[רש"י: (ב) בני האלוהים - בני השרים והשופטים.
(דבר אחר: בני האלוהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם).
כל אלוהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח:
(שמות ד טז) ואתה תהיה לו לאלוהים,
(שם ז א) ראה נתתיך אלוהים:
כי טבת הנה - אמר רבי יודן: טבת כתיב, כשהיו מטיבין [ס] אותה מקושטת ליכנס לחופה,
היה גדול נכנס ובועלה תחלה:
מכל אשר בחרו - אף בעולת בעל, [ע] אף הזכר והבהמה:]

אות ס
מלשון מטיבין את הנרות פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת רצונו לומר מקושטות, כמו ועפרון ישב שישב עתה, ועוד טבת חסר הוא מלשון יחיד, כלומר דלא היו טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן, אבל אי כתיב טבות מלא יהיה משמע שתמיד יהיה טובות, רצונו לומר מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק"ל.

אות ע
(רא"ם) דאם לא כן נשים מכל אשר בחרו למה לי, אלא נשים לבעולה, אשר בחרו לזכר ולבהמה. (נחלת יעקב) הקשה הרא"ם דבקדושין (דף י"ג) משמע שלא נכשלו באשת איש, נ"ל דבני אלהים שהם השרים חטאו באשת איש ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים, לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס, והרא"ם אמר שמא אגדות חלוקות הם.

[רש"י: (ג) לא ידון רוחי באדם - לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל [פ] האדם:
לעולם - לאורך ימים, [צ] הנה רוחי נדון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, [ק] לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים:
בשגם הוא בשר - כמו בשגם, [ר] כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם:
והיו ימיו וגו' - עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול.
ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר הייתה הגזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:]

אות פ
ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל שפירושו בשביל רחל.

אות צ
ואם תאמר לעולם ממש, ויש לומר דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואחר כך כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש רש"י לאורך ימים, רצונו לומר לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר.

אות ק
משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנא ליה לרש"י זה, יש לומר משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אחר כך כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לא עלה במחשבה להשחית וק"ל.

אות ר
רצונו לומר השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל.


([רש"י:ד) הנפלים - על שם שנפלו [ש] והפילו [ת] את העולם, ובלשון עברית לשון ענקים הוא:
בימים ההם - בימי דור אנוש [א] ובני קין:
וגם אחרי כן - אף על פי [ב] שראו באבדן של דור אנוש שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול [ג] ללמוד מהם:
אשר יבאו - היו יולדות ענקים כמותם:
הגיבורים - למרוד במקום:
אנשי השם - אותן שנקבו בשמות עירד, מחויאל, מתושאל, שנקראו על שם אבדן [ד] שנימוחו והותשו.
דבר אחר: אנשי שממון, ששממו את העולם:]

אות ש
ב"ר, רצונו לומר נהרגו.

אות ת
רצונו לומר זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו גם כן, כלומר שהנפילים אשר היו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס.
פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא ופירושו שהפילו בני אדם בגבורתן, (מהרש"ל). (נחלת יעקב),

אות א
ונראה לי העיקר כמ"ש בפרשת שלח בפסוק ושם ראינו את הנפילים וז"ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ"ל, ולפ"ז שנפלו מן העולם רצונו לומר מהעולם העליון שהם השמים.

אות ב
רצונו לומר גם אחרי כן היו רעים וחטאים (נחלת יעקב),

אות ג
יש מקשין דבפרשת עקב על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב, דור המבול לא היו להם ממי ללמוד וע"ש.

אות ד
היינו מחויאל, והותשו היינו מתושאל, דאם לא כן למה קרא אותן אנשי השם והם אנשי בליעל.

[רש"י: (ו) וינחם ה' כי עשה - נחמה הייתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה [ה] ממרידן:
ויתעצב - האדם:
אל לבו - של מקום, [ו] עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס.
דבר אחר: וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם [ז] שעשה בארץ.
וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות.
(במדבר כג יט) ובן אדם ויתנחם,
(דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם,
(שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה,
(שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי,
כולם לשון מחשבה אחרת הם:
ויתעצב אל לבו - נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש"ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים:
גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו: אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד.
אמר לו: הן.
אמר לו: והא כתיב ויתעצב אל לבו?!
אמר לו: נולד לך בן זכר מימיך?
אמר לו: הן.
אמר לו" ומה עשית?
אמר לו: שמחתי ושימחתי [ח] את הכל.
אמר לו: ולא היית יודע שסופו למות!
אמר לו: בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא.
אמר לו: כך מעשה הקב"ה,[ט] אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן, בשביל הצדיקים [י] העתידים לעמוד מהם:]

אות ה
שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו, ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים.

אות ו
דאם לא כן קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה, לכן פירש להעציב את האדם, ופירוש ויתעצב מלשון נתעב ונאלח, כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו, ומהרש"ל פירש מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם, אבל לד"א שנהפך מדת הרחמים למדת הדין קאי ויתעצב על הקב"ה.

אות ז
כלומר מתחילה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול, שהרי אחר זה כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא תחילת הדבור, ואינו פירש ההפוך לומר שהפך ממחשבתו מדת הרחמים למדת הדין הוא מה שאמר אמחה את האדם, דאם כן ויאמר אמחה את האדם מבעיא ליה ולמה נאמר ויאמר ה' אמחה וגו', אלא ודאי תחילת דבור הוא וכיון שהוא תחילת הדיבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם.

אות ח
רצונו לומר שמחתי בעצמי ושימחתי גם את האחרים.

אות ט
וקשה היאך מדמה מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם, ויש לומר שזה היה לדחות המין, אבל באמת הוא בשביל הצדיקים וכו', (מהרש"ל).

אות י
רצונו לומר ועוד בשביל הצדיקים, דאם לא כן לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה, והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם, אלא על כרחך צריך לומר שהוא כמו ועוד, וק"ל.

([רש"י:ז) ויאמר ה' אמחה את האדם - הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מחוי:
מאדם עד בהמה - אף הם [כ] השחיתו דרכם.
דבר אחר: הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו:
כי נחמתי כי עשיתים - חשבתי מה לעשות להם על אשר עשיתים:]

אות כ
ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש דבר אחר וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל).

[רש"י: (ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק - הואיל והזכירו ספר בשבחו, [א] שנאמר (משלי י ז) זכר צדיק לברכה.
דבר אחר: ללמדך, שעיקר תולדותיהם [ב] של צדיקים מעשים טובים:
בדורותיו -
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר.
ויש שדורשים אותו לגנאי,[ג] לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:
את האלהים התהלך נח – ובאברהם [ד] הוא אומר (יז א) התהלך לפני, (כד מ) אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו:
התהלך - לשון עבר, [ה] וזהו שמושו של למד בלשון [ו] כבד, משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד,
(שם יג יז) קום התהלך להבא, התהלך נח, לשעבר,
(ש"א יב יט) התפלל בעד עבדיך להבא,
(מלכים א ח מב) ובא והתפלל אל הבית הזה, לשון עבר,
אלא שהוי"ו שבראשו [ז] הופכו להבא:]

אות א
כתב הרא"ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא היו ראויים לבא אל התיבה עכ"ד, ולא נהירא דהא לעיל פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאף על פי שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול, אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים, שנאמר כאן אלה ופוסל את הראשונים דור המבול, ולכך קראן תולדות, אבל דור המבול לא נקראו תולדות.

אות ב
ונראה לי דרצונו לומר מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, שמע מינה דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחילה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו', שמע מינה דמעשים טובים עיקר תולדותיהם.

אות ג
כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק, ויש לומר שהוא סומך על את האלהים כמו שפרש"י ז"ל, ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבא גבי אברהם כתיב התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק להכניס הבריות תחת כנפי השכינה, אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו, לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים, כלומר שלא היה לו שום עסק כי אם אלהים. ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מאן דאמר לשבח, ומאן דאמר לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו'. ואף על פי ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחיה הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירוש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אף על פי שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק.

אות ד
דעת רש"י דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד.

אות ה
מבנין התפעל.

אות ו
רצונו לומר שהלמ"ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד.

אות ז
רצונו לומר אם לא היה הוי"ו של והתפלל, היה פירושו ג"כ לשעבר ואני קבלתי שפירוש הוי"ו שבראשו הוא וי"ו של ובא, שאם כתב בא והתפלל על כרחך לפרש אותו עבר, כמו פעל ועשה יצר וברא, אבל עכשיו דכתיב ובא, מהפכו לעתיד.

[רש"י: (יא) ותשחת - לשון ערווה [ח] ועבודה זרה, כמו (דברים ד טז) פן תשחיתון, כי השחית כל בשר וגו':
ותמלא הארץ חמס – גזל [ט]:]

אות ח
רצונו לומר כיון דשניהם במשמעות ותשחת, א"כ הי מנייהו מפקת.

אות ט
לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן, דחמסן יהיב דמי וגזלן לא יהיב דמי, אבל חמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוה נמי גזלן, ועיין בבבא קמא.

[רש"י: (יב) כי השחית כל בשר - אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין [י] לשאינן מינן:]

אות י
רצונו לומר מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא כדכתיב דרך גבר בעלמה, והא דלא נקט נמי דגים, משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים.

[רש"י: (יג) קץ כל בשר - כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיה באה [כ] לעולם והורגת [ל] טובים ורעים:
כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם [מ] אלא על הגזל:
את הארץ - כמו מן הארץ, ודומה לו:
(שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר,
(מ"א טו כג) חלה את רגליו, מן רגליו.
דבר אחר: את הארץ עם הארץ, שאף שלושה טפחים של [נ] עומק המחרישה נימוחו וניטשטשו:]

אות כ
אינו רצונו לומר שעל כל פנים תבא, אלא כשתבא עליהם גזירות מות אינו אלא מזה המין.

אות ל
פירוש דרכה להרוג רעים וטובים, שהרי עד עכשיו לא הרגה רעים וטובים.

אות מ
ואם תאמר והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו', משמע דמשום זנות מתו, ויש לומר דהא והא גרם, דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים, ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפילו על הרעים, אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן, דאם לא כן הפסוקים סתרי אהדדי דבתחילה אמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, משמע בשביל זנות הביא המבול, ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס, משמע דבשביל גזל הביא המבול, אלא על כרחך צריך אתה לחלק כן, והשתא אתי שפיר הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון עכו"ם וגלוי עריות, אף על גב דקרא לא מפרש אחר כך ע"ז אלא גילוי עריות בלבד, כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, דהיינו גילוי עריות כדפירש, אלא משום דאין עונש מיתה על עכו"ם ואינה הורגת טובים ורעים. ועוד יש לומר משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם, דהיינו שניהם, גזל ועריות, לכך נחתם על שניהם, כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר עריות ועכו"ם, ויש לומר דלעיל כתיב וירא אלהים, דמשמע העבירות שבין אדם למקום, אבל גזל הוא בין אדם לחבירו עכ"ל.

אות נ
פירוש דג' טפחים בעומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה, וכאן כתיב את הארץ ומשום דלפירוש ראשון קשה למה לא כתיב מארץ, לכן פירש דבר אחר עם הארץ רק דקשה כיון דמילה את לאו שם תאר הוא רק דקשה למה לא נאמר עם, לכן צריך גם לפירוש ראשון.

[רש"י: (יד) עשה לך תבת - הרבה רווח והצלה לפניו.
ולמה הטריחו בבניין זה?
כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו:
מה זאת לך?
והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו:
עצי גפר - כך שמו. ולמה ממין זה על שם גופרית, [ס] שנגזר עליהם להימחות בו:
קנים - מדורים מדורים לכל בהמה וחיה:
בכפר - זפת בלשון ארמי. ומצינו בתלמוד כופרא. בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, [ע] דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ.
ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן [פ] מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ:]

אות ס
רצונו לומר מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ובאותן מים חמין מחה את העולם, ומנא ליה דמים חמין היו, ויש לומר מדכתיב הכא וישוכו המים, ובאחשורוש כתיב וחמת המלך שככה, מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו וחמתו בערה בו, אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים, גמרא פרק חלק, ופרק קמא דראש השנה.

אות ע
ואם תאמר והיאך תליא זה בכאן, ויש לומר דבלא פירוש דלעיל לא היה קשה למה לא היה כאן כמו בתיבתו של משה, לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו, שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת, אבל עתה שפירש רש"י דכופר היינו זפת, אם כן למה לא היה גם כן התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא, ועוד יש לומר דבלא זה הייתי אומר דכופר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת, הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב כמו כופר מבפנים ומבחוץ, אבל כיון שפרש"י דכופר זפת הוא א"כ קשה למה לא היו שוין.

אות פ
וקשה והלא נח גם כן צדיק היה, לכן פירש אבל כאן וכו'.

[רש"י: (טז) צהר -
יש אומרים: חלון.
ויש אומרים: [צ] אבן טובה המאירה להם:
ואל אמה תכלנה מלמעלה - כסויה משופע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי [ק] שיזובו המים למטה:
בצדה תשים - שלא יפלו הגשמים [ר] בה:
תחתים שנים ושלשים - שלוש עליות זו על גב זו:
עליונים לאדם,
אמצעים למדור בהמה,
תחתיים לזבל:]

אות צ
צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר, וי"א חלון מדכתיב ויפתח נח את חלון התיבה.

אות ק
רצונו לומר ולא יפלו לתוכה, ואם תאמר למה לא היה עושה אותה שוה, ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו בה המים, ויש לומר דמה שפירש רש"י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו, ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים, אבל עתה שאינו אויר אלא אמה באורך ורחבו אינו אלא ששית שבאמה והוא טפח לפי ערך אורך התיבה למטה ש' אמות ורחבה לא היתה כי אם נ' אמות.

אות ר
רצונו לתרץ והא פתחי הספינות למעלה הם.

[רש"י: (יז) ואני הנני מביא - הנני מוכן [ש] להסכים עם אותם [ת] שזירזוני ואמרו לפני כבר (תהילים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו:
מבול - שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך [א].
וזהו לשון אונקלוס שתרגם: טופנא.
שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול:]

אות ש
דקשה לרש"י דלשון ואני משמע הוא רוצה וגם אני, וכלפי מעלה לא שייך זה ח"ו שאחר יסייעו, ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר, כן אני מסכים עמהם, אי נמי דקשה לרש"י למה כתב ואני הנני כפל לשון, וק"ל.

אות ת
רצונו לומר שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו', ועכשיו מסכים אני עמהם.

אות א
ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פירושים ויש לומר דבי"ת ממילת מבול דגושה וכל דגש מביא י' או נ' פ' הפועל או אות כפל, וא"כ לפירוש א' שבלה את הכל הוי כאילו כתיב נבול מלשון נבול תבול, ולפירוש ב' שבלבל את הכל הוי כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבול, ולפירוש ג' שהוביל רצונו לומר שמביא את הכל מגבוה לנמוך הוי כאילו כתוב יובל דהוא לשון מביא, כמו יובילו שי למורא.

[רש"י: (יח) והקמותי את בריתי - ברית היה צריך על הפירות [ב] שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו [ג] רשעים שבדור:
אתה ובניך ואשתך - האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו [ד] בתשמיש המטה:]

אות ב
כאילו אמר והקימותי בריתי אתך אז ובאת אל התיבה, ולולי זה לא תוכל.

אות ג
ואם תאמר דילמא להאי טעמא לחוד, ויש לומר דהוי ליה למימר ואקים את בריתי וגו', והואיל וכתיב והקימותי, פירושו כבר כשבראתי אותם הקימותי את בריתי אתך שיקיימו דברי.

אות ד
והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה נאמר צא אתה ואשתך, והא דכתיב ויצא נח ובניו ואשתו, עיין מה שכתבתי לקמן.

[רש"י: (יט) ומכל החי – אפילו [ה] שדים:
שנים מכל - מן הפחות שבהם [ו] לא פחתו משנים, אחד זכר ואחד נקבה:]

אות ה
דהא כתיב אחריו מכל בשר, משמע את הכל שיש בו בשר אלא לכך נאמר מכל החי להביא אפילו שדים דלא הוי בכלל מכל בשר דהא לאו בשר נינהו.

אות ו
דקשה לרש"י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה.

[רש"י: (כ) מהעוף למינהו - אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם, ומאליהם באו [ז], וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה:]

אות ז
רצונו לומר כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו'.

([רש"י:כב) ויעש נח - זה בנין [ח] התיבה.]

אות ח
דקשה לרש"י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב"ה, וזה אינו דהא אחר כך נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה ואשתך וגו', שמע מינה דעדיין לא בא אל התיבה, אלא זה בנין התיבה.