[רש"י: (א) ואגידה לכם - בקש לגלות את הקץ [ה] ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים:]

אות ה
הואיל דהאספו והקבצו ב' לשונות, רמז לקץ דכתיב ונפוצות יהודה יקבץ וכתיב הנדחה אקבץ, שהוא רמז לגלות אחרון, ועוד יש לומר מדכתיב באחרית הימים למה לי, אלא רמז לקץ הימין שיהיה באחרית הימים.

[רש"י: (ג) וראשית אוני - היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה [ו] קרי מימיו:
אוני - כוחי.
כמו: (הושע יב ט) מצאתי און לי.
(ישעיה מ כו) מרוב אונים.
(שם כט) ולאין אונים:
יתר שאת - ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפים:
ויתר עז - במלכות, כמו (ש"א ב י) ויתן עז למלכו. ומי גרם לך להפסיד כל אלה:
(ד) פחז כמים - הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך
אל תותר - אל תתרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך.
ומהו הפחז אשר פחזת?
כי עלית משכבי אביך אז חללת – אותו שם [ז] שעלה על יצועי, שם שכינה שדרכו להיות עולה על יצועי:
פחז - שם דבר הוא לפיכך טעמו למעלה וכולו נקוד פת"ח.
ואלו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח וטעמו למטה:
יצועי - לשון משכב על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו:
(תהילים קלב ג) אם אעלה על ערש יצועי.
(תהילים סג ג) אם זכרתיך על יצועי:]

אות ו
דמלת אוני יתיר הוא, שהרי כבר כתיב כחי ואוני היינו נמי כחי כדפירש רש"י, ואף על פי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, אפשר דלאה מוכת עץ היתה. והרא"ם תירץ שמעכה באצבע, ויש עוד תירוצים אחרים עיין שם, ((נחלת יעקב),) ולולא דבריהם הייתי מפרש שלא נתעברה מטיפה ראשונה, אלא שכל הטיפות של יעקב היה לו לראובן שלא ראה קרי מחמת הרהור, עיין שם מ"ש.

אות ז
דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה.

[רש"י: (ה) שמעון ולוי אחים - בעצה אחת על שכם ועל יוסף. (לעיל לז יט - כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא הייתה שנאתן שלימה [ח], שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם [ט], על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים:
כלי חמס - אומנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו:
מכרתיהם - לשון כלי זיין, הסייף בלשון יוני מכי"ר.
דבר אחר:
מכרתיהם. בארץ מגורתם [י] נהגו עצמן בכלי חמס, כמו (יחזקאל טו ג) מכורותיך ומולדתיך,
וזה תרגום של אונקלוס: בארע תותבותהון:]

אות ח
לא אמר הטעם משום שלא היו מדברים לפני אחיהם הגדולים מהם, מפני שכיון שאמר לאביהם שהיו קורין לבני השפחות עבדים, אם כן הוא הוציא שם רע עליהם והיה להם פתחון פה, שהרי יוסף קרא אותם עבדים, לכך נתן טעם ברור וכו', (מהרש"ל).

אות ט
ואם תאמר והיאך היו מדברים שמעון ולוי בפני ראובן, ותירץ מהרש"ל שלא היה ראובן באותו פעם שם שהלך לשמש את אביו.

אות י
לפי שהכ"ף במלת מכרותיהם נחלפת בגימ"ל שהם מאותיות גיכ"ק.

[רש"י: (ו) בסודם אל תבא נפשי - זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה [כ] לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:
בקהלם - כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן:
אל תחד כבודי - שם, אל יתייחד עימהם שמי [ל], שנאמר (במדבר טז א) קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דה"א ו כב) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:
אל תחד כבודי - כבוד לשון זכר הוא, ועל כורחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתייחד [מ] עמהם, כמו (ישעיה יד כ) לא תחד אתם בקבורה:
כי באפם הרגו איש - אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז) והכית את מדין כאיש אחד, וכן במצרים (שמות טו א) סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו.
ופשוטו: אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג) וילמד לטרוף טרף אדם אכל:
וברצונם עקרו שור - רצו לעקור את יוסף [נ] שנקרא שור, שנאמר (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו. עקרו אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ט) את סוסיהם תעקר:]

אות כ
ובאמת צפורה גיורת היתה, עוד יש לומר דמשה נשאה קודם מתן תורה.

אות ל
יש לומר דלכך הביא רש"י זה דאל תקשה מנא ליה לפרש כן, דילמא מה שלא מנה יעקב במעשה זמרי ובקרח דאין דרך של קרא לייחס אלא עד השבטים, לכך הביא זה דהא מצינו שייחס עד יעקב, ואם כן למה לא יחסו גבי קרח אלא עד לוי וקשיא קראי אהדדי, אלא על כרחך צריך לומר דיעקב ביקש על זה שלא לייחסו שם, ובזה נראה שיתורץ קושיית הרא"ם שהקשה אדרבה יקשה בדברי הימים למה הוזכר שם שמו של יעקב שלא כמנהג, ועוד כתב הרא"ם אך קשה אם כן גבי זמרי בן סלוא נימא שמה שלא נאמר לשמעוני בן יעקב, הוא מפני שראשי המשפחות אינן עולין רק עד השבטים, ונראה כיון שמצינו גבי קרח שלא יחסו אותו עד יעקב מפני תפילתו כמו שכתבתי, דאם לא כן הוה קשיא קראי אהדדי, אם כן גבי זמרי נמי נימא שמפני תפלתו של יעקב הוא, דהא גבי אהדדי נקטי להו דכתיב בסודם וגו' וק"ל.

אות מ
כי נכח לזכר הוא נסתר לנקבה כמו הכא, דמלת תחד הוא לשון נסתר לנקבה וגם כן נכח לזכר וק"ל.

אות נ
לא שעקרוהו שהרי יוסף מלך, אלא מפני שמחשבתן היה לעקור נקראים עוקרים, וכמוהו ארמי אובד אבי.

[רש"י: (ז) ארור אפם כי עז - אפילו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה [ס] אל:
אחלקם ביעקב - אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים.
דבר אחר [ע]:
אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו [פ] דרך כבוד:]

אות ס
רצונו לומר אל היינו יעקב כדפירש רש"י שם בפרשת בלק.

אות ע
דלפירוש א' קשה מהו ואפיצם בישראל, לכן פירש ד"א, ואין לומר אם הד"א פירוש של ואפיצם הוא, אם כן מאי ד"א הא בפירוש ראשון לא פירוש כלום על ואפיצם, יש לומר שהד"א הוא פירוש גם על אחלקם, והכי פירושו אחלקם זה מזה ובמה אחלקם ואפיצם, כלומר ואפיצם הוא פירוש על ואחלקם, (מהרש"ל).

אות פ
אחלקם ביעקב קאי אשמעון, ואפיצם בישראל קאי על לוי, לכן כתיב בישראל דהוא לשון חשיבות.

[רש"י: (ח) יהודה אתה יודוך אחיך - לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר) וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם:
ידך בערף אויביך – בימי [צ] דוד, שנאמר (ש"ב כב מא) ואויבי תתה לי עורף:
בני אביך - על שם שהיו מנשים הרבה לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק (לעיל כז כט):]

אות צ
דהיה לו ליעקב לברך אותו שתמשול בגוים או תמלוך אתה, ולכך אמר ידך בעורף לרמז על דוד, (מהרש"ל).

[רש"י: (ט) גור אריה - על דוד נתנבא, בתחילה גור (שמואל ב' ה ב) בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם.
וזהו שתרגם אונקלוס: שלטון יהא בשרויא, בתחלתו:
מטרף - ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:
בני עלית - סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו'.
וכן מהריגת תמר [ק] שהודה (לעיל לח כו) צדקה ממני.
לפיכך כרע רבץ וגו' בימי שלמה (מ"א ה ה) איש תחת גפנו וגו':]

אות ק
רצונו לומר בני קאי על יהודה ולא על יוסף, חדא דהא יהודה גם הוא בנו, ועוד דהא מטרף תמר גם כן סלק עצמו וכמו שפירש רש"י, ואם כן סלק עצמו משתיהן ולמה נקט בני על יוסף, אלא ודאי בני קאי על יהודה.

