ויקרבו ימי ישראל למות
זה שאמר הכתוב: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה (ד"ה א כט).

כצל ימינו, הלוואי כצלו של כותל, או כצל האילן, אלא כצלו של עוף, שנאמר: ימינו כצל עובר ואין מקווה, אין מי יקווה שלא ימות, אלא הכל יודעים ואומרים בפיהם שהן מתים.
אברהם אומר: אנכי הולך ערירי (בראשית טו).
יצחק, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (שם כז).
יעקב, ושכבתי עם אבותי.

אימתי?
בשעה שנטה למות, לכך כתיב: ויקרבו ישראל למות:


ויקרבו ימי ישראל למות
זה שאמר הכתוב: אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו (קהלת ח).

אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:
חצוצרות שעשה משה במדבר, כיון שהגיע למות גנזן הקדוש ברוך הוא שלא יהא תוקע אדם אחר בהן, והן באין אצלו לקיים מה שנאמר: אין שלטון ביום המות.

דבר אחר:
אין שלטון ביום המות, כשעשה זמרי אותו מעשה.

מה כתיב שם?
ויבא אחר איש ישראל אל הקבה (במדבר כה).
והיכן היה משה, והלא פנחס היה מדבר לפני משה?!
אלא לקיים מה שנאמר: אין שלטון ביום המות, ואין מות אלא לשון השפלה, נתנה הישועה לפנחס והשפיל משה את עצמו.
ואף דוד כתיב בו: והמלך דוד זקן (מלכים א א). כיון שנטה למות ויקרבו ימי דוד למות (שם ב).
ואף יעקב כשנטה למות, התחיל משפיל עצמו לפני יוסף, שנאמר: ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך.

אימתי?
כשקרב למיתה שנאמר: ויקרבו ימי ישראל למות.

אמר ר' שמעון בן לקיש:
אמר ליה הקב"ה: חייך, אתה נטמן ואין אתה מת.

ויקרבו
מהו ויקרבו?
א"ל הקדוש ברוך הוא היום קובל עליך לומר כי הוא יקום כאדם שהוא אומר פלוני קרב על חברו הוי ויקרבו.

ויקרבו
אמרו רז"ל:
כל מי שנאמר בו קריבה למות, לא הגיע לימי אבותיו.

דוד כתיב בו קריבה, שנאמר: ויקרבו ימי דוד למות לא הגיע לימי אבותיו בעז ועובד וישי ועובד.

אמרו רז"ל:
יותר מד' מאות שנה חיה ודוד לא חיה, אלא שבעים לא הגיע לימי אבותיו לפיכך כתיב בו ויקרבו.

עמרם חיה קל"ז שנים ומשה לא חיה, אלא מאה ועשרים לפיכך כתיב בו: הן קרבו ימיך למות (דברים לא).
יעקב כתיב בו קריבה שלא הגיע לימי אבותיו.
אברהם חיה קע"ה,
יצחק ק"פ,
יעקב קמ"ז,
לפיכך כתיב בו קריבה ויקרבו ימי ישראל:


ויקרא לבנו ליוסף
למה לא לראובן ולא ליהודה?
ראובן בכור ויהודה מלך והניחן, וקרא ליוסף.
ללמדך שהכל מכבדין למי שהשעה עומדת לו.
ועוד, שהייתה ספק בידו לעמוד בצוואתו.

ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תקברני במצרים
בשבילך ירדתי למצרים, בשבילך אמרתי אמותה הפעם, ועכשיו אפילו אדם מת בספינה, הנפש הולכת אצל אבותיו.

ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם
שהיה מחבבין את הקבורה בקברי אשר כריתי.

ועשית עמדי חסד ואמת
וכי יש חסד של שקר שהוא אומר חסד ואמת?!
משל הדיוט אומר: מת בריה דרחמך טעון, מת רחמך פרוק.
אמר ליה: אם תעשה עמדי חסד אחר מיתתי, הוא חסד של אמת.

אל נא תקברני במצרים
שסופה ללקות בכנים ויהיו מרחשות תחתי, לפיכך אל נא תקברני במצרים.

דבר אחר:
למה לא רצה יעקב להיקבר במצרים?
שלא יעשוהו מצרים עבודה זרה, שכשם שנפרעין מן העובד, כך נפרעין מן הנעבד, דכתיב: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים (שמות יב).

וכן אתה מוצא בדניאל, כיון שפתר חלומו של נבוכדנצר, מה כתיב?
באדין מלכא נבוכדנצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה וניחוחין, אמר לנסכא ליה (דניאל ב), אבל דניאל לא קבל.

למה?
שכשם שנפרעין מעובדי כו"ם, כך נפרעין ממנה.

וכן את מוצא בחירם, כיון שעשה עצמו אלוה, מה כתיב בו?
יען גבה לבך ותאמר אל אני וגו' (יחזקאל כח).
אמר ליה הקדוש ברוך הוא: הנה חכם אתה מדניאל וגו', שנבוכדנצר בקש לקרב לו ולא קבל ואתה עושה עצמך אלוה?!

מה כתיב שם?
על ארץ השלכתיך לפני מלכים נתתיך לראות בך.

דבר אחר:
יעקב אמר: שלא יפדו בי המצרים, שהן משולין לחמורים, שנאמר: אשר בשר חמורים בשרם (שם כג), ואני משול כשה, שנאמר: שה פזורה ישראל (ירמיה כ).
וכתיב: ופטר חמור תפדה בשה (שמות יג), שלא יפדו בי המצרים, הוי, אל נא תקברני במצרים.

ולמה האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל?
אמר ר' אלעזר:
דברים בגו.

אמר רבי חנניה:
דברים בגו.

אמר ר' יהושע בן לוי:
דברים בגו.

מהו דברים בגו?
כתיב: אתהלך לפני ה' בארצות החיים (תהלים קטז).

אמרו רז"ל:
שני דברים.

אמר ר' בשם רבי חלבו:
למה האבות מחבבין קבורת ארץ ישראל?
שמתי א"י חיין תחילה לימות המשיח ואוכלין שנות המשיח.

ורבי חנניה אמר:
מי שמת בחוצה לארץ ונקבר שם, שתי מיתות יש בידו, שכך כתיב: ואתה פשחור וכל אנשי ביתך ילכו בשבי, ובבל תבוא ושם תמות ושם תקבר (ירמיה כ), הוי, יש בידו שתי מיתות, לפיכך אמר יעקב: אל נא תקברני במצרים.

א"ל רבי סימון:
א"כ הפסידו הצדיקים הקבורין בחו"ל?!

אלא מה הקב"ה עושה?
עושה להם מחילות בארץ ועושה אותן כמערות הללו, והן מתגלגלין ובאין עד שמגיעין לא"י. כיון שמגיעין לא"י, הקדוש ברוך הוא נותן בהם רוח של חיים והן עומדין, שנאמר: (יחזקאל ל) והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם על אדמת ישראל, ואחר כך ונתתי רוחי בכם וחייתם.

אמר ר' שמעון בן לקיש:
מקרא מלא הוא, שכיון שמגיעין לארץ ישראל הקב"ה נותן בהם נשמה, שנאמר: (ישעיה מב) נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה.

מעשה ברבי ור' אלעזר שהיו מהלכין בפילי שחוץ לטבריא, ראו ארון של מת שבא מחו"ל להיקבר בא"י.

אמר ליה רבי לרבי אלעזר:
מה הועיל זה שיצאה נשמתו בחו"ל ובא להיקבר בא"י, אני קורא עליו ונחלתי שמתם לתועבה (ירמיה ב), בחייכם לא עליתם ותבואו ותטמאו את הארץ במיתתכם?!

א"ל רבי אלעזר:
כיון שנקבר בא"י, הקדוש ברוך הוא מכפר לו, שנאמר: וכפר אדמתו עמו (דברים לב).

רבי יוחנן כשהיה מסתלק מן העולם אמר לאותן שהיו צריכין להיטפל בקבורתו:
קברו אותי בכלים צבועים, לא לבנים ולא שחורים, שאם עמדתי בין הצדיקים לא אבוש, ואם עמדתי בין הרשעים לא אכלם.

רבי יאשיה כשהיה נפטר מן העולם אמר למי שהוא עומד עליו: קראו לי לתלמידי.
אמר להם: קברו אותי בכלים לבנים.

למה?
שאיני בוש במעשי להקביל פני בוראי.

מעשה ברבנו הקדוש כשהיה מסתלק מן העולם ציוה שלשה דברים, אמר להם:
אל תזוז אלמנתי מתוך ביתי.
ואל תספידוני בעיירות שבארץ ישראל.
ואל תניחו לנכרי שיגע במיטתי, אלא מי שנטפל בי בחיי, יטפל בי במותי.

בחייו היה דר בצפורי י"ז שנה, וקרא על עצמו: ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה, יהודה בצפורי י"ז שנה.

רבנו הקדוש חשש בשיניו י"ג שנה, וכל אותן י"ג שנה לא מתה חיה בא"י, ולא הפילה אשה עוברה בא"י, בסוף י"ג שנה כעס רבי על רבי חייא הגדול. נכנס אליהו ז"ל אצל רבנו בדמותו של רבי חייא ונתן ידו על שינו ומיד נתרפא.
למחר נכנס רבי חייא אצלו, א"ל רבי: אותה שינך מה היא עושה?
א"ל: משעה שנתת ידך עליה אתמול נתרפאת.

באותה שעה אמר ר' חייא: אי לכם חיות שבארץ ישראל, אי לכם עוברות שבא"י, כיון שא"ל רבי חייא לא הייתי אני שנתתי ידי על שינך, ידע רבי שאליהו ז"ל היה. מאותה שעה התחיל לנהוג ברבי חייא כבוד.

ושכבתי עם אבותי
א"ל יעקב ליוסף: אם אתה עושה לי כמו שאמרתי לך יפה, ואם לאו נפשי יוצאת ממני מיד, א"ל: כך אני עושה לך.
א"ל: השבע לי.
וישבע לו.

וישתחו ישראל
לשכינה שעומדת עליו.
כיון שנסתלק, מה כתיב שם?
ויעשו בניו לו כן כאשר צום.
אמר הקב"ה: בעוה"ז אין המות מניח לאדם שישמח, אבל לעוה"ב ובלע המות לנצח (ישעיה כה), וכיון שיבולע המות וגלתי בירושלם וששתי בעמי, ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה: