אור החיים, בראשית פרק יא


{א} ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' יש לתת לב לתור בענין דור הפלגה מה היא דעתם בבנות העיר והמגדל, שאם טעמם הוא בפרט מפרטי הכפירה לא נודע אופן הכפירה. גם לא היה ה' מספיק להענישם בהפיץ אותם לבד.
ועוד צריך לדעת אומרו לא יבצר מהם כי ח''ו כמעט יבא הטועה לטעות בה.
ועוד מה הוא כוונת הכתוב שכתב לנו ענין בנין העיר בפרטים המגונים, והלא ארז''ל כי מרצון ה' היה שיתעסקו בבנין העולם, ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקב''ה עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר, ותמצא הן היום כמה מקומות של ישוב שאם תסמוך אותם אחת אל אחת לא יהיה אפילו חלק ממאה בשליש ישוב הנזכר, ויהיה הכל מדבר. אלא להיות שהעיירות והכרכים בין עיר לעיר חלק חרב, ובני העולם עוברים ושבים מזו לזו, בזה יחשב הכל, בין העיירות בין מה שביניהם, ישוב. ובצירוף הכל תמצא שליש ישוב, ולזה נאמר היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה, ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא, ולזה בנו העיר להם, פירוש, עיר אחת לכולם.

ולחששת שמא יתפזרו באורך העולם, וילך אחד מהם אנה ואנה, עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו, וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל, וזהו אומרו: פן נפוץ על פני כל הארץ שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם. ולזה אמר ה' כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו, והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום וזה שאמר הכתוב: ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ, וזה הוא עד נאמן לפירושנו שכונת ה' שיהיו ממלאים כל העולם ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסיבה נודעת לו יתברך שמו.
ויש בזה סוד כידוע ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות, ומפנים השפעה ממקום למקום. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה ואין המקרא יוצא מידי פשוטו.

{ל} ותהי שרי עקרה אין לה ולד. צריך לדעת למה הוצרך לומר אין לה ולד?
ורז''ל אמרו (יבמות סד:)
איילונית היתה, שנאמר: אין לה ולד.
ונראה לפרש על דרך מה שאמרו שם ביבמות דף ס''ד וזה לשונם:
אמר ר' אמי: אברהם ושרה טומטומין היו, שנאמר: הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, ופרש''י: חוצבתם נעשה להם זכרות, נוקרתם שנעשה להם נקבות וכו' ע''כ.

ואמרו עוד שם:
נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה וכו'
זכר לדבר (בראש' טז ג) מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ וגו' ולילף מיצחק וגו'
יצחק עקר היה אי הכי אברהם נמי עקר היה ההוא מבעי ליה וכו' ע''כ,
וכתבו התוספות:
דעקור שאמר כאן הוא טומטום, שאמר ר' אמי, והגם שמן הסתם לא נשא עד שנקרע, אליבא דר' יהודה פריך שאמר טומטום שנקרע אין מוליד.
ועוד, אפילו לרבנן לא שכיח שיוליד ע''כ.
הנה לדברי התוספת הוא הדין שגם שרה נקרעת קודם שנישאת. לפי זה יתיישב הכתוב על נכון, כי להיות שהיו שניהם טומטומין ונקרעו, ולדעת ר' יהודה אינם יולדים, חש הכתוב שיבין השומע כי מה שאמר ותהי שרי עקרה הוא לצד שהיתה טומטומת אומר כן. והכוונה היא שכיון שהיתה טומטומת מצד זה הוא שמוחזקת בעקרות, אשר על כן גילה ואמר אין לה ולד פירוש שנבדקה על ידי זיקה אחר שנקרעה ולא ילדה לאברהם, זה הוא אומרו אין לה ולד ודוק.

עוד נראה כי לא אמר ר' יהודה טומטום שנקרע אינו מוליד אלא הזכר, אבל הנקבה לא, ושכיח היא שתלד, ולפי זה שיעור הכתוב כך הוא ותהי שרי עקרה, ולא תאמר שהעקרות שאומר הכתוב הוא לצד שהיתה טומטמת כאברהם, לא כן הוא, כי הטומטום אינו סיבה מניעת הלידה אלא באיש ולא באשה, וכאן העקרות הוא שלא ילדה והוא אומר אין לה ולד.

ולדברי האומר איילונית היתה, יתפרש הכתוב על זה הדרך. ותהי שרי עקרה פירוש נמצאת שהיא עקרה, והכונה היא פירוש שנמצא בה דבר שלא היה ניכר בה מקודם. הראת לדעת כי מלבד היותה טומטמת ונקרעה, הוכר בה היותה עקרה, שאם על היותה טומטמת לא יוצדק לומר ותהי הויה חדשה (שזה קודם שנשא היה ידוע אלא שנבדקה ונמצאת שלא ילדה) ומעתה למה הוצרך לומר אין לה ולד אלא ודאי לומר שהיתה איילונית.

{לא} ויקח תרח וגו'. הכונה היא על דרך שאמרו ז''ל (ב''מ עה:)
מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'
כי שינוי מקום גורם, לזה אמר הכתוב כי כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים, עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר. והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברהם בעיניהם, שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו והוא אומרו ויצאו אתם.

{לב} ויהיו ימי תרח וגו'. טעם שלא אמר כסדר האמור בכל הדורות ויהיו כל ימי. יש בזה ב' משמעות:
או לומר שחיה יותר מימיו החרוצים לו,
או שלא השלים שנותיו.
וכאן יסבול ב' הדרכים, שחיה יותר משנים הקצובים לו בשכר מה שעשה וטרח בשביל אברם כאמור בסמוך, חיה יותר, והראיה כי תמצא שנחור אבי תרח היו שנותיו קמ''ח ויתר עליו תרח ז שנה, והנה ארז''ל (ב''ר סה) כשיגיע אדם לשני אבותיו ידאג ה' שנים קודם או חמש אחרי כן ותרח חיה שנים ארוכים יותר מאביו, לזה הסמיך חיות תרח ליציאתו עם אברם להודיעך מי גרם לו אריכות ימים הללו הוא מצד ויצאו אתם וגו', ולפי זה אם היה אומר כל ימי תרח, היה נשמע כי הם חייו הקצובים לו מעולם העליון, ואינו כן אלא זכה והוסיפו לו.

ודרך שני הוא אפשר שיותר שנים קצבו לו ממה שחיה אם היה משלים כוונתו ללכת ארצה כנען, וטעם שלא חיה שניו שלימים, לצד שיצא עם אברם ללכת ארצה כנען, ולא השלים נדרו ובא עד חרן וישב שם, לזה לא השלים שנותיו. ולזה הודיע הכתוב ענין זה שיצאו ללכת ארצה כנען ובאו עד חרן וישבו שם, זו סיבה שהיו ימי תרח ה' שנים ומאתים שנה.

וראיתי לפקוח עין בפרט אחד באברהם איך עזב את אביו אשר יצא עמו בשבילו והלך לו, כי הלא תמצא כי תרח היה בן קמ''ג שנה בהפרד אברהם אבינו ממנו כי בן ס''ח שנה היה כשנולד אברהם, ובלכת אברהם ארצה כנען היה אברהם בן ע''ה שנה שאז עולים שני תרח קמ''ג, והוא מת בן ר''ה שנה, ואין ראוי לאברהם להניח תרח אביו שיצא בשבילו וילך לו, והגם כי ה' אמר אליו לך לך, כבר אמרו שה' אמר אליו לך לך, כדעתך ללכת, שהסכים על ידו, הוראת כי אברהם מעצמו רצה ללכת.

ונראה כי טעם אברהם הוא, שחשב בדעתו ששלמו ימי אביו כשהגיע לשנת קמ''ג הוסיף עליהן ה' שנים כאומרם ז''ל שידאג ה' שנים קודם זמן חיי אביו הרי קמ''ח שהם חיי נחור ובזמן זה הניחו והלך לו. והסכים ה' על ידו ואמר לו לך לך. והגם שחיה יותר, אף על פי כן כיון שלא זכה לשנים הנותרים אלא בזכות אברהם, לא יתחייב אברהם להתעכב בשבילם. ואולי שזה רמז ה' באומרו לך לך פירוש לך ואינך חושש לשנים הנותרים כי לך הם, פירוש משלך, ומדרשים הרבה יש בענין זה והפשט לא יופשט.

חסלת פרשת נח

הפרק הבא    הפרק הקודם