פסוק א
כי שכם וגו'. בחשבם אשר בירושלים בהיות מקומו, יתחזק למלוך מבלי למלאות שאלתם:

פסוק ב
כשמוע. אשר מת שלמה אויבו
והוא עודנו. כשהיה עוד במצרים
וישב. עם כל זאת ישב במצרים, ולא חזר מעצמו:

פסוק ג
וישלחו. זקני העדה שלחו אחריו, ללכת עמהם אל רחבעם, להיות הוא ראש המדברים, על כי ידעו בו שלא ישים למולו יד לפה, וכאשר החל להרים יד בשלמה:

פסוק ד
הקשה את עולנו. לכלכל בני ביתו הרב ומרבית הסוסים
ואתה עתה. רצה לומר, אבל אתה הואיל ואינך בגודל מעלת אביך, אשר באו לראות פניו מאפסי ארץ, אם כן מה לך להרבות באנשי בית וסוסים, עזוב אותם והקל עולנו:

פסוק ה
לכו עוד. רצה לומר, לכו לאהליכם והתעכבו עוד שלשה ימים, ואחרי זה שובו אלי:

פסוק ז
תהיה עבד. רצה לומר, תדבר בהכנעה כעבד
ועבדתם ועניתם. תעבוד אותם בדברי הכנעה ותשיב להם על שאלתם דבר הראוי, ועוד תוסיף לדבר דברים טובים מאשר לא שאלו הם
והיו לך. ואז יהיו לך לעבדים לעולם, כי תמלוך בכל אשר תאוה נפשך:

פסוק ח
ויעזוב. כי לא ישרה בעיניו
גדלו אתו. יחד מקטנותם
אשר העומדים. אשר היו העומדים לפניו:

פסוק י
קטני. אצבעי הקטן, עבה היא משתי מתני אבי, רצה לומר, אהיה עוד במעלה יותר מאבי:

פסוק יא
ועתה. הואיל ותגדל מעלתי, אוסיף עוד על עולכם, כי עוד יתרבו אנשי וסוסי, ועליכם לכלכל
יסר אתכם. למלאות די מחסורו
בעקרבים. המכאיבים עוד יותר:

פסוק טו
אל העם. אשר שאלו להקל עולם
כי היתה סבה. רצה לומר, לא בעבור גודל סכלותו השיב מה שהשיב, כי אם מה' היתה
אל ירבעם. אשר הוא ימלוך:

פסוק טז
מה לנו. רצה לומר, מהו החלק הניתן לנו בעבור דוד, לשנהיה עבדים לזרעו
ולא נחלה. אבל לא ניתן לנו נחלה בעבור בן ישי
לאהליך ישראל. אתה ישראל לכה לאהליך, ולא תמליכו אותו
עתה. רצה לומר, אתה רחבעם הבא מדוד, מעתה ראה בהנהגת ביתך כאחד העם, ואין לך עסק במלוכה:

פסוק יח
וישלח המלך. שלח אל העם להחזירם בדברי רכות
התאמץ וגו'. כי פחד לנפשו:

פסוק כ
כשמוע כל ישראל. כי זקני העדה לבדם שלחו אחריו מאז, וידעו ממנו וראוהו, ולאחר זמן נשמע לכולם כי שב ממצרים
זולתי שבט יהודה. ואף בני בנימין נכללו עמהם, על כי ירושלים עיר המלוכה היתה לנחלה לשניהם, ומפני כבוד שבט יהודה לא הוזכרו, כי אינן רק טפלים להם:

פסוק כג
ויתר העם. כי רבים משאר השבטים התגוררו בנחלת יהודה ובנימין:

פסוק כד
כי מאתי. בהשגחה בא הדבר, ולא במקרה:

פסוק כה
ויבן. להיות עיר מבצר, להשגב בה:

פסוק כו
עתה תשוב. רצה לומר, מהרה ובזמן קרוב:

פסוק כז
אם יעלה. כשיעלה העם הזה וגו'
ושב לב. לאהבו ולחפוץ בו, בראותם כי לו לבדו הרשות לשבת בעזרה, ולא לזולתו
ושבו אל רחבעם. להיות הוא עליהם למלך:

פסוק כח
ויועץ המלך. עם יועציו
רב לכם. רצה לומר, מרחק רב לכם הדבר, מאשר תעלו עד ירושלים
הנה אלהיך ישראל. פיתה אותם לאמר אשר השכינה תשרה על עגלי הזהב, וכאשר טעו מאז בהעגל שעשה אהרן לזה אמר בהלשון הזה עצמו, כמו שנאמר (שמות לב ח) אלה אלהיך ישראל וגו':

פסוק ל
לחטאת. עם כי מתחלה לא היתה הכוונה לשם עבודדת כוכבים ומזלות, אולם בהאריך הזמן חטאו בהם, ועשום לעבודת כוכבים ומזלות ממש
עד דן. הרחיקו ללכת עד דן שהיתה בסוף הגבול, וכאומר, הנה מתחילה פיתם בעבור מרחק הדרך לירושלים, ובסוף הרחיקו ללכת אל העגל אשר בדן:

פסוק לא
בית במות. עשה בדן בית להעמיד בו מזבחות
מקצות העם. ממקצותם, יהיה מי שיהיה:

פסוק לב
כחג אשר ביהודה. לעשות בו כמצות חג הסוכות הנעשה ביהודה, בט"ו לחודש השביעי
ויעל. העלה עולות על המזבח
כן עשה וגו'. כמו שעשה בדן, כן עשה בבית אל
והעמיד וגו'. לעשות עבודת המזבח
אשר עשה. מקצות העם:

פסוק לג
ויעל. העלה עולות כמו בדן
אשר בדא מלבו. אשר המציא ממחשבות לבו, אשר לא כדת
ויעל וגו' להקטיר. ירבעם בעצמו עלה להקטיר את הקטורת, אבל שאר הקרבנות העלו כהני הבמות במצותו: