[ט, א]
ואת כל חשק כי בית ה' ובית המלך -
היו דברים נצרכים, וזולת זה בנה בניינים שלא היה צריך להם רק שחפץ לעשות לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים רק כדי שיעשה מעשים הרבה, כמו שאמר: הגדלתי מעשי בניתי לי בתים.

[ט, ב]
וירא ה' שנית -
והגם שהיתה זאת הפעם השלישית, המראה שראה בתחילת הבנין אינה מן החשבון שלא הייתה נבואה גמורה שלכן כתוב שם (למעלה ו יא) ויהי דבר ה' אל שלמה שזה מדרגה קטנה כמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג) ולכן לא חשיב מחזה זאת בדה"י וזה שאמר שנראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון, ששם היא נבואה גמורה, וכבר בארתי זה בהקדמת ספרי שירי הנפש בפרטות.

[ט, ג]
שמעתי את תפלתך -
הנה בתפלתו התפלל על שני דברים:
א) שישכן ה' שכינתו בבית בתמידות וישמע תפלות המתפללים שם.
ב) על התמדת מלכות בית דוד. א"ל ששמע תפלתו בשני אלה, אם בענין המקדש הקדשתי את הבית וא"ל שהקדישו לשני ענינים:
א) לשום את שמי שם היינו שיקרא תמיד בית ה' ויהיה שם ה' נקרא עליו,
ב) שעיני ולבי יהיו שם שישגיח עליו בהשגחה נסיית מיוחדת. שזה הוראת העינים, ושיהיה באהבה רבה שזה ענין הלב, וזה בשני זמנים שבעת שיעמד המקדש ויהיו ישראל ראוים יהיו שם עיניו ולבו, וגם בעת שיוחרב יקרא שם ה' עליו וכולם יחזיקו את המקום למקודש לשם ה'.

ויש הבדל בין עד עולם ובין כל הימים,
שכל הימים - מציין הימים המיוחדים להמשך איזה דבר, (כמו: כל הימים אשר בן ישי חי, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה), ורצה לומר כל הימים, שיהיה בנוי יהיו עיני ולבי שם,
אבל שמי אשים שם עד עולם שזה לא יופסק בשום פעם אף בחורבנו.

[ט, ד]
ואתה אולם מה שנוגע לענין השני של התמדת מלכות בית דוד, זה תלוי בתנאי אם תלך לפני וכו' בתם לב הוא שיהיה המעשה בתמימות בלי פניות חצוניות וביושר באמונות ודעות, עד שעי"כ תלך לפני לעשות ככל אשר צויתיך במצוות עשה וחוקי ומשפטי תשמור במצוות לא תעשה, שהשמירה הוא בשב ואל תעשה.

[ט, ה]
והקימותי -
אז אקים מלכות בית דוד לעולם, כאשר דברתי וכו', רצה לומר שהיה הדבור בתנאי, אם ישמרו תורת ה'.

[ט, ו]
אם שוב תשובון -
מבואר אצלי שהבטחת המלכות לבנו של דוד היה בלי תנאי, רק ההבטחה לדור שלישי היה בתנאי, כמו שאמר: נשבע ה' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך (וזה היה בלי תנאי), אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (וזה היה בתנאי), וזה שאמר: אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי, אז-

[ט, ז]
והכרתי -
אז יכרית את ישראל שהם יומשכו אחרי המלך במעשיהם וממילא תבוטל המלוכה.

ואת הבית אשלח מעל פני -
רצה לומר שלא תהיה השגחתי עליו וממילא תמצאנה אותם רעות רבות וצרות, בין ישראל שיהיו למשל ובין הבית, כי -

[ט, ח]
והבית הזה -
מצד שיהיה עליון, וכולם יחזיקו אותם כמקום קדוש ועליון בחשיבות ומצד זה בעצמו כל עובר עליו ישום ושרק על חורבנו, שלפי שיהיה המקום קדוש ביותר יגדל ההשתוממות על חורבנו.

וגם ירמוז בזה מה שאמרו חז"ל:

שכל המקודש יותר שמם יותר,

ומצד זה עצמו שיהיה עליון תגדל השמה והשריקה (ובדברי הימים כתוב: והבית הזה היה עליון) ועל ידי כן יאמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולבית הזה, אחר שכולם ידעו שהארץ והבית מיוחד לה' ידעו שחורבנו בהשגחת ה' וישאלו על סבתו.

[ט, ט]
ואמרו על אשר עזבו את ה' אלהיהם אשר הוציא את אבותם מארץ מצרים -
שעל ידי כן הפלם לחלקו ושלא יהיו תחת משטר הכוכבים והמזלות, והם החזיקו באלהים אחרים, ע"כ הביא ה' עליהם את כל הרעה הזאת מה שלא עשה כן לכל גוי, שלא הפלם להיות תחת השגחתו ולא יגדל חרונו עליהם על שעובדים לככבים, כמו שאמר: אשר חלק ה' לכל העמים.



