[רש"י: (ב) הטהורה - העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו [ט] שלמד נח תורה:
שבעה שבעה - כדי שיקריב [י] מהם קרבן בצאתו:]

אות ט
דאם לא כן מנא ידע, טהורים וטמאים בהאי שעתא מי הוו? (קיצור מזרחי), ומכל מקום הוצרכו לומר בגמרא שהתיבה קולטתו ומאליהן באו, דאם לא כן היאך היה יכול לבדוק אותם, שהרי אחד מן סימני טהרה הוא קורקבן נקלף, ואין לידע אלא לאחר שחיטה, הקשה הגור אריה ואם תאמר מנא ליה שלמד נח תורה דילמא מה שלקח זה משום שהתיבה לא קלטה אלא ז' זוגות, ומתרץ דמפשוטו של מאמר משמע דכל שלא דבקו במינן אין התיבה קולטתן, ואי אפשר שממין הטמאין לא היו אלא שנים, וממין הטהורים לא היה אלא ז', אלא ודאי זוגות הרבה היו משני המינין ולקח נח מן הטהורים שבעה ומן הטמאים שנים ומהיכן ידע, אלא שלמד תורה, ודייקא נמי קרא דכתיב תקח לך, משמע הקיחה היתה ביד נח, ודוק נ"ל.

אות י
דמה שנאמר בקרא ז' ז' היינו רצונו לומר דבין כולם היו ז', דהיינו ג' זוגות ואחד נשאר בלא זוג, והא דכתיב בקרא ז' ז', לאו למימרא שיהיו ז' זוגות אלא ז' עופות ואותן ז' יהיו איש ואשתו, כמו גבי שנים שנים איש ואשתו דהיינו שני עופות ואותן שנים יהיו איש ואשתו, הכי נמי גבי ז' ז', וא"כ נשאר אחד בלא זוג, ועל זה קשה למה נשאר אחד בלא זוג, אלא כדי שיקריב וכו', ואותו היה זכר, מצאתי, (אבל הוא נגד המד"ר ע"ש כמו שכתב בסמוך). קבלתי הטעם שנח ביציאתו מן התיבה הוצרך להקריב ד' עולות לד' זוגות שנצולו מן התיבה, הוא ואשתו וג' בניו עם נשותיהם, אולי חטאו במחשבה וד' נקבות בשביל ד' זוגות הנ"ל לקרבן תודה, כי ד' צריכין להודות וכו', וחם ואשתו שחטאו בשימושם בתיבה הקריב עליהם חטאת לכל אחד ואחד, ויצאו בזה ו' זוגות וזוג אחד לקיום המין כמו בטמאים, ומהר"ן וגור אריה כתבו בזה דברים אחרים והרואה יבחר.

[רש"י: (ג) גם מעוף השמים וגו' - בטהורים הכתוב מדבר. וילמד [כ] סתום מן המפורש:]

אות כ
אין להקשות למה לא כתיב גבי עופות טהורים וגבי בהמה סתם, וילמוד בהמות מעופות, שהרי גם לעיל הקדים עופות לבהמות דכתיב מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה, יש לומר דלכך הקדים בהמות טהורין וכתב בהן ז' ז', לרמוז לו דמשום הכי ציוה שיקח טהורים ז' כדי שיקריב קרבן, אבל אי הוה כתיב עופות ברישא לא הוה אמרינן דמשום קרבן ציוה ליקח שבעה שבעה, דהוה אמינא בהמות דומיא דעופות ובעופות כתיב לחיות זרע על פני כל הארץ, א"כ הוה אמינא דבהמות נמי משום להחיות זרע ציוה ליקח שבעה, משום הכי נקט בהמות ברישא, וק"ל, ומהרא"י תירץ בענין אחר ע"ש.

[רש"י: (ד) כי לימים עוד שבעה - אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק [ל] שחס הקב"ה על כבודו ועכב את הפורענות.
צא וחשוב שנותיו של מתושלח ותמצא שהם כלים בשנת שש מאות שנה לחיי נח:
כי לימים עוד - מהו עוד?
זמן אחר זמן, זה נוסף על מאה ועשרים שנה:
ארבעים יום - כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם לצור צורת ממזרים:]

אות ל
דאם לא כן מה ענין של השבעה ימים שזכר הכתוב בפירוש.

[רש"י: (ז) נח ובניו - האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, [מ] מפני שהעולם היה שרוי בצער:
מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:]

אות מ
נ"ל דקשה לרש"י למה סמוך ויבוא נח וגו' לקרא דלעיל מיניה ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ ויבוא נח וגו', אלא להודיע הטעם למה נאסרו בתשמיש המטה מפני שהמבול היה והעולם היה שרוי בצער, משום הכי כתוב אחריו ויבא נח ובניו וגו', כלומר משום הכי באו האנשים לבד ולא שמשו, ומה שכתוב ביציאתו ג"כ ויצא נח ובניו, אף על פי שמותר בתשמיש היה, היינו לפי שנח היה דואג לעסוק בפריה ורביה אחר המבול, כדפירש רש"י לקמן עד שנתן הקב"ה אות שלא יביא עוד מבול, אבל הרא"ם לא גרס כל דבור זה ע"ש.

[רש"י: (ט) באו אל נח - מאליהן:
שנים שנים - כולם הושוו במניין זה, [נ] מן הפחות היו שנים:
באו אל נח - מאליהן. [ס]]

אות נ
דאם לא כן תקשה לך הא כתיב מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה

אות ס
דאם לא כן הובאו מיבעי ליה.
[רש"י: (יא) בחדש השני -
רבי אליעזר אומר: זה מרחשון.
רבי יהושע אומר: זה אייר:
נבקעו – להוציא [ע] מימיהן:
תהום רבה - מידה כנגד מידה, הם חטאו ברבה רעת האדם (בראשית ו ה) ולקו בתהום רבה:]

אות ע
לא כסתם בקיעה, שמורה על קלקול הנבקע ושבירתו, אבל הבקיעה הזאת היתה לתגבורת המעיינות.

([רש"י:יג) בעצם היום הזה - למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה [פ] אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום:]

אות פ
דאם לא כן ביום הזה מיבעיא ליה, דומיא דביום הזה דלעיל.

([רש"י:יד) צפור כל כנף -
דבוק הוא, [צ] צפור של כל מין כנף, לרבות חגבים (כנף לשון נוצה כמו (ויקרא א יז) ושסע אותו בכנפיו שאפילו נוצתה עולה, אף כאן צפור כל מין מראית נוצה):]

אות צ
כלומר אל תאמר צפור בפני עצמו וכנף בפני עצמו, דהא גם לצפור יש כנף, אי נמי דאי כל כנף הוא בפני עצמו אם כן איך קאמר שכל כנף באו עמו לתיבה, כי לא יתכן להיות כנף בלתי עוף, אלא דבוק הוא וכו', ומפרש והולך למה צריך למכתב כנף, דפשיטא הוא שיש לעוף כנף, ועוד איך שייך לומר כל כנף, וכי יש לצפור כל הכנפים שבעולם? ומתרץ כל מין כנף לרבות חגבים דגם להם יש כנף, אבל במשמעות צפור לא משמע חגבים, דהא לאו צפור הוא, ומהרש"ל פירש אילו לא היה דבוק הוי דרשינן כמו כל צפור כנף, והוה ממעטינן דבר שאין לו כנף וחגבים ג"כ הוי ממועט מפני שלא נקרא צפור.

[רש"י: (טז) ויסגור ה' בעדו - הגין עליו [ק] שלא ישברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם.
ופשוטו של מקרא סגר כנגדו [ר] מן המים.
וכן כל בעד שבמקרא לשון כנגד הוא
(בראשית כ יח) בעד כל רחם,
(מ"ב ד ד) בעדך ובעד בניך,
(איוב ב ד) עור בעד עור,
(תהילים ג ד) מגן בעדי,
(ש"א יב יט) התפלל בעד עבדיך, כנגד עבדיך:]

אות ק
דאם לא כן מאי ויסגור ד' בעדו, הרי כבר עשה התיבה ונכנס בתוכה כמו שצוהו כדי להנצל על ידה, אלא על כרחך שזהו מ"ש מתחילה והקמותי וגו', ולולי זה לא תוכל.

אות ר
פירוש ע"י שצוהו לעשות התיבה ולכנוס, זו הוא סגירתו מן המים.

[רש"י: (יז) ותרם מעל הארץ - משוקעת הייתה [ש] במים אחת עשרה אמה כספינה טעונה המשוקעת מקצתה במים ומקראות שלפנינו יוכיחו:]

אות ש
דקשה לרש"י הא לאחר מ' יום כבר גדלו המים ולמה לא נתנשאה התיבה כבר, אלא משוקעת וכו'.

[רש"י: (יח) ויגברו – מאליהן [ת]:]

אות ת
דאם לא כן אלא היה מתגברות המים מפני המבול שהיה בתוך מ' יום, אם כן היה לו להפוך ולכתוב בקרא ויהי המבול מ' יום על הארץ ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ ותלך וגו', אלא ודאי להכי כתיב ויגברו המים לבסוף לומר שהתגבורת לא היה מפני המבול שבתוך המ' יום אלא מאליו, כלומר שהיה התהום עולה מאליו ומפני זה התגברו המים ודוק, והרא"ם תירץ בענין אחר, שהרי כבר פסקו הגשמים מסוף מ' יום, ואי אפשר לומר בתוך מ' יום היה תגבורת זה, שהרי כתיב ויגברו המים על הארץ ק"ן יום, ואין סברא לומר שתגבורת הראשון היה ממי המבול והשני מן התהום.

[רש"י: (כ) חמש עשרה אמה מלמעלה - למעלה של כל גובה כל ההרים [א] לאחר שהושוו המים לראשי ההרים:]

אות א
לא למעלה על שטח הארץ, כי קודם זה כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים, שהם כמה אלפים משטח הארץ.

[רש"י: (כב) נשמת רוח חיים – נשימה [ב ] של רוח חיים:
אשר בחרבה – ולא [ג] דגים שבים:]

אות ב
כל אשר נשמת רוח חיים, שב אל האדם לבדו, אבל הרא"ם כתב שהגירסא היא נשימה של רוח חיים, כלומר כל שיש בו נשימה של רוח חיים, אבל אין לומר נשמה דהא אין לבהמות נשמות ודוקא גבי אדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אבל לא גבי בהמות וחיות ועופות.

אות ג
(קיצור מזרחי), ושמא לזה כיון רש"י באמרו כי השחית כל בשר אפילו בהמה וחיה, ואילו דגים לא קאמר, וקרא הכי נמי דייק דכתיב על הארץ אבל לא דגים שבים.

[רש"י: (כג) וימח - לשון ויפעל [ד] הוא ואינו לשון ויפעל והוא מגזרת [ה] ויפן ויבן.
כל תיבה [ו] שסופה ה"א כגון בנה, מחה, קנה, כשהוא נותן וי"ו יו"ד בראשה נקוד בחירק תחת היו"ד:
אך נח - לבד נח, זהו פשוטו.
ומדרש אגדה:
היה גונח וכוחה דם [ז] מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו, ועליו נאמר (משלי יא לא) הן צדיק בארץ ישולם.]

אות ד
מבנין קל על משקל וירא ויתן, רק שהם עומדים וזה יוצא, לא לשון ויפעל מבנין נפעל כמו וימח מן הארץ.

אות ה
דקשה לרש"י כיון שהוא לשון ויפעל למה נקוד וימח בחיר"ק שהוא מבנין הכבד, ולא נקוד וימח בקמ"ץ שהיא מבנין הקל, ומתרץ שהוא מגזרת ויפן ויבן דנקוד ג"כ י' בחיר"ק, ודלא כפירוש הרא"ם שהוא ממשקל ויפן, והא דמ"ם בפת"ח מפני הח' שהיא גרונית.

אות ו
דקשה לרש"י מה טעם בכולהו למה נקוד חיר"ק תחת היו"ד.

אות ז
ואם תאמר מנא ליה לרש"י כל זאת, ויש לומר דכתיב אך נח ואך מיעוט היא, ואין כאן שום דבר למעט, אלא נח עצמו היה מתמעט מחיותו שהיה גונח כו'.