[רש"י: (ג) וימלאו לו - השלימו לו ימי חניטתו עד [ה] שמלאו לו ארבעים יום:
ויבכו אתו מצרים שבעים יום - ארבעים לחניטה, ושלשים לבכיה [ו], לפי שבאה להם ברכה לרגלו [ז], שכלה הרעב, והיו מי נילוס מתברכין:]

אות ה
רצונו לתרץ כי לא תבא לשון מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה, כמו את מספר ימיך אמלא, כלומר ימים הקצובים לו, וימלאו ימיה ללדת כלומר ימים הקצובים לימי לידתה, וכן רבים במקרא, וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה, לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם, כלומר לחניטות מ' יום, וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו, להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמילוי שהוא הפוך הריקות, (הרא"ם).

אות ו
לאפוקי שלא תפרש וימלאו לו מ' יום ואחר כך ויבכו אותו עוד שבעים יום.

אות ז
דאם לא כן למה בכו, ואין לומר משום כבוד יוסף, כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה.

[רש"י: (ה) אשר כריתי לי - כפשוטו כמו (שמות כא לג) כי יכרה איש.
ומדרשו: עוד מתיישב על הלשון, כמו אשר קניתי.
אמר רבי עקיבא: כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה.
ועוד מדרשו לשון כרי, דגור [ח], שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה:]

אות ח
כרי הוא לשון עברי, ודגור הוא לשון ארמי.

[רש"י: (ו) כאשר השביעך - ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך, אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן עבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון [ט] ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ב):]

אות ט
((רא"ם),) ויש לתמוה אם כן איך הורשה לדבר עם אחיו בלשון הקודש, וכדפירש רש"י על פסוק כי פי המדבר אליכם, יש לומר שהתנה עמו שלא ידבר עם המצריים דוקא, וכשדבר יוסף עם אחיו לא היה שום אדם אתו בבית, ולא יודע הדבר שדיבר בלשון הקודש. ((נחלת יעקב),) אי קשיא הא קשיא והא כל דברי המליץ היה בלשון הקודש ושם היו הרבה מצריים, ועוד קשה מדידיה אדידיה דבפסוק כי פי המדבר כתב שהרבה ממצרים היו יודעים אותו, ואם כן מה תועלת בשבועה שיוסף לא ידבר בו, והרבה מהמצריים ידברו בו, וע"ש שהאריך.

[רש"י: (טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם - מהו ויראו?
הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא [י] קרבן:
לו ישטמנו - שמא ישטמנו.
לו מתחלק לעניינים הרבה:
יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון:
(לעיל ל לד) לו יהי כדבריך.
(שם כג יג) לו שמעני.
(יהושע ז ז) ולו הואלנו.
(במדבר יד ב) לו מתנו.
ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון:
(דברים לב כט) לו חכמו.
(ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי.
(שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שוקל על כפי.
ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה [כ] במקרא, והוא לשון אולי, כמו:
(לעיל כד ה) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא.
ויש אולי לשון בקשה [ל] כגון:
(שמואל ב' טז יב) אולי יראה ה' בעניי.
(יהושע יד יב) אולי ישיב ה' אותי.
הרי הוא כמו, (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך.
ויש אולי לשון אם,
(לעיל יח כד) אולי יש חמישים צדיקים:]

אות י
בב"ר א"ר תנחומא הוא לא נתכוין אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, עכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהם וכו' עד כאן, ולמטה גם כן לא היה רוצה לישב מפני כבוד המלכות.

אות כ
אף על פי שאין לו דומה במקרא, מכל מקום מצינו למימר דלו לשון שמא, דהואיל ומצינו דלו הוא לשון אולי כמו שהביא רש"י פסוקים על זה, ואולי מצינו נמי שהוא לשון שמא, אם כן לו נמי לשון שמא, דהא לו ואולי הכל לשון אחד.

אות ל
רצונו לומר מזה נמי מוכח דלו ואולי הכל אחד הוא, דהא לו בכמה מקומות לשון בקשה, ויש אולי נמי לשון בקשה ואם כן מצינו למימר שלו נמי לשון שמא, כמו אולי, ויש אולי לשון אם, כמו שהביא רש"י לעיל, אם כן לו ואולי הכל אחד הוא.

[רש"י: (טז) ויצוו אל יוסף - כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, ציווה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה [מ] שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה:
אביך ציווה - שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו:]

אות מ
דאין לומר שהיה אחר שאינו מן האחים דאז בודאי לא יאמין בדבר, כי היה יודע יוסף שלא יחשוד אותו אביו על זה. ((גור אריה),) דאין סברא שהיו מגלים סוד זה וחרפתם לנכרי שמכרו אחיהם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם.

[רש"י: (כא) וידבר על לבם - דברים המתקבלים על הלב, עד שלא ירדתם לכאן היו מרננים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין, ואם אני הורג אתכם מה הבריות אומרות כת של בחורים ראה ונשתבח בהן, ואמר אחי הם, ולבסוף הרג אותם, יש לך אח שהורג את אחיו.
דבר אחר:
עשרה נרות לא יכלו לכבות [נ] נר אחד וכו':]

אות נ
((גור אריה),) כי י"ב שבטים כנגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולכן א"ל עשרה נרות, רצונו לומר אף שהיו חושבים להרוג אותו היה ניצל מידם, וכל זה מפני שהיה כל אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר ליאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבדם וכו', אבל אין לומר דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין ראיה דיוסף היה מלך והיה יכול לצוות על אלף אנשים להרוג אותם.