(י-טו) איך יתכן שנתן שלמה לחירם ערים מא"י להפקיע מהם קדושת הארץ שזה נגד חוקי התורה, ולמה התעורר עתה לתת לו מתנה זאת, ואיך א"ל מה הערים אשר נתת לי כמבזה מתנתו, ובדה"י נאמר שחירם נתן ערים לשלמה, ושלמה בנה אותן וזה לא נזכר בכאן. ולמה שלח לו עתה מאה ועשרים ככרי זהב, מה שאמרו וזה דבר המס, וספר מהבנינים שבנה שזה אינו מענין המס, והיה לו לספר ענין המס:
[ט, י-יא]
ויהי מקצה -
הנכון כמו שאמרו הרי"א:

ששלמה לא נתן לחירם הערים לחלוטין להוציאם מקדושת הארץ, רק באשר התחייב לתת לחירם מדי שנה בשנה עשרים אלף כור חטים ועשרים אלף כור שמן, וכן נתן לו כל העשרים שנה בעבור שנתן לו עצי ארזים כל חפצו.

כאשר כלה את הבנינים רצה שלמה שישאר זה ביניהם לעולם שהוא יתן לו צרכיו בזהב ועצי ארזים ותחת חיובו נתן לו עשרים עיר בארץ הגליל ששם ארץ מבורכת, שהשדות וכרמי הזיתים יהיו משועבדים לחירם להוציא מכל עיר אלף כור חטין ואלף כור שמן, וזה שאמר ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים בית ה' ובית המלך רצה לומר כל הבנינים שבנה לצורך ביתו, יען שחירם נשא את שלמה (רצה לומר שנתן לו משאת ומנחה בכל עת) בעצי ארזים וכו' ובזהב לכל חפצו, לכן אז יתן (רצה לומר גמר בדעתו לתת לו) עשרים עיר שיוציא משם החטים והשמן.

[ט, יב]
ויצא לראות את הערים -
אם יוכל להוציא משם החטים והשמן ולא ישרו בעיניו.

[ט, יג]
ויאמר מה הערים -
רצה לומר הלא לא יוציאו פרי תבואה כפי הצורך ויקרא להם ארץ כבול רצה לומר ארץ חול שאינו עושה פירות, ונתן לו את הערים בחזרה, וזה שנזכר בדברי הימים שהערים אשר נתן חירם לשלמה (רצה לומר שנתן לו בחזרה) בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל שהם יעבדו אדמתה ויתנו העשרים אלף כורים לחירם ועי"כ נשאר ביניהם ההתקשרות להבא, ואז -

[ט, יד]
וישלח חירם למלך מאה ועשרים ככר זהב -
שהגם שלא הוצרך לשלמה ארזים הוסיף לתת לו זהב יותר ממה שנתן לו תחלה.

[ט, טו]
וזה דבר המס -
רצה לומר זה היה הסבה שבעבורו העלה שלמה מס מישראל (כמו: וזה הדבר אשר מל יהושע) מפני שהיה צריך לבנות את בית ה' וכו'.

[ט, טז]
פרעה מלך מצרים -
מכאן עד ואת בית חורן תחתון הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתוב שבנה את מגידו ואת גזר ואת בית חורן תחתון, וספר איך בנה את גזר והיא הייתה מיושבת מן הכנעני כמו שאמרו (יהושע טז י שופטים א' כט) מפני שפרעה לכדה ושרפה באש ונתנה לנדוניא לבתו ולכן בנה שלמה את גזר.

[ט, יז]
ואת בית חרן תחתון -
ובדה"י נזכר שבנה בית חרן העליון ובית חרן התחתון ערי מצור חומות דלתים ובריח,
נראה שבית חורן התחתון בנה שתי פעמים, שהיתה חרבה ובנה לעיר מושב וזה הנזכר פה, ואח"כ בנה אותה ואת בית חורן העליון להיות ערי מבצר וזה הנזכר בדה"י.

[ט, יח]
ואת תדמר במדבר -
כי המקום היה מדבר חול.
(כמו שאמרו בשבת דף ל'):

שהתרמודים דרים בין החולות.

והיתה בארץ, רצה לומר בארץ ישראל.

[ט, יט]
אשר היו לשלמה -
כי בדה"י נזכר עוד שבנה ערי מסכנות (היינו ערי אוצרות) בחמת, רק אלה שבחמת היו מיוחדים אל הסוחרים להניח שם מסחרם, ופה מדבר מערי המסכנות שהיו מיוחדים לשלמה עצמו.

