[רש"י: (ג) לכם יהיה לאכלה - שלא הרשיתי לאדם הראשון לאכול בשר אלא ירק עשב,[ל] ולכם כירק עשב שהפקרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל:]

אות ל
ומה שהתיר לנח הבשר יותר מלאדם, נראה לעניות דעתי לפי שמקודם היו האדם והבהמה שוין כולם מעשה ה' יצרם מן האדמה, ואין לזה יתרון על זה ולמה ימית האחד את חבירו, אבל בזמן המבול שחטאו כולם והיה ראוי שיאבדו כולם אלא שנתקיימו בזכות נח, ובזה היה לו יתרון על הבעלי חיים וכו'.

[רש"י: (ד) בשר בנפשו - אסר להם אבר מן החי,[מ] כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר:
בנפשו דמו - בעוד נפשו בו:
בשר בנפשו לא תאכלו - הרי אבר מן החי ואף בנפשו דמו לא תאכלו, הרי דם מן החי:]

אות מ
כתב הרא"ם הנוסחא הנכונה שמצאתי, בנפשו-בעוד נפשו בו לא תאכלו, הרי אבר מן החי, בעוד נפשו בדמו לא תאכלו הרי דם מן החי, וב' מן בנפשו במקום עם כאילו אומר הבשר בעודו עם הנפש לא תאכלו, ומיתורא דדמו דרשו, שמלת בנפשו נדרש לפניו ולאחריו, בשר בנפשו בנפשו דמו, ופירוש הבשר בעודו עם נפשו, וכן כשעם נפשו דמו, כלומר כשדמו עודנו עם נפשו לא תאכלו, ומה שהוצרך לומר בעוד נפשו בו, ולא אמר כלשון הכתוב בשר עם נפשו כמובן ממלת בנפשו הוא, מפני שבשר עם נפשו לא תאכלו מורה שלא תאכל הנפש עם הבשר יחד, לפיכך פירש בנפשו בעוד נפשו בו וכו'.

[רש"י: (ה) ואך את דמכם - אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש [נ] מהשופך דם עצמו:
לנפשותיכם - אף החונק עצמו [ס] אף על פי שלא יצא ממנו דם:
מיד כל חיה - לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן, שנאמר (תהילים מט יג) נמשל כבהמות נדמו, לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:
ומיד האדם - מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש:
מיד איש אחיו - מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג, אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו.
כמו שדרשו רבותינו ז"ל: והאלוהים אנה לידו במסכת מכות (י ב) הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו':]

אות נ
דאי משופך דם אחר הא כבר נאמר ומיד האדם.

אות ס
דאם לא כן לנפשותיכם למה לי.

[רש"י: (ז) ואתם פרו ורבו - לפי פשוטו [ע] הראשונה לברכה, וכאן לצווי.
ולפי מדרשו: להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים:]

אות ע
שסובר דפסוק דפרשת בראשית ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, וכן נמי קרא דלעיל פסוק א' ויאמר להם פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים, אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אלא מכאן דלא כתיב ביה ברכה.

[רש"י: (ט) ואני הנני - מסכים אני עמך, שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורבייה עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת את העולם עוד, וכן עשה. ובאחרונה [פ] אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחיזוק ברית להבטחתי, ואתן לך אות:]

אות פ
וכן עשה באחרונה רוצה לומר וכן עשה בפעם שנית, כלומר אף על פי שהבטיחו כבר לעיל, מכל מקום היה דואג לפי שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא על תנאי הוא, אם עושין רצונו מקיים הבטחתו ואם לאו אין מקיים הבטחתו, ולכך היה דואג עד שהבטיח הקדוש ברוך הוא שלא להביא מבול עוד, (ובזה יתורץ גם כן לדעת המדרש רבה למה ציוה לנח מצות פריה ורביה הא כבר ציוה לאדם, אלא משום שהיה נח דואג משום הכי היה צריך לצוות לו), ואין להקשות למה היה דואג הא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא כדפירש רש"י לעיל לא אוסיף כפל הדבר לשבועה, דיש לומר לפי שכתב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף וגו', רצונו לומר כך עלה בלבו של הקדוש ברוך הוא, אבל נח לא ידע כלום בדבר.

[רש"י: (י) חית הארץ אתכם - הם המתהלכים עם הבריות:
מכל יוצאי התבה - להביא שקצים [צ] ורמשים:
לכל חית הארץ - להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם, שאין הילוכן עם הבריות:]

אות צ
שקצים הם עופות טמאים שנאמר בהם שקץ הם, ורמשים כמשמען.

[רש"י: (יא) והקימותי – אעשה [ק] קיום לבריתי, ומהו קיומו, את הקשת כמו שמסיים והולך:]

אות ק
דקשה לרש"י והלא כבר כתיב ואני הנני מקים את בריתי.

[רש"י: (יב) לדרת עולם - נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות [ר] לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי:]

אות ר
ונראה לי דכך פירושו לדרת עולם את קשתי נתתי בענן, רוצה לומר בזמן שהדורות חסרים שהם רשעים צריכין לאות הקשת, ובזמן שהדורות מלאים שהן צדיקים אין צריכין לאות הקשת וק"ל, והרא"ם כתב דהכי פירושו הואיל וכתוב לדרת חסר, קרינן לדרת בקמ"ץ תחת הדל"ת ופת"ח תחת הרי"ש לשון דירה, ורוצה לומר לכל משפחה ומשפחה הדרים בעולם את קשתי נתתי בענן, ואפקיה בלשון יחיד לומר שיש דורות וכו', ומהרש"ל פירש אילו נכתב לדורות מלא הוה אמינא כל הדורות לעולמי עד הוצרכו לאות, אבל עכשיו שכתוב לדרת חסר לדרת שהם לעולם הזה הם צריכים לאות אבל לדורות שהם לעולם הבא הדרים בעולם, אין צריכים לאות.

[רש"י: (יד) בענני ענן - כשתעלה במחשבה לפני להביא [ש] חשך ואבדון לעולם:]

אות ש
דעת רש"י לפרש דהאי בענני ענן לאו עננים ממש קאמר, אלא כלומר אם יהיו ראוים למבול ותעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון בעולם, ונראתה וגו' ולא יהיה עוד וגו', אבל אי פירוש עננים ממש למה אמר ולא יהיה עוד המים למבול, וכי בשביל שיהיה עננים על הארץ ראוים הם למבול נראה לי דיוקו דרש"י הוא מדכתיב ענן על הארץ שיחס הענן אל הארץ, וכי מה שייכות יש לענן אל הארץ, הוה ליה למימר בענני ענן בשמים, לכן פירש שאינו לשון ענן ממש אלא חושך וכו', ועל הארץ רוצה לומר על העולם.

[רש"י: (כ) ויחל - עשה עצמו חולין,[ת] שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת:
איש האדמה - אדוני האדמה, כמו (רות א ג) איש [א] נעמי:
ויטע כרם - כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי [ב] תאנים:]

אות ת
דאם לא כן ויחל למה לי לא הוה ליה למימר אלא ויטע כרם.

אות א
דאין לפרש איש של נעמי, מפני שאין האיש קנוי לאשתו כמו שהאשה קנויה לבעלה עד שיאמר איש אשה, כמו שיאמר אשת איש, כי סמיכות אשת איש הוא על דרך הקנין.

אות ב
וקשה בשלמא זמורות של גפן מוכח מדכתיב ויטע כרם ואין נטיעה אלא זמורות, דזריעת הזרע של אילן שהוא הגרעינין שבתוך הפרי אינו נקרא נטיעה, אלא זמורות של תאנים מנא ליה, ורבי איסריל בביאורים שלו תירץ דהוכחתו מדכתיב ויחל ופירש עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת כדפירש רש"י, משמע שהיה לו גם כן שאר נטיעות, והואיל ולא הוזכר בתורה עד כאן מין אחר אלא תאנים כדכתיב בפרשת בראשית ויתפרו עלה תאנה, לכך אנו אומרים מין תאנים היה לו, ולי נראה כיון דחם בנו סרסו כדי שלא יוליד בן רביעי, ומהיכן ראה חם שמבקש להוליד עוד בן רביעי, אלא מדנטע נטיעות המביאין לידי תאוה ולא מצינו שום פרי המביאה לידי תאוה כמו התאנה, כמו שאמרו ז"ל עץ שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היה שנאמר ויתפרו עלה תאנה וגו', במה שקלקלו בזה נתקנו, ומכח אותו עץ נלבש תאות הגופנית, כמו שכתוב וידע אדם עוד את אשתו, ופירש רש"י הוסיף תאוה על תאותו, משום הכי פירש רש"י שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים, והרא"ם מביא בשם ר"י מאורליינ"ש למה הכניס דוקא אלו, לפי שזמורות ויחורי תאנים מתקלקלין טפי ממים, לפיכך הכניסם יותר משאר אילנות.

[רש"י: (כא) אהלו - אהלה כתיב רמז לעשרת שבטים שנקראו על שם שומרון [ג] שנקראת אהלה,[ד] שגלו על עסקי היין, שנאמר (עמוס ו ו) השותים במזרקי יין:
ויתגל - לשון ויתפעל:]

אות ג
ביחזקאל ותלדנה בנים ובנות ושמותיהן שומרון אהלה וירושלים, ומדכתב כאן אהלה במקום אהלו רמז לגלות שומרון.

אות ד
ולפי זה ניחא לשון ויתגל, שהוא לשון גלות.

[רש"י: (כב) וירא חם אבי כנען - יש מרבותינו אומרים:
כנען ראה והגיד לאביו לכך הוזכר על הדבר ונתקלל:
וירא את ערות אביו - יש אומרים: [ה] סרסו, ויש אומרים רבעו:]

אות ה
יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו בסמוך אות ח' אפרשנו.

[רש"י: (כג) ויקח שם ויפת - אין כתיב כאן ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצווה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל לט יא) אתן לגוג מקום שם קבר. וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיה כ ד) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף [ו] וחשופי שת וגו':
ופניהם אחורנית - למה נאמר פעם שניה?
מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו, הפכו פניהם אחורנית:]

אות ו
וחשופי לשון גילוי, שת לשון ערוה, כלומר בגילוי ערוה שהיו ערומים ולא היה להם בגד לכסות ערותן, אבל יפת שכסה זכה גם כן לכיסוי דהיינו קבורה, ושם שנתאמץ במצוה יותר וכסה בשמלה זכה לטלית של ציצית, והא דאמר במסכת סוטה בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות לחוטין של תכלת ולרצועות של תפלין, דמשמע למצות ציצית זכו בה מדבור מחוט, ויש לומר דטלית של ציצית לחוד ותכלת לחוד, דמשום כיסוי של שם זכו לטלית עם ציצית של לבן, ומשום דיבורו של אברהם זכו לתכלת.

[רש"י: (כד) בנו הקטן – הפסול [ז] והבזוי, כמו (ירמיה מט טו) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם:]

אות ז
דאם לא כן למה קרא אותו קטן והלא גדול מיפת הוא, שהרי הקרא מונה אותו קודם יפת, ואין לומר משום חשיבותו כמו שכתב רש"י גבי ויולד נח את שם ואת חם ואת יפת, דהא חם הוא הפחות שבכולם, ומהרש"ל פירש דקשה ליה והלא שם הוא הקטן דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו', וכתיב ונח בן ת"ר שנה והמבול היה וגו', וכתיב שם בן ק' שנה שנתיים אחר המבול, שמע מינה שנולד שם בשנת תק"ב שנה לאביו, שמע מינה שהוא הקטן עכ"ל.

[רש"י: (כה) ארור כנען - אתה גרמת לי [ח] שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, [ט] אמר להם לאחיו אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם ואבינו יש לו שלושה בנים ועודנו מבקש בן רביעי:]

אות ח
מאן דאמר סרסו הוכחתו מכאן מדכתיב ארור כנען, ולמה קלל לכנען אלא משום שחם סרס את אביו, לכך אמר אתה גרמת לי וכו', ומאן דאמר רבעו הוכחתו מדכתיב וירא חם, וכתיב התם וירא אותה שכם מה להלן שרבעה אף כאן שרבעו, והא דקלל את כנען הא והא הוי רבעו וגם סרסו, ופירשו התוספות מה שלא קלל לחם בעצמו, לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו, ואין קללה במקום ברכה.

אות ט
ואם תאמר מהיכן ראה חם שמבקש נח בן רביעי, ויש לומר משום דכתיב ויתגל בתוך אהלה, אהלו קרי ואהלה כתיב, ופירש רש"י ויתגל לשון ויתפעל, כלומר שנח התפעל את עצמו, כלומר שמש עם אשתו כלומר בקשוי אבר כאילו שמש, ובזה הכיר בו שמבקש בן רביעי וק"ל, עיין לעיל שכתבתי ישוב אחר על זה ושניהם כאחד טובים.

[רש"י: (כו) ברוך ה' אלוהי שם - שעתיד לשמור הבטחתו לזרעו [י] לתת להם את ארץ כנען:
ויהי כנען עבד למו - למס עובד:]

אות י
הא דמפרשים הקרא על זרעו של שם ולא על שם עצמו, נראה לי משום דכתיב ויהי כנען עבד למו, ואי קאי על שם היה לו לומר ויהי כנען עבד לו, אי נמי משום דכתיב אלהי שם, ולא מצינו שנאמר אלהי גבי יחיד, אלא דוקא גבי אומה מייחד שמו, כגון אלהי ישראל אלהי העברים, לכך מפרש על זרעו של שם.

[רש"י: (כז) יפת אלוהים ליפת - מתורגם יפתי ירחיב:
וישכון באהלי שם - ישרה שכינתו בישראל.
ומדרש חכמים:
אף על פי שיפת אלוהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני,
לא שרתה בו שכינה. והיכן שרתה?
במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם:
ויהי כנען עבד למו - אף משיגלו [כ] בני שם, ימכרו להם עבדים מבני כנען]

אות כ
דאי בזמן המלכות הרי כבר כתיב ברוך ה' אלהי שם וגו', מה תלמוד לומר פעם שנית ויהי כנען עבד למו? אלא אף משיגלו וכו', ואם תאמר בשביל יפת, אם כן הוה ליה למימר יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואחר כך וישכון באהלי שם, אלא לומר לך אף משיגלו וכו'.