיל ולא נזכרו כי אם מנשה ואפרים, גם לא נולד ליוסף שאר נערים, דהא פירש לעיל אשר הולדת אם תלד.

[רש"י: (יז) ויתמך יד אביו - הרימה מעל ראש בנו [ע] ותמכה בידו:]

אות ע
הוצרך לפרש כן מפני שהרמה שהיא ההסרה ומלת ויתמוך שמורה על הסמיכה הם שני הפכים.

[רש"י: (יט) ידעתי בני ידעתי – שהוא [פ] הבכור:
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל - שעתיד גדעון לצאת ממנו שהקב"ה עושה נס על ידו:
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו - שעתיד יהושע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל:
וזרעו יהיה מלא הגוים - כל העולם יתמלא בצאת [צ] שמעו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון:]

אות פ
הוצרך לפרש שלא תאמר ידעתי בני ידעתי דגם הוא יהיה לעם, והיה משמע שגם יוסף היה יודע שמנשה יהיה לעם, רק שיוסף חשב שיעקב אבינו אינו יודע, ומשום הכי קאמר לו יעקב שגם הוא יודע כמוהו שיגדל וגם יהיה לעם, זה לא מפורש בקרא, כי יוסף לא קאמר אלא כי מנשה הוא הבכור, ולזה פירש ידעתי בני ידעתי כמותך כי הוא הבכור, ועוד יודע אני מה שאין אתה יודע, שגם הוא יהיה לעם שגם זאת אני יודע שיגדל.

אות צ
דקשה לרש"י דוזרעו יהיה מלא הגוים משמע שזרעו יהיו נפוצים בכל העולם, ואדרבה זה קללה הוא, ועל זה פירש שמעו כו', רצונו לומר שם שלו כאילו אמר ושם זרעו יהיה בכל העולם, דהיינו על ידי ירח וחמה שנראין בכל העולם.

[רש"י: (כ) בך יברך ישראל - הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו [ק] ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה:
וישם את אפרים - בברכתו לפני מנשה [ר], להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים:]

אות ק
כי מאמר ישראל הוא כלל ישראל, והוא לשון רבים, ואיך אמר ישימך שהוא לשון יחיד, לכן הוסיף ויאמר איש לבנו וכו'.

אות ר
שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה, אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים וכו'.

[רש"י: (כב) ואני נתתי לך - לפי שאתה טורח להתעסק [ש] בקבורתי, וגם אני נתתי לך [ת] נחלה שתקבר בה, ואי זו, זו שכם, שנאמר (יהושע כד לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם:
שכם אחד על אחיך - שכם ממש, היא תהיה לך [א] חלק אחד יתירה על אחיך:
בחרבי ובקשתי - כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן.
דבר אחר:
שכם אחד היא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים, ושכם לשון חלק הוא, והרבה יש לו דומים במקרא
(תהילים כא יג) כי תשיתמו שכם, תשית שונאי לפני [ב] לחלקים.
[(שם ס ח) אחלקה שכם.
(הושע ו ט) דרך ירצחו שכמה, איש חלקו].
(צפניה ג ט) לעבדו שכם אחד:
אשר לקחתי מיד האמורי -
מיד עשו שעשה מעשה [ג] אמורי.
דבר אחר:
שהיה צד אביו באמרי פיו:
בחרבי ובקשתי - היא חכמתי [ד] ותפלתי.]

אות ש
הוצרך לומר שאתה טורח וכו', מפני שבלא זה אין לפסוק זה שום קישור למעלה.

אות ת
פירוש נתתי לך כבר, לפי שבאותן ברכות שברכו אחר כך יהיו הכל שוין בו, לכך אמר לו בזו נתתי, רצונו לומר נתתי לך ולא יהיה בכלל אותן ברכות, (מהרש"ל).

אות א
((מהרש"ל),) דקשה לרש"י דאם שכם הוא שם העיר למה כתיב אחד לשון זכר, אלא על כרחך אחד לאו אעיר קאי, לכן פירש העיר שכם תהיה לך חלק אחד.

אות ב
הוא פירוש על כי תשיתמו שכם.

אות ג
ולפי טעם זה קשה למה דמהו דוקא לאמורי, לכן פירש ד"א, ולד"א קשה היה לו לומר אמרי ולא אמורי, לכן צריך לב' טעמים, (מהרש"ל).

אות ד
רצונו לומר בחרבי היינו חכמה, כמו שחרב מציל את בעלה כך החכמה מצילה את בעלה, כענין שנאמר החכמה תחיה את בעליה, ובקשתי הוא לשון בקשה ותפילה.