ילקוט שמעוני, בראשית פרק מט


המשך סימן קנז
[מט, א]
ויקרא יעקב אל בניו -
לא היה צריך לומר אלא ויקרא עשו אל בניו, למה?
שהיה גדול, אלא אמר הכתוב: כי לא שאול תודך מות יהלך.
ומי מודה שהוא משתחוה לחי, שכן כתיב: חי חי הוא יודך כמוני.

א"ר חנינא:
בנוהג שבעולם אין עבד עושה דייתיקי.
ומי עושה דייתיקי?
בן חורין.
כן עשו הרשע אינו עושה דייתיקי, לא מת עשו על מטתו.
ומי עשה דייתיקי?
יעקב, לכך כתיב: ויקרא יעקב אל בניו.

שנו רבותנו:
אנשי יריחו היו כורכין את שמע. כיצד?
אומרים: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין, דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר:
מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו וגו'.
ואנו מאי טעמא אמרינן?

כדרבי שמעון בן פזי:

ויקרא יעקב אל בניו –

בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה.
אמר: שמא יש פסול במטתי, כאברהם אבי אבא שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק אבא שיצא ממנו עשו?
אמרו לו: שמע ישראל וגו', כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד.
מיד פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו וגו'.

אמרי רבנן:
היכי נעביד, נאמריה - לא אמריה משה, לא נאמריה אמריה יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי.
משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה הביאו לה בחשאי. זה שאמר הכתוב: מסיר שפה לנאמנים זה יצחק ויעקב, ששניהם בקשו לגלות הקץ. קרא לעשו ובקש לגלות הקץ, וגנזו הקב"ה ממנו, שנאמר: ויקרא את עשו בנו הגדול.
ואף יעקב בקש לגלות את הקץ, שנאמר: האספו ואגידה לכם.

משל למה הדבר דומה?
לעבד שהאמינו המלך על כל מה שיש לו. נטה אותו עבד למות וקרא לבניו ובקש לעשותן בני חורין, ולומר להם היכן הוא דייתיקי שלהן, והאוני שלהן. ידע המלך עלה המלך למעלה הימנו. נשא העבד עיניו וראה המלך והפליג הדבר שהיה מבקש לגלות להם, התחיל לומר להם בני עבדיו של מלך אתם, היו מכבדין אותו כדרך שכבדתי אותו כל ימי חיי.

כך יעקב בקש לגלות לבניו הקץ, מיד נגלה עליו הקב"ה וא"ל: לבניך אתה קורא, ולי אי אתה קורא. שכן אמר ישעיה: ולא אותי קראת יעקב. כיון שראה אותו יעקב, התחיל אומר: בני בבקשה מכם כבדו הקב"ה כמו שכבדתיו אני ואבותי, שנאמר: האלהים אשר התהלכו וגו'. אמרו: יודעים אנו מה בלבבך, שמע ישראל ה' וגו', כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד.
כיון ששמע יעקב מיד השתחווה, שנאמר: וישתחו ישראל וגו', התחיל אומר בלחישה: ברוך שם כבוד וגו'.
א"ל הקב"ה: כבוד אלוהים הסתר דבר, אין המדות הללו שלך, שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד. אקרא אלוהים עליון וגו' - מדבר ביעקב, בשעה שנכנסו בניו לברכה התחיל מחלק להם פרוקפאות.
ומנין שהסכים הקב"ה על ידו?
את מוצא כל מה שברך יעקב את השבטים, כך ברכן משה.
אימתי?
בשעה שהיה מסתלק מן העולם, הוי: ויקרא יעקב אל בניו.
מהו האספו?
הטהרו, כשם שאתה אומר: תסגר מרים ואחר תאסף.

דבר אחר:
העשו אספות.
כיון שבאו אצלו, אמר: ראובן בכורי אתה.

[מט, ג]
ראובן בכורי אתה -
בכור אתה לנחלה, בכור אתה ליוחסין.
בכור לתשובה: וישב ראובן אל הבור.
בכור לנחלה - ומקנה רב היה לבני ראובן.
בכור לגלות - ויגלם לראובני ולגדי.
בכור לערי מקלט - את בצר במדבר.
בכור ליוחסין - כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו, ממון נטלו ממנו, ולא להתייחש וכו' (כתוב ברמז תת"א).

דבר אחר:
ראובן בכורי אתה -
וכל המתנות הן ראויין לך, דכתיב: וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל.
וחלה מנין?
ראשית עריסותיכם וגו' לכן נאמר: ראשית אוני.

יתר שאת -
זו לוויה, דכתיב: וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא.
ואומר: בכתף ישאו.
וכתוב: וישא אהרן את ידיו.

ויתר עז -
זה המלכות.

[מט, ד]
פחז כמים -
נדמית לפחוזים המקפיצים.

ר' נתן דורש לשבח:
בכורי אתה -
לך נאה הבכורה,
שאר בכורות גזלנין וחמסנין, שנאמר: ויצא עשו השדה וגו'.
אבל אתה לא חטאת אלא מן ההפקר, שנאמר: וימצא דודאים.

שאר בכורות שונאין זה את זה, קין להבל, ישמעאל ליצחק, עשו ליעקב,
אבל אתה: ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם.

כחי -
שהעמיד גבורים בעלי כח, שנאמר: ארבעים אלף חלוצי צבא.

שאת -
בנחלה - שישים עיר כל חבל ארגב.

ויתר עז -
שהיו גבורים, דכתיב: פני אריה פניהם.

פחז כמים -
רמזו שאינו מתקרב עד שיקרבו משה העולה מן המים, שנאמר: כי מן המים משיתהו.
מהו אומר?
יחי ראובן ואל ימות.

דבר אחר:
ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני -
שלא ראה אבינו יעקב קרי פ"ד שנים, עד שנולד ראובן.

יתר שאת ויתר עז -
א"ל: ראוי אתה לטול שלושה חלקים יותר על אחיך:
הבכורה,
והכהונה,
והמלכות.

וכשחטאת נתנה הבכורה ליוסף,
והכהונה ללוי,
והמלכות ליהודה.

פחז כמים אל תותר -
(כדכתוב ברמז קל"ז).

אז חללת יצועי עלה -
א"ל: בני אין לך רפואה עד שיבוא מי שכתוב בו: ומשה עלה, וכיון שבא משה ועמד בהר עיבל ומינה שבטו של ראובן על הברכות, ואמר: ארור שוכב עם אשת אביו, ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונתרפא ומחל לו הקב"ה.

[מט, ה-ו]
שמעון ולוי אחים בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי -
בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם, שנאמר: בסודם אל תבוא נפשי - אלו מרגלים. בקהלם אל תחד כבודי - אלו עדת קרח.
כשחטאו השבטים האלה בקהלם לא יזכר שמי.
שם כתיב: זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני.
וכן: קרח בן יצהר בן קהת בן לוי.

סימן קנח
[מט, ז]
ארור אפם כי עז -
בשעה שהרגו שכם וכל אנשי העיר, לא נמלכו באביהם וארור כעסם ביותר, לפיכך אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, להעמיד משמעון סופרים ומשנים בבתי כנסיות, ומשבט לוי בתי מדרשות, שהיו עוסקין בתורה.

דבר אחר:
שמעון ולוי אחים -
כולם אינם אחים?
אלא אחים בעצה, נטלו עצה על שכם והחריבוה, שנאמר: ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי והם נטלו עצה על יוסף ובקשו להרגו, שנאמר: ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו.
מי היו?
אם תאמר ראובן, הרי ראובן בקש להצילו, שנאמר: וישמע ראובן ויצילהו מידם.
אם תאמר יהודה, הרי אמר: מה בצע כי נהרוג את אחינו.
ואם תאמר בני השפחות, הרי כבר נאמר: והוא נער את בני בלהה,
אלא מי הם?
זה שמעון ולוי, דכתיב בהם: שמעון ולוי אחים.

