אור החיים, בראשית פרק מג


{ב} כאשר כלו. אולי שהכונה היא שלא נשאר אלא שיעור המספיק לזמן הליכתם וביאתם, ויאמר גם על זה כלו כי צריכין להביא עוד. או לפי מה שאמרו ז''ל (תענית י:) כי יעקב הכין תבואה לשני רעב היו אוכלים במשך הליכתם וחזרתם מהמזומן אצלו, ולזה דקדק הכתוב לומר כלו השבר אשר הביאו ממצרים לומר אותו השבר כלו ולא כל השבר שהיה להם.

{ג} ויאמר אליו יהודה לאמר. אומרו תיבת לאמר. פירוש שאמר אליו יהודה הצעת דברים לאמר אליו התשובה, וההצעה היא העד העיד וגו', והאמירה היא אם ישך וגו', ונתכוין הכתוב בזה לשלול תשובה מאופן אחר הנשמעת מההצעה הנזכר, והוא כי לצד שהעיד וגו' בהכרח שיקחו בנימין וילכו בין לרצון בין שלא לרצון, לזה אמר לאמר פירוש הודעה זו גזירתה היא מה שיאמר אחר כך.

או ירצה על זה הדרך לאמר העד וגו' פירוש אמר לנו זה והעיד עלינו עדים בהתראתו. עוד ירצה לומר השיבני על טענה זו אם יש לך תשובה להשיב לאדוני הארץ. עוד ירצה שיש עוד לומר טעם אחר מלבד זה והוא סכנת שמעון הנתון בבית כלא לערב הוכחת דבר כי לא מרגלים.

לא תראו פני וגו'. נתכוון בזה לשלול טענה, כי יאמר יעקב שיעשה הוכחות וראיות המספיקים לפני מלכים ויועצי ארץ להכיר כי אינם בגדר ספק מרגלים, ובזה תמה טענת האיש החושד בהם, לזה אמר העד בנו לאמר לא תראו פירוש שאינו מתרצה לראות פנינו זולת בביאת בנימין, ומעתה אינם יכולים לעמוד לפניו בשום אופן, ואיך ילכו לקנות התבואה ממנו. ואולי כי לזה כפל יהודה דבר זה ב' פעמים כי תנאי זה של בנימין מעכב הגם שיוסר חשד המרגלות.

{ח} ונחיה ולא נמות. פירוש נחיה חיים בלא צער, ואומרו ולא נמות פירוש ולפחות לא נמות הגם שיחיו חיי צער. או ירצה באומרו ולא נמות לדייק בא אבל אם לא ילכו לא תאמר שיחסר להם חיות המספיק לבד אלא אפילו חיי צער לא יחיו, אלא הם מעותדים למות.

או ירצה שאם לא ילכו עתידים למות בעולם העליון כי יאמר ה' להם למה לא טרחו לחיי נפשם.

גם אנחנו. אומרו גם פירוש מלבד בנימין שאתה ירא עליו בהליכה זו יחיה וגם המה, וזולת זה הנה הוא והם מתים ודאי, ואינו מן הראוי שימותו כולם. וגם בנימין משום ספק בנימין, לו יהיה שספק סכנת בנימין מוכרע כאמור בטענת יעקב, כמו שפירשתי בפסוק (מ''ב ל''ח) כי אחיו מת. ואומרו גם אתה אחרו הזכרת חיות אביהם לחיותם, אפשר שנתכוונו לדבר כפי הדין (יו''ד רנ''א) שחיי אדם קודמין אפילו לחיי אביו. או אפשר שנתכוונו לדבר בדרך לא זו אף זו והוא העליון.

או יאמר על זה הדרך לא הם לבד בהליכתם יחיו, אלא גם אתה צריך לדבר כי אין לחם בכל הארץ זולת במצרים והוא מסוכן אם לא ילכו, ואומרו גם טפינו באחרונה, כי בניו של אדם חביבין עליו מגופו. וצא ולמד מדוד שאמר על אבשלום הגם שהיה רודף אביו (ש''ב י''ט) מי יתן מותי וגו'.