[ט, כב]
לא נתן שלמה עבד -
הגם שהעלה מהם מס, כמו שאמר: וזה דבר המס אשר העלה שלמה, וכבר נזכר למעלה (ה כז) שהיה המס שלשים אלף איש, לא היו עבדים, רק היו עושים במלאכה לכרות העצים בלבנון והיו חדש בלבנון ושני חדשים בביתו, שזה אין קרוי עבדות.


(כג) למה חזר זה שנית וכבר אמר זה למעלה (ה ל) ושם אמר שהיו ג' אלפים ושלש מאות והוא סותר להנאמר בכאן ובדה"י אומר שהיו מאתים וחמשים:
[ט, כג]
אלה שרי הנצבים חמישים וחמש מאות -
וזה סותר למה שאמר למעלה (ה ל) ששרי הנצבים היו שלשת אלפים ושלש מאות,
וזה יבואר לך ע"פ פירשו שם שהג' אלף היו שרי חמישים לק"נ אלף נושא סבל וחוצבים בהר, והשלש מאות היו שרי חמש מאות, (ובדה"י ב' ב טז) כתוב: ויספור שלמה כל האנשים הגירים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד וימצאו מאה וחמשים אלף וכו', מבואר שזה היה מספר אחר חוץ מהמספר שספר דוד כמו שכתוב (בדה"א כב): ויאמר דוד לכנוס את הגרים אשר בארץ ישראל ויעמד חוצבים לחצוב אבני גזית, ושלמה ספר את הגרים שנוספו אחרי מספר של דוד והיו ק"ן אלף, והיו עליהם ממונים ג' אלפים וג' מאות, חוץ מזה היו הגרים של ימי דוד שהיו מכבר, והיו כ"ה אלף, והיו עליהם חמש מאות שרי חמישים וחמשים שרי חמש מאות, ובדה"י כתוב ואלה שרי הנצבים חמישים ומאתים הרודים בעם, שם לא כתוב שרי הנצבים אשר על המלאכה, ולא היו הממונים על הגרים רק הממונים על ישראל שהיו תמיד עשרת אלפים בלבנון, והיו עליהם מאתים שרי חמישים ועשרים שרי חמש מאות, וכבר השכרתי למעלה לישב הסתירה מה שבדה"י כתוב: ג' אלפים ושש מאות שבדה"י חושב ממונים על הממונים שהיה כ"א ממונה על עשר והוא הדין כאן חשיב כן והיו עשרים ממונים על הממונים ועשר שרי אלף הרי חמשים.

[ט, כד]
אך בת פרעה עלתה -
ובדה"י כתיב: ואת בת פרעה העלה שלמה מעיר דוד כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד, שם באר הטעם מה שבנה לה בית בפני עצמו שהוא כדי שלא תשב בבית דוד, ופה ספר שאחר שבנה לה בית עלתה היא מעצמה ברצונה אל ביתה, (כי לה לא גלה שהוא מפני שאינו רוצה שתשב בבית דוד, כי בהפך לה אמר שהוא לכבודה שיהיה לה בית בפני עצמו) ולצורך ביתה בנה את המלוא (שהיה מקום פתוח רחב ידים) להיות מוגדר בשבילה לצניעות ובתים לעבדיה ומשרתיה, ושם אמר אז העלה שלמה עולות לה', משמע שזה היה בגמר בנין בית ה' שאז כבר נגמר בנין בת פרעה ובנה ג"כ את המלוא, ואח"כ העלה עולות, וכן משמע מסדור הדברים פה שכל זה שישבה שם בת פרעה לא היה ענין הבית נשלם, כי ישבה אשה בת נכר שם.

[ט, כה]
והעלה שלמה שלש פעמים -
רצה לומר העולות של שלש רגלים העלו מקופת המלך על הוצאותיו, וכן הקטיר אתו, רצה לומר עם מזבח החצון הקטירו על המזבח אשר לפני ה' שהוא מזבח הפנימי את הקטורת, שזה היה ג"כ מקופת המלך, ובדה"י מבואר שהוא הדין יתר קרבנות הצבור, וזה רמז פה במה שאמר: ושלם את הבית, שכמו שבנה את הבית כן השלים אותו במה שנתן כל צרכי הבית והקרבנות, שבזה נשלם ענין הבית ועבודתו.

[ט, כו]
ואני -
הוא שם הכלל אניות, כמו: ויהי לי שור וחמור, בעציון גבר מבואר בדה"י שכבש אז את עציון גבר ואת אילות.

[ט, כז]
אנשי אניות -
היודעים מלאכת האניות ואיך להנהיג אותם, ויודעי הים, הם היודעים דרך הים והרוחות וכדומה, שהם מלחים וחובלים.

[ט, כח]
ארבע מאות ועשרים -
ובדה"י כתוב: וחמשים, השלשים היתרים שם נתן לעבדי חירם בשכרם.