וכן כשבאו למצרים, אמר יוסף: אם אני מניח שמעון ולוי במקום אחד, הן נוטלין עצה ומחריבין כרך גדול של מצרים. לפיכך הפריש שמעון מלוי, שנאמר: ויקח מאתם את שמעון. וכיון שהפריש אותם, נעשה לוי יחידי, שנאמר: ויפתח האחד את שקו.
וכי אחד היה?
אלא זה לוי הנשאר יחידי מזוגו.
באותה שעה תשש כחו של לוי, לכך נאמר: שמעון ולוי אחים.

סימן קנט
[מט, ח]
יהודה אתה יודוך אחיך -
א"ר תנחום בר חנילאי:

כשהוכיח יעקב את ראובן ושמעון, הוריקו פניו של יהודה ונתירא שלא יוכיחו במעשה תמר. מיד קראו ופייסו: יהודה אתה יודוך אחיך, זה שאמר הכתוב ע"י אסף: זובח תודה יכבדנני - מקרא זה לא אמרו אלא כנגד צדיקים, שכובשין את יצרם ומודין במעשיו, שכל המודה במעשיו - זוכה לחיי העוה"ב, שנאמר: זובח תודה יכבדנני.
וכן אתה מוצא ביהודה, שהודה במעשה תמר.
א"ל הקב"ה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן השרפה, ואת יוסף מן הבור, שנאמר: ויאמר יהודה לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו. חייך שאני מציל מבניך ד':
אחד מן הבור דניאל - כנגד יוסף וגו'
מן האש חנניה מישאל ועזריה - כנגד פרץ וזרח ותמר.

וכל מי שאינו מודה במעשיו הקב"ה מקללו.
שכן מצינו בקין, בשעה שהרג את אחיו, א"ל הקב"ה: היכן הבל אחיך?
אמר לפניו: רבש"ע,, אני והבל הבאנו דורון לפניך שלו קבלת ולי החזרת בפחי נפש.
ממני אתה מבקשו, והלא אינו מתבקש אלא ממך, שאתה משמר את כל הבריות!
א"ל הקב"ה: אני מודיעך היכן הוא.
אמר לפניו: רבש"ע, גדול עוני מנשוא לא יהא עוני גדול מששים רבוא, שהן עתידין להכעיס לפניך במדבר, וכיון שאומרים לפניך: נושא עון, מיד אתה מוחל להם, שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדברך.
באותה שעה אמר הקב"ה: אם איני מוחל, מיד אני נועל דלת בפני בעל תשובה, מיד מחל לו הקב"ה מחצה.
שבתחלה א"ל: נע ונד תהיה בארץ, ולפי שלא עשה תשובה שלמה, כתיב: וישב בארץ נוד. מכסה פשעיו לא יצליח - זה קין.
ומודה ועוזב ירוחם - זה יהודה.
ולפי שגרם יהודה לראובן שהודה, לפיכך סמכו משה, שנאמר: יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, ועליהן כתיב: אשר חכמים יגידו.

יהודה אתה יודוך -
המליכו על אחיו, זו מלכות דוד.

דבר אחר:
יודוך -
למלוך עליהן בעולם הזה ובעולם הבא. ועמדו ממנו מלכים, שנאמר: ואלה תולדות פרץ רחבעם אביה אסא עד יכניה, וכן לעולם הבא, ודוד עבדי נשיא להם לעולם.

ועוד משבט יהודה יצתה אלישבע, אם הכהונה.
ועוד משבט יהודה יצא נחשון ראש לנשיאים.
ועוד במסעות היה ראשון ונסע דגל מחנה יהודה.
ועוד משבט יהודה יצא בצלאל אלא שעשה המשכן וכל כליו.

אחר מיתת יהושע שאלו: מי יעלה לנו בתחלה?
ויאמר ה' יהודה יעלה.

ומשבט יהודה - יצא עתניאל ראשון לשופטים.
ועוד משבט יהודה - בועז.
ועוד משבט יהודה - יצא שלמה והוא בנה את בית המקדש.
ועוד משבט יהודה - יצאו יהושפט ויותם ויאשיהו וזרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ומלך המשיח.
שלמה בנה בית ראשון,
זרובבל בנה בית שני,
ומלך המשיח עתיד לבנות בית המקדש.

יהודה (א) הרביעי לשבטים, כגון דל"ת שהוא רביעי באל"ף בי"ת.
וביום הרביעי נתלו המאורות.
וכתיב במשיח: וכסאו כשמש נגדו.

ונוצלו מבניו ד':
אחד מבור אריות
וג' מכבשן האש.

דוד (הוא) אות רביעי, הוא ראש וסוף, שנאמר: לא יסור שבט מיהודה וגו'.
וכתיב: ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם.
וכתיב: לעולם אשמר לו חסדי.
וכשם שביום רביעי נתלו המאורות, כך יהודה נולד רביעי לשבטים.
ויהודה נמנה ראש לשבטים בד' מקומות כנגד לידתו.
ועוד כתיב בקרבן נחשון: וקרבנו קערת כסף ובכולן כתיב: קרבנו.
הוסיף לנחשון ו', רמז ליהודה שיצאו ממנו ו' צדיקים ויתברכו כל אחד ואחד בו' מדות.

בדוד כתיב: יודע נגן וגבור [חיל] ואיש מלחמה ונבון דבר [ואיש תאר] וה' עמו.
וכתיב בדניאל חנניה מישאל ועזריה ו' דברים:
ילדים אשר אין בהם כל מום וגו'.
וכתיב בחזקיהו שש מדות: ויקרא שמו פלא יועץ וגו'
וכתיב בדניאל: די רוח יתירא ביה.
וכתיב ביה: מפשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין.
וכתיב במלך המשיח: ונחה עליו רוח ה' וגו'.
אמר יעקב: יהודה בני, גלוי וידוע לפני הקב"ה שאתה הצלת את יוסף מן המיתה, שאלולי אתה הרגוהו שמעון ולוי, ועכשיו תזכה שיודו לך אחיך שהצלת את יוסף מן המיתה ולא נטרדו אחיך לגיהנם.
אף בעולם הבא תזכה שיקראו כולם על שמך יהודים.

ידך בעורף אויביך -
א"ל: בני, הקשית ערפך ובשת עצמך במעשה תמר, תזכה שתהרוג אויביך בדבר שהוא נושקו על ערפו וזה הקשת.

ידך בעורף אויביך -
איזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד העורף?
הוי אומר זה קשת.

רבי אלעזר אומר:
ידיו רב לו –
איזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים?
הוי אומר זה קשת.

סימן קס
[מט, ט]
גור אריה יהודה -
זה משיח בן דוד שיצא משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן, ושניהם נקראו אריה שנאמר: גור אריה יהודה ודן נקרא גור אריה, שנאמר: דן גור אריה.
אמר ליה: יהודה בני, מסולק אתה מאותו עון שאמרת טרף טרף יוסף.

[מט, י]
לא יסור שבט מיהודה -
אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט.

ומחוקק מבין רגליו -
אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים.

דבר אחר:
לא יסור שבט מיהודה -
זה משיח בן דוד, שהוא עתיד לרדות המלכות בשבט, שנאמר: תרועם בשבט.

ומחוקק מבין רגליו -
אלו יושבי יעבץ, שמורין הלכות בארץ ישראל בסנהדרי גדולה, שהיא יושבת בחלקו של יהודה, שנאמר: ומשפחות סופרים יושבי יעבץ.

עד כי יבוא שילה -
שעתידין כל האומות להביא דורון לישראל ולמלך המשיח, שנאמר: יובל שי לה' צבאות.

ולו יקהת עמים -
זו ירושלים, שהיא עתידה להקהות שניהם של אומות העולם, שנאמר: ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה העמים.

[מט, יא]
הרואה גפן בחלום, אין אשתו מפלת נפלים, שנאמר: אשתך כגפן פוריה.
שורקה - יצפה למשיח, שנאמר: ולשורקה בני אתונו.

כי אתא רב דימי אמר:
אוסרי לגפן עירה –
אין לך גפן וגפן שאינו צריך עיר אחד לבוצרה.

ולשורקה בני אתונו -
אפילו אילן סרק עושה משאות שתי אתונות.

ושמא תאמר אין בו יין?
תלמוד לומר: כבס ביין לבושו.

ושמא תאמר אינו אדום?
תלמוד לומר: ומדם ענבים סותה.

ושמא תאמר אין בו טעם?
תלמוד לומר: חכלילי, כל חיך שטועמו אומר לי לי.

ושמא תאמר לנערים יפה לזקנים אינו יפה?
תלמוד לומר: וּלְבֶן שִׁנַּיִם אל תקרי לְבֶן שִֹנַּיִם אלא לְבֶן שָֹנִים.

מסייע ליה לרב יצחק דאמר:
יפה יין לזקנים כחלב לתינוקות, שנאמר: ולבן שנים מחלב.
פשטיה דקרא במאי כתיב?
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, רמוז לי בעיניך דטב לי מחמרא, ואחוי לי בשינך דטב לי מחלבא.

אמר [רבי יוחנן:
טוב] המלבין שנים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: וּלְבֶן שִׁנַּיִם אל תקרי לְבֶן אלא לִבּוּן שִׁנַּיִם.
לא כעולם הזה העולם הבא, בעולם הזה יש צער לבצור ולדרוך, אבל לעולם הבא כל אחד ואחד יוצא לשדה ומביא ענבה בקרון או בספינה, ומניחה בקרן זוית [ומספק הימנו כפיטוס] גדול ועציו מסיקן תחת התבשיל.

ודם ענב תשתה חמר - אין לך ענבה וענבה שאינה עושה שישים גרבי יין, שנאמר: חֵמָר' לא תקרי חָמֶר אלא חוֹמֶר/

סימן קסא
[מט, יג-יד]
זבולון לחוף ימים -
בסחורתו. ויששכר בתורתו, וזה עם זה שותפות בעולם הזה ובעולם הבא.

מה ראה יעקב אבינו שברך זבולון אחר יהודה, והלא יששכר גדול ממנו?
אלא צפה אבינו יעקב וראה שעתידה ירושלים ליחרב, ועתידה סנהדרין שתעקר ממקומה משבטו של יהודה, ולקבוע בחלקו של זבולון, לפי שבתחלה גלתה סנהדרין וישבה לה ביבנה, ומיבנה לאושא,
ומאושא לשפרעם,
ומשפרעם לבית שערים,
ומבית שערים לצפורי,
וצפורי היא חלקו של זבולון.
ואחר כך גלתה מצפורי לטבריא.
וכן ישעיה אמר: ישפילנה [ישפילה] עד ארץ יגיענה עד עפר.

א"ר יוחנן:
טבריא היא משלמת למשיח, שנאמר: תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים.
מה כתיב אחריו?
והוכן בחסד כסא.
באותה שעה נפרע הקב"ה מהרשעים פורענות גדולה, שאין לה הפסק וקץ ומורידן לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות, שנאמר: ויצאו וראו בפגרי האנשים.
וכל כך למה?
שנתן להם הקב"ה ליסוריהן של צדיקים [קץ] בעולם הזה.
באותה שעה מגעת פורענות של רשעים שאין לה קץ לעולם (וקץ) ויסורים של צדיקים הקב"ה מעבירן מן העולם, שנאמר: קץ שם לחשך.
ההוא דהוה קאמר: אכיף ימא אנא יתיב, כד אתא בדקו ואשכחו דמזבולון קאתי, דכתיב: זבולן לחוף ימים ישכון.
חייו של יששכר מנין לו?
מזבולון, שהוא עוסק בפרקמטיא שלו ומאכיל את יששכר שהוא בן תורה, הדא הוא דכתיב: זבולן לחוף ימים ישכון. בשביל כך: יששכר חמור גרם.
וכשבא משה לברך את השבטים, הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, הדא הוא דכתיב: שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך.
אתה מוצא יששכר תשיעי לשבטים, והוא הקריב שני למלך, דכתיב: בשני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, מפני שהוא היה בן תורה.

אמר רבא:
לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי מלוי או מיששכר.
מלוי – דכתיב: יורו משפטיך ליעקב.
יששכר –
דכתיב: ובני יששכר יודעי בינה לעתים.
ואימא מיהודה, דכתיב: יהודה מחוקקי?
אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא.