[רש"י: (י) לא יסור שבט מיהודה - מדוד ואילך [ר], אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים על פי המלכות:
ומחקק מבין רגליו - תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:
עד כי יבא שילה - מלך המשיח שהמלוכה [ש] שלו, וכן תרגם אנקלוס.
ומדרש אגדה:
שילו, שי לו [ת], שנאמר (תהילים עו יב) יובילו שי למורא:
ולו יקהת עמים - אסיפת עמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו:
(יחזקאל כח יז) יפעתך.
ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף ושל נושך ואל"ף.
(איוב יג יז) שבאחותי באזניכם.
(יחזקאל כא כ) ושבאבחת חרב.
(מ"ב ד ב) ואסוך שמן.
אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר: (ישעיהו יא י) אליו גויים ידרושו.
ודומה לו (משלי ל יז) עין תלעג [א] לאב ותבוז ליקהת אם, לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה.
ובתלמוד (יבמות קו ב):
דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי [ב] דנהרדעא, ויכול היה לומר קהיית עמים:]

אות ר
דקשה לרש"י והא עד שאול לא היה מלך בישראל, ועל זה פירש מדוד ואילך שהוא משבט יהודה.

אות ש
((נחלת יעקב),) קאי אדלעיל לא יסור שבט מושלים מיהודה, ואפילו בזמן הגלות תהיה להם שררה מועטת, וכל זה יתנהג עד כי יבא שילה מי שהשבט שלו, והרב נקט המלוכה תמורת השבט והיא היא.

אות ת
רצונו לומר דהוא נמי מפרש שילה קאי אגואל, אבל לא מפרש שהוא לשון שילו, אלא ב' תיבות הם שי לו, פירוש מנחה לו.

אות א
מביא ראיה דיקהת בחד יו"ד לשון אסיפה.

אות ב
מקהילים קהלות סביבם הבאים ושומעים דבריהם עיין שם.

[רש"י: (יא) אסרי לגפן עירה - נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין, איש יהודה יאסור לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד:
שרקה - זמורה ארוכה, קורייד"א בלע"ז [עריס]:
כבס ביין - כל זה לשון רבוי יין:
סותה - לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא:
אסרי - כמו אוסר, דוגמתו (תהילים קיג ז) מקימי מעפר דל, (שם קכג א) היושבי בשמים, וכן בני אתונו כענין זה.
ואונקלוס תרגם: במלך [ג] המשיח.
גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים. שורקה אלו ישראל (ירמיה ב כא) ואנכי נטעתיך שורק:
בני אתונו - יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ טו).
ועוד תרגמו בפנים אחרים גפן אלו צדיקים. בני אתונו עבדי אורייתא באולפן, על שם (שופטים ה י) רוכבי אתונות [ד] צחורות. [כבס ביין יהא] ארגוון טב לבושוהי, דומה ליין.
וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה.
ואף רבותינו פירשו בתלמוד:
לשון הסתת שכרות במסכת כתובות (דף קיא ב) ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה:]

אות ג
והכי משמע הקרא אוסרי לגפן עירה, יסבבון ישראל עיר ירושלים, ולשורקה בני אתונו וישראל יבנון בית המקדש.

אות ד
רצונו לומר דקאי פסוק זה אתלמידי חכמים, צחורות פירוש לבנות, תלמידי חכמים שלובשים בגדים לבנים, אי נמי רוכבים על אתונות לבנות ממקום למקום כדי ללמוד תורה.

[רש"י: (יג) לחוף ימים - על חוף ימים [ה] תהיה ארצו.
חוף כתרגומו: ספר, מרק"א בלע"ז [גבול],
והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג יח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים:
וירכתו על צידון - סוף גבולו יהיה סמוך לצידון. ירכתו, סופו, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן:]

אות ה
דכתיב ישכן, דמשמע שכונתו על חוף ימים היינו ארצו, אבל הוא עצמו לחוף האניות, כלומר במקום הנמל במקום שהאניות מביאות סחורה שם יהא מצוי. נחלת יעקב דחה כל זה ואמר שארץ זבולון היתה בסוף הים מקום המבדיל בין ארץ ישראל ובין ארצות העמים, וממילא כל הספינות עוברים דרך ארצו, עיין שם.

[רש"י: (טז) דן ידין עמו - ינקום נקמת עמו מפלשתים, כמו (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו:
כאחד שבטי ישראל - כל ישראל יהיו כאחד [ו] עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו.
ועוד יש לפרש: כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה:]

אות ו
כלומר כאילו הוא הפוך ופירושו כל ישראל יחד, שהרי שמשון נקם נקמות כל ישראל יחד, ואין לפרש ידין ישפוט, כי לא מצינו זה בשום מקום.

[רש"י: (יז) שפיפן - הוא נחש. ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא [ז] נושף, כמו (בראשית ג טו) ואתה תשופנו עקב:
הנשך עקבי סוס - כך דרכו של נחש, ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס, ונופל רכבו אחור שלא נגע בו. ודוגמתו מצינו בשמשון (שופטים טז כט) וילפת שמשון את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו.
ואונקלוס תרגם:
כחיוי חורמן, שם מין נחש, שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם. וכפתנא, כמו פתן. יכמון, יארוב:]

אות ז
נושף הוא כמין שריקה, וכן פירש רש"י בפרשת בראשית.

[רש"י: (כ) מאשר שמנה לחמו - מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה [ח] (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (דף פה ב) פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו':]

אות ח
יש לומר דלכך מביא על הפסוק זה ראיה ממשה רבינו, שאל תקשה ליה מנא ליה לפרש דשמנה דכתיב כאן הוא לשון שמן, דילמא מאכל שלו יהיה טוב ושמן, לכך מביא ראיה ממשה רבינו עליו השלום וזה פשיטא הוא דבענין זה שבירכן יעקב ברכן משה רבינו עליו השלום, והתם כתיב בהדיא וטובל בשמן רגלו וק"ל.

[רש"י: (כא) אילה שלוחה - זו בקעת גינוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ.
אילה שלוחה - אילה משולחת לרוץ:
הנותן אמרי שפר - כתרגומו.
דבר אחר:
על מלחמת סיסרא נתנבא (שופטים ד ו) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו', והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח (שופטים ה טו) בעמק שלח ברגליו:
הנותן אמרי שפר - על ידם שרו דבורה וברק [ט] שירה.
ורבותינו דרשוהו:
על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה.
במסכת סוטה (דף יג א):
[ותרגומו] יתרמי עדביה [י] ייפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:]

אות ט
כתיב אילה שלוחה שהיא לשון נקבה, ואחר כך כתיב הנותן שהוא לשון זכר, ועל זה פירש דבורה וברק.

אות י
רצונו לומר התרגום מתרגם כן על פסוק זה, ולפי התרגום פירושו כן, מה שאמר הנותן אמרי שפר רצונו לומר על חלקו הוא יודה אמרי שפר, ומה שכתב רש"י לעיל הנותן אמרי שפר כתרגומו, צריך לומר לפי פירוש דלעיל שפירוש אילה שלוחה על פירות גנוסר, אז פירוש אמרי שפר לפי התרגום שהיו מברכים ברכה הראויה להם ודו"ק.

[רש"י: (כב) בן פרת - בן חן, והוא לשון ארמי אפריון נמטייה לרבי שמעון בסוף בבא מציעא (קיט א):
בן פרת עלי עין - חנו נטוי על העין הרואה אותו:
בנות צעדה עלי שור - בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו. ובנות הרבה צעדה, כל אחת ואחת [כ] במקום שתוכל לראותו משם. עלי שור. על ראייתו, כמו (במדבר כד יז) אשורנו ולא קרוב. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה נוטה לישוב המקרא:
פרת - תי"ו שבו הוא תיקון [ל] הלשון, כמו (קהלת ג יח) על דברת בני האדם:
שור - כמו לשור:
עלי שור - בשביל לשור.
ותרגום של אונקלוס:
בנות צעדה עלי שור תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו'.
וכתב בנות על שם בנות מנשה בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף פורת לשון פריה [מ] ורביה.
ויש מדרשי אגדה המתיישבים על הלשון:
בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לעיל לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו.
אמר יוסף: רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עינו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה:
בנות צעדה עלי שור - להסתכל בך בצאתך על מצרים.
ועוד דרשוהו:
לעניין שלא תשלוט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם:]

אות כ
דקשה לרש"י דבנות משמע שהיו הרבה בנות, וצעדה משמע אחת היתה, ועל זה פירש בנות וכו' כל אחת ואחת.

אות ל
כלומר לא תי"ו הנקיבה, כי על הזכר הוא מדבר.

אות מ
דקשה לרש"י מנא ליה לתרגם כן, ועל זה פירש פורת לשון פריה ורביה, ושרבב פירושו והגדיל.

[רש"י: (כג) וימררהו ורבו – וימררוהו [נ] אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו [ס] לאסרו, לשון (שמות א יד) וימררו את חייהם:
ורבו - נעשו לו אחיו אנשי ריב. ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לינקד ורבו, כמו (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו וגו'.
ואף אם לשון רביית חצים הוא, כך היה לו להנקד. ואינו אלא לשון פועלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב יב), שהוא לשון הושמו.
וכן (איוב כד כד) רומו מעט, שהוא לשון הורמו.
אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב. וכן (ישעיה כג ב) דומו יושבי אי, כמו נדמו.
וכן תרגם אונקלוס: ונקמוהי:
בעלי חצים - שלשונם כחץ. ותרגומו לשון (במדבר לא לו) ותהי המחצה, אותן שהיו ראויים לחלוק עמו נחלה:]

אות נ
מדכתיב בסיפא דקרא בעלי חצים מלשון ותהי המחצה אותן הראויין לחלוק עמו לנחלה.

אות ס
דאין לומר דקאי על אחיו לחוד, דהיה לו לומר ורבו וימררו, דאין למרר תחילה ואחר כך לריב, אלא ודאי דקאי גם אפוטיפר ואשתו.

[רש"י: (כד) ותשב באיתן קשתו - נתיישבה בחוזק. קשתו, חזקו:
ויפזו זרעי ידיו - זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון (מלכים א' י יח) זהב מופז, זאת הייתה לו מידי הקב"ה שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רועה אבן ישראל, עקרן של ישראל לשון (זכריה ד ז) האבן הראשה לשון מלכות.
ואונקלוס אף הוא כך תרגמו: ותשב.
ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקיים אורייתא בסתרא, תוספת הוא [ע] ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי בתוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו.
וכך לשון התרגום על העברי ותשב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקב"ה הייתה לו לקשת ולמבטח. בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרעי ידיו, לשון פז:
אבן ישראל - לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין [פ], יעקב ובניו.
ורבותינו דרשו:
ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו, וקוראו קשת על שם שהזרע יורה כחץ. ויפזו זרעי ידיו, כמו ויפוצו. שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו:
מידי אביר יעקב - שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא בסוטה (דף לו ב):]

אות ע
רצונו לומר שהתרגום הוסיף על הקרא.

אות פ
רצונו לומר התרגום מתרגם על אבן אב ובנין, ומנין לו לתרגם כן, ועל זה פירש לשון נוטריקון אב ובן.

[רש"י: (כה) מאל אביך - הייתה לך זאת והוא יעזרך:
ואת שדי - ועם הקב"ה היה לבך, כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך:
ברכות שדים ורחם - ברכתא דאבא ודאמא, כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עובריהן:
שדים - כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן [צ] על שם שהזרע יורה כחץ:]

אות צ
רצונו לומר היאך הוא מלת שדים לשון אב.

[רש"י: (כו) ברכת אביך גברו וגו' - הברכות שברכני הקב"ה גברו והלכו על הברכות שברך את הורי:
עד תאות גבעות עולם - לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק.
לאברהם אמר (שם יג יד - טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו', כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד.
ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה (ישעיה נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא אמר נחלת אברהם:
תאות - אשמול"ץ בלע"ז [גבול], כך חברו מנחם בן סרוק:
הורי - לשון הריון, שהורוני במעי אמי [ק], כמו (איוב ג ג) הורה גבר:
עד תאות - עד קצות, כמו (במדבר לד י) והתאויתם לכם לגבול קדמה (שם לד ח) תתאו לבוא חמת:
תהיין - כולם לראש יוסף:
נזיר אחיו - פרישא דאחוהי.
שנבדל מאחיו, כמו:
(ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל.
(ישעיה א ד) נזורו אחור.
ואונקלוס תרגם: תאות גבעת עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות לשון (שמואל א' ב ח) מצוקי ארץ, שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם:
ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו וקוראו קשת של שם שהזרע יורה כחץ ויפזו זרועי ידיו כממו ויפוצו [ר] שיצא הזרע מבין אצהעות ידיו מידי אביר יעקב שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא בסוטה (לו,ב) ואונקלוס תרגם תאות עולם לשון תאוה וחמדה [ש]וגבעות לשון מצוקי ארץ והם הברכות שחמדתן [ת] אמו והזקיקתו לקבלם.]

אות ק
רצה לפרש היאך שייך מלת הורי ללשון אב.

אות ר
רצונו לומר דזיין וצד"י מתחלפין בכמה מקומות, כמו זעקת שהוא כמו צעקת.

אות ש
וכן פירוש הפסוק עד תאות גבעות עולם, פירוש ברכות שברכני אבא גברו, כלומר טובים על הברכות שבירך את הורי לפי שהברכות שלי חמדו גדולי עולם, ומפרש רש"י מי חמדו שחמדתן אמו וכו', (מצאתי).

אות ת
דקשה לרש"י לפי התרגום דמפרש תאות לשון חמדה אם כן מה שכתוב בתחילה ברכות אביך גברו וגו', שפירושו הברכות שלי שנתן לי הקדוש ברוך הוא גברו יותר מברכות שבירך את אבותי כדפירש רש"י לעיל, אם כן לפי התרגום היאך מיושב מה שכתוב אחריו עד תאות גבעות עולם, ועל זה פירש שחמדתן אמו וכו', רצונו לומר לפי התרגום קאי תאות על רבקה שהיא אמו של יעקב שהיא חמדה לאותן ברכות והזקיקה את יעקב לקבלן, ולכן הלבישה את יעקב בגדי עשו החמודות בשביל שיקבל יעקב הברכות.

[רש"י: (כז) בנימין זאב יטרף - זאב הוא אשר יטרף [א], נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא כא) וחטפתם לכם איש אשתו, בפלגש בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש"א יד מז) ושאול לכד המלוכה וילחם וגו' במואב ובאדום ובכל אשר יפנה ירשיע:
בבקר יאכל עד - לשון ביזה ושלל, המתורגם (במדבר לא יב) עדאה.
ועוד יש לו דומה בלשון עברית (ישעיה לג כג) אז חולק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחילת פריחתן וזריחתן של ישראל:
ולערב יחלק שלל - אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל. מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר (אסתר ח ז) הנה בית המן נתתי לאסתר.
ואונקלוס תרגם: על שלל הכוהנים בקדשי המקדש:]

אות א
ויטרף אינו דבק עם זאב, שכל זאב טורף אלא טורף שב על בנימין, ורצונו לומר בנימין זאב הוא מפני שטורף כמוהו. ומהרש"ל פירש דמקרא משמע שבנימין יטרוף את הזאב ואין שייך באדם לשון טרף, לכן פירש זאב הוא וכו'.

[רש"י: (כח) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם - והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן?!
אלא כך פירושו וזאת אשר דבר להם אביהם [ב] מה שנאמר בענין.
יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי?
תלמוד לומר: ויברך אותם [ג], כולם במשמע:
איש אשר כברכתו - ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:
ברך אותם - לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו.
מה תלמוד לומר ברך אותם?
לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל.
יכול שלא כללן בכל הברכות?
תלמוד לומר: ברך אותם:]

אות ב
((מהר"ן),) ואי לאו קרא דוזאת אשר דבר להם אביהם הוה אמינא דיעקב ניחם על דבריו לגמרי וחזר ממה שקנטר, שכן ויברך אותם כולם במשמע, לכך הוצרך לומר וזאת אשר וכו' להודיע שמה שאמר בענין יהא עומד בחזקתו אלא שחזר וכללם וכו'.

אות ג
לא מצאתי זה בשום מדרש, וגם תמוה בעיני היכן מצינו זה שבירך לראובן שמעון ולוי, אי משום שכללם כולם בברכה אחת, הלא זה למדנו מברך אותם, אם כן ויברך אותם למה לי.
[רש"י: (לג) ויאסף רגליו - הכניס רגליו:
ויגוע ויאסף - ומיתה לא נאמרה בו.
ואמרו רבותינו ז"ל: יעקב אבינו לא [ד] מת.]

אות ד
בגמרא מקשה והלא חנטו אותו הרופאים, וכתיב נמי בסמוך שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען, יש לומר לא טעם טעם מיתה, היינו שלא היה לו צער מיתה, ועוד נאמרו בזה דברים וכו'.