{ט} אנכי אערבנו וגו' וחטאתי וגו' כל הימים.
טעם אומרו כל הימים. רז''ל (ב''ר פ' צ''א):

אמרו עולם הבא שכולו ימים. ובפ' הגולין (מכות יא:) אמר רב יהודה: נידוי על תנאי צריך התרה, מנלן? מיהודה, דכתיב: אם לא הביאותיו וגו'.

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב יחי ראובן וגו' כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מתגלגלין עד שעמד משה וכו' ע''כ.

ואם תאמר דלמא עונשו של יהודה היה שלא כפל התנאי כתנאי בני גד וכו' (קידושין סא:) שהמעשה קיים על כל פנים, לזה ראיתי להגאון רא''ם שתירץ כי בדבר זה לא היה טועה יהודה וגם אביו, אבל נידוי שעל תנאי שצריך הפרה, אפשר שיטעה יהודה וגם אביו, לפי שלא נודע דין זה אלא ממקרה שקרה ליהודה וכו', מה שאין כן כפל התנאי שמבואר בתורה.

דבריו נפלאו ממני, ממה נפשך אם לא היתה התורה ככתבה ידועה לאבות, אם כן מנין היו יודעים כי בני גד ובני ראובן שאלו עבר הירדן והתנה משה עמהם תנאי כפול, ואם היו יודעים כל ההלכות הנשמעים מתורת משה, למה תגרע הלכה זו שלא ידעו אותה?

ותמצא שאמרו במסכת חולין שכל ההלכות נאמרו בסיני, אלא שנשנית כל אחת במקומה כמו גיד הנשה, שהגם שנאמרה בפרשת וישלח בענין יעקב, בסיני נצטוו עליו אלא שנכתבה במקומו, וכמו כן כל ההלכות. ואם כן דין זה הנלמד מיהודה כמו כן נאמר בסיני, ומעתה אין הפרש בין ההלכות להיותם נלמדים בסדר זה או בסדר זה, ולכשנאמר שיעקב ידע הכל כמו שידע זה ידע זה.

ועוד גדולה מזו אני רואה, כי דין זה דתנאי כפול במחלוקת שנו ליה, כי ר' חנינא בן גמליאל סובר שאין צריך לכפול התנאי וטעם בני גד ובני ראובן לטעמים האמורים שם בגמרא, מה שאין כן דין נידוי על תנאי הלכה מוסכמת היא ואין חולק עליה, ואם כן אדרבה יותר יש לתלות עונשו של יהודה לצד שלא כפל התנאי להיותו סובר כדעת רבי חנינא בן גמליאל, וכמו כן סבר יעקב, ולצד שאין הלכה כן היו עצמותיו מתגלגלים בארון, ממה שנאמר כי נידוי על תנאי צריך הפרה הלכה פשוטה, וטעו בה יעקב ובניו.

והנכון הוא כי כוונת דברי רב יהודה שאמר נידוי על תנאי צריך התרה הוא על זה הדרך, אם נידה על תנאי ולא כפל לומר ואם לא לא אהיה בנידוי זה הוא שצריך התרה, אבל אם כפל ושלל אינו צריך התרה. וכיוצא בה גם כן אמר שם בש''ס (מכות יא.): אמר ר' אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי וכו'. ואם תאמר מה צריך להשמיענו רב יהודה בזה משנה (קידושין פ''ג מ''ד) ערוכה היא כל תנאי שאינו כתנאי וגו' המעשה קיים. זה אינו כי בנדרים ושבועות העיקר הוא הלב, כמאמר ר' עקיבא שדרש (שבועות כ''ו) האדם בשבועה שצריך לבו ופיו שוים וזולת זה אינו שבועה והוא הדין נדרים ונדויים. ומעתה יאמר אדם כי בנידוי הגם שלא התנה תנאי כפול כיון שלבו לא גמר לנדות אלא אם יהיה כן, למה יתחייב בדבר שלא היה כן בלבו והתורה אמרה האדם בשבועה. לזה הודיע רב יהודה שאם לא כפל הגם שעשאו נדוי על תנאי צריך התרה, ואין הוכחה לדין זה אלא מיהודה.

וטעם דין זה כטעם דין זה קללת חכם האמורה בסמוך, ואין לנו אלא מה שגילה לנו הכתוב במעשה יהודה ובמעשה עלי, גם מעשה יעקב שקלל (ויצא לא לב) עם אשר וגו' לא יחיה וכולן לא היה סתירת הדבר בכפל התנאי.

ומה שכתב הרא''ם כי נאמר הכפל ולא נכתב, כבר דחינו הדברים ואין צורך להוסיף לדחותם.

שוב ראיתי להתוספות שכתבו בפירוש דברי רב יהודה, שטעם נידוי יהודה שחל הגם שהוא על תנאי, הוא לצד שלא היה בידו לקיימו ולכך חל גם על התנאי וגו' אבל שאר תנאים שבידו לקיימן, כגון שמנדין את האדם שלא יעשה דבר ודאי לא חל הנידוי כלל, עד כאן.

והנה לדברי התוספות הגם שכפל המנדה התנאי, אף על פי כן חל עליו לצד שאין בידו לקיימו, וזה הפך מה שכתבנו. ולא ידעתי מה יפרשו במימרת רבי אבהו הסמוכה לה, שאמר קללת חכם אפילו על תנאי, ומוכיח מעלי שאמר לשמואל: כה יעשה לך וגו' אם תכחד והדבר היה בידו לומר לו תכף ומיד, ובידו של שמואל לומר לו. ויש ליישב. ואל תקשה והלא דברי רב יהודה סתם נאמרו נידוי על תנאי ולא חלק בדבר שיכול לעשותו לדבר וגו', כי סמך על ההוכחה דון ממנה כמוה וכמציאותה. גם למה שפירשתי שכוונת רב יהודה הוא על הכפל לא חש עליך רב יהודה לטעות, כי סמך על המלמד דעת ממנו ובו לא היה כפל.

גם הצצתי בדברי התוספות וראיתי כי סוברים כנ''ל, שמנדה על דבר שהוא בידו לעשותו הגם שלא התנה תנאי כפול אין צריך התרה, ואם כן אם לא היה מטעם שחל הנידוי על יהודה שאין בידו קיומו, הגם שלא כפל התנאי אין המעשה קיים ואין צריך תנאי כפול, ודלא כדברי הרא''ם. נמצינו אומרים שני טעמים בדין המנדה על תנאי:

האחד לצד שלא כפל הוא שצריך התרה ומדין תנאי כפול.

והב' לצד שנידה על דבר שאינו ברשותו והוא דעת התוספת.

ונשאר לנו לדעת למה לא התיר יהודה נידויו?



וראיתי
להראב''ד ז''ל בהשגותיו על רמב''ם בפ''ז מהלכות ת''ת השיג על מה שכתב רמב''ם שם:

תלמיד חכם שנידה לעצמו ואפילו נידה על דעת חברו, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי הרי זה מתיר לעצמו, ע''כ.

השיגו:

כי למה לא התיר יהודה לעצמו ועל כל זה קשה לי יעקב למה לא התירו ע''כ:

וראיתי להרשב''א שכתב כי מה שיכול חכם להתיר נידויו דוקא בדלא מחויב נידוי, וכההיא דמר זוטרא וכו'. ולדרכו של רשב''א לא קשה אלא קושית יעקב למה לא התירו?

אבל יהודה אינו יכול, אבל על כל פנים קשה היה לו ליהודה לקבץ ג' הדיוטות ולהתיר לו, ואין בזה דין על דעת חבירו שצריך מדעתו, שהרי נסתלק חיובו ששעבד עצמו להביאו לפניו.

ועוד היה לו להודיעו, ופשיטא כי לא יחפוץ לצער את יהודה בנו ללא דבר. והדברים פשוטים אצלי כי על כל פנים אין קושיא על יעקב כי לכשנאמר שידע הדין שצריך התרה סמך כי יהודה יתיר על ידי אחרים אחיו וכיוצא בהם, ואין קושיא על יעקב זולת על יהודה יש לנו לפקח לדעת טעמו.

והנה לפי מה שהעליתי בפירוש דברי רב יהודה שטעם ההתרה היא שלא כפל התנאי כפי זה טעמו של יהודה הוא שהיה סובר כר' חנינא בן גמליאל שאינו צריך כפל התנאי, ובזה טעה. אלא תקשה ולמה לא הוכיחו לר' חנינא בן גמליאל מיהודה שנענש, כי דברי רבי יהודה למה שהעמדנום בדין כפל התנאי הם דלא כר' חנינא בן גמליאל. ולסברת התוספות שפירשו דברי רב יהודה כי טעם שצריך התרת הנידוי הוא לצד שעשאו על דבר שאינו ברשותו. בהכרח לומר שנעלם מעיני יהודה דין זה, ויעקב הגם שנאמר שידעו תלה כי יהודה יתיר מעצמו.

{כג} שלום לכם וגו'. אמר כן האיש מעצמו מבלי דעת כוונתו של יוסף מה היא, ולדבריהם ז''ל (תנחומא) שאמרו כי הוא מנשה יפה כח הבן מכח האב, וידע כי יסכים על דבריו. ואומרו אל תיראו, לפי שהוכר בפניהם היראה שהיו יראים דכתיב (פסוק י''ח) וייראו האנשים.

נתן לכם מטמון. פירוש איזה אדם טמן שם הכסף, וה' נתנו לכם ביאוש הבעלים, ובני נח אינם מצווין על הכרזת אבידה, ולחזק לבם הוציא אליהם את שמעון להראות כי שלום להם.

{כד} ויבא האיש את האנשים וגו'. אמר כן פעם ב'. להיות כי בפעם ראשונה נפסקה הכניסה, כי נתעכבו ועמדו פתח הבית, פירוש קודם שיכנסו לבית, והגם שאמר ויבא האיש וגו' ביתה יוסף הוא על דרך אומרו (ויצא) וילך חרנה שהכוונה היא ללכת לחרן, ולעולם עדיין לא נכנסו, וטעם שרצו לדבר עמו קודם על הכסף, לדעת ביאתם למה אם לטוב אם לרע, לדעת מה יעשה ישראל, ואחר תשובתו אליהם הוצרך פעם ב' לומר ויבא האיש ביתה יוסף, פירוש בית המשובח שלו.

{כו} ויביאו לו וגו' הביתה וגו'. פירוש לחדר המיוחד לו, והם היו בחדר אחר בבית עצמו, והודיע הכתוב שנכנסו אצלו למקום שהיה בו להכניס המנחה.

{כז} וישאל להם לשלום. פירוש מתחילה שאל בשלומם, כי הוא מהמוסר להקדים לשאול שלום את אשר לפניו, והוא אומרו להם לשלום ואחר כך שאל על אשר איננו שם השלום אביכם וגו'.

השלום אביכם הזקן וגו'.
קשה איך יוצדק לשאול השלום קודם שאלת העודנו חי. ואם הכונה בשאלת השלום היא מה שפירש באומרו העודנו חי למה כפל?

גם בתשובת האחים קשה שאמרו שלום וגו' עודנו חי אחר שאמרו שלום מה חידוש באומרם עודנו חי?

ואולי שנתכוון לומר אם ככוחו אז כחו עתה או הוחלש לצד הזקנה, והוא מה שדקדק לומר עודנו פירוש כמות שהיה בזמן הקודם, ולזה נתחכם גם כן לסדר שאלת שלום קודם שאלת העודנו חי, להבין כוונתו כמו שפירשנו. וכפי זה שאלת העודנו חי אינה נכללת בשאלת השלום לו, כי גם על אדם שהזקין ואפסו קצת כוחותיו כפי הטבע יאמר עליו שלום לו.

הפרק הבא    הפרק הקודם