אשרי הצדיק ואשרי שכונותיו
יהודה ויששכר וזבולון, שהיו סמוכין לאהרן ולמשה שנאמר: והחונים לפני המשכן קדמה לפני וגו', נעשו גדולים בתורה, שנאמר: יהודה מחוקקי.
וכן מבני יששכר: יודעי בינה לעתים.
ומזבולון מושכים בשבט סופר.

אבל מן הדרום, בני קהת וסמוכים להם ראובן ושמעון וגד והיו שרוין עם קרח, אדם בעל מחלוקת, אבדו עמו במחלקותן.

מכאן אמרו:

אוי לרשע אוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו:

יששכר חמור גרם -
כשם שהחמור הזה שובר הגרם והעצם, כך היו שבטו שוברין כל ישראל בהלכה, שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, שהעמיד מאתים ראשי סנהדראות.

חמור גרם -
ליששכר (ברמז תשס"ז).

[מט, יז]
יהי דן נחש עלי דרך -
זה שמשון, שצפה יעקב אבינו שהוא עומד בין העמודים והתפלל עליו שיתן לו הקב"ה כח, ה' אלהי זכרני נא ופקדני וחזקני.
ההוא דאמר להו: דון דיני.
אמר: שמע מנה מדן אתי, דכתיב: דן ידין עמו.

א"ר יוחנן:
שמשון דן את ישראל כאביהן שבשמים, שנאמר: דן ידין עמו כאחד.

א"ר יוחנן:
בלעם חִגֵּר ברגל אחת היה, שנאמר: וילך שפי.
שמשון בשתי רגליו, שנאמר: שפיפון עלי אורח.

[מט, כא]
נפתלי אילה שלוחה -
מלמד שקפץ למצרים והביא שטר בידו מן המערה לקבור את אביו.

[מט, יט]
גד גדוד יגודנו -
שכל שבטו של גד כשהיה אחד מהם יוצא למלחמה, היה נוצח והיו הרוגיהם ניכרים: וטרף זרוע אף קדקד.

[מט, כ]
מאשר שמנה לחמו -
שהיו מספיקין שמן המשחה לבית המקדש.

[מט, כב]
בן פורת יוסף -
מלמד שאין עין הרע שולטת בזרעו של יוסף.

בנות צעדה עלי שור -
שהיו המצריות בנות מלכים מבקשים לראות פני יוסף, ולא תלה עיניו באחת מהן, ולא הרהר באחת מהן, לכך זכה לירש שני עולמים (כתוב לעיל על וידגו לרוב בקרב הארץ).

מעשה בר' מתיא בן חרש שהיה יושב בית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומה לחמה וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם.
פעם אחד עבר שטן ונתקנא בו, אמר: אפשר אדם כמו זה לא חטא?!
אמר לפני הקב"ה: רבש"ע, רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך?
א"ל: צדיק גמור הוא.
אמר לפניו: תן לי רשות ואסיתנו.
א"ל: אין את יכול לו, אף על פי כן!
א"ל: לך.
נדמה לו כאשה יפה שלא הייתה כדמותה מעולם, מימות נעמה אחות תובל קין, שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר: ויראו בני האלהים את בנות האדם. עמד לפניו, כיון שראה אותו הפך פניו ונתן לאחריו.
שוב בא ועמד לו על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין, היה מתהפך לו מכל צד.
אמר: מתירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני.
מה עשה אותו צדיק?
קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו.
א"ל: לך והבא לי אש ומסמר.
הביא לו מסמרין ונתנום בעיניו, כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל לאחוריו.
באותה שעה קרא הקב"ה לרפאל, א"ל: לך לרפא את ר' מתיא בן חרש.
בא ועמד לפניו.
אמר לו: מי אתה?
אמר לו: אני הוא רפאל ששלחני הקב"ה לרפאות את עיניך.
אמר לו: הניחני, מה שהיה היה.
חזר לפני הקב"ה אמר לפניו: ריבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא.
אמר לו: לך ואמור לו: אני ערב שלא ישלוט בו יצר הרע.
מיד רפא אותו.

מכאן אמרו חכמים:
כל מי שאינו מסתכל בנשים, על אחת כמה וכמה באשת חברו, אין יצר הרע שולט בו.
(כתוב לעיל בפסוק ואחר נגש יוסף ורחל).

[מט, כד]
ותשב באיתן קשתו -
(כתוב ברמז קמ"ז).

[מט, כו]
ולקדקד נזיר אחיו -
(כתוב לעיל ברמז ק"ל).

[מט, כז]
בנימין זאב יטרף -
דכתיב: וראיתם [והנה] אם יצאו בנות שילו וגו' וחטפתם.

דבר אחר:
זה אהוד, ויעש לו אהוד חרב.

דבר אחר:
בבקר יאכל עד -
זו יריחו, שהיא מתבכרת בפירותיה.

ולערב יחלק שלל -
זו בית אל, שהיא מלקשת בפירותיה.

דבר אחר:
בבקר יאכל עד -
זה שאול, דכתיב: ושאול לכד (את) המלוכה.

ולערב יחלק שלל -
הנה בית המן נתתי לאסתר.

דבר אחר:
בבקר יאכל עד -
את הכבש אחד תעשה בבקר.


ולערב יחלק שלל -
ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

ואת ישרים סודו - כל מה שהצדיקים עושין ברוח הקודש הן עושין.
יעקב כשברך שבטי יהודה ברכו באריה, ומזווגו כנגד מלכות בבל, דכתיב: קדמיתא כאריה. ביד מי מלכות בבל נופלת?
ביד דניאל חנניה מישאל ועזריה

ויוסף מזווגו כנגד מלכות הרביעית.
מסורת היא בידינו שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל.

שבטו של לוי כנגד מלכות יון,
ובני חשמונים היו משבט לוי.

ובנימין כנגד מלכות מדי,
שמרדכי פורע ממנו שהוא משבט בנימין.

[מט, כח]
כל אלה שבטי ישראל שנים עשר -
לא פחות ולא יותר. אפילו רבקה ראתה אותם, שנאמר: ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך וכו' (כדלעיל).

וזאת אשר דבר להם אביהם -
ברך אותם אין כתיב כאן אלא ויברך אותם, למה כן?
אלא בשביל שנתן ליהודה גבורתו של ארי וליוסף גבורתו של שור ולנפתלי קלותו של איל ולדן נשיכתו של נחש, תאמר שזה גדול מזה, לכך כללן באחרונה, שנאמר: איש אשר כברכתו ברך אותם.
[ולפי שחלק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ עושה שעורים ולבנימין ארץ עושה חטים, אף על פי כן כלל אלו כאלו, הוי וזאת אשר דבר להם אביהם.

זאת אין כתיב כאן אלא וזאת – אמר: עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי הוא מברך אתכם, שנאמר: וזאת אשר דבר להם.
וכיון שעמד [משה] פתח להם: וזאת הברכה מהיכן שפסק להם אביהם.
א"ל: הברכות אימתי מגיעות אתכם?
משעה שתקבלו התורה.
אמר משה: מזקנים אתבונן.
יצחק כשברך את יעקב ברכו: באל שדי יברך אותך.
במה חתם?
בקריאה: ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו.
ואף יעקב התחיל בקריאה: ויקרא יעקב אל בניו וחתם: בזאת אשר דבר.
ומשה התחיל לברך במקום שפסק יעקב: וזאת הברכה וחתם: באשריך ישראל מי כמוך.
ודוד פתח במקום שפסק משה, שנאמר: אשרי הרי מזקנים אתבונן.

[מט, כט]
אני נאסף אל עמי -
אמר להם: אם זכיתם נטפלתם בי, ואם לאו משאני הולך מן העולם אני הולך נאסף לעמי. וכיון שנסתלק, ויעשו לו בניו כאשר צום.

[מט, לג]
ויכל יעקב לצוות את בניו -
מה צום?
לטעון את מטתו שלושה מן המזרח ושלשה מן הדרום ושלשה מן הצפון ושלשה מן המערב. אמר: אל יטעון מטתי אחד מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען, שנאמר: ושאול בן הכנענית.



הפרק הבא    הפרק הקודם