פסוק ב
בדרך וגו'. רצה לומר, כמנהג הנהוג בכל הבריות
והיית לאיש. עם שאתה עודך נער, התחזק עצמך להיות כאיש השלם בשניו, הואיל ואמות, ואינני להדריכך בדרך תלך:

פסוק ג
משמרת ה'. הדברים אשר צוה ה' לשמרם, ואל בינתך אל תשען
ללכת בדרכיו. להיות רחום ורב חסד כמוהו
חקותיו. הם המצות שלא נתגלו טעמיהם, והמה כחק וגזירה
מצותיו. מה שבין אדם למקום
ומשפטיו. מה שבין האדם לחברו
ועדותיו. הם המצות אשר טעמיהם להעיד על נפלאות ה', כשבת ומועדי ה' והדומים
למען תשכיל. רצה לומר, כשתשמור כל המצות, תשכיל עוד מהם את כל אשר תעשה, מהדברים אשר לא נאמרו בתורה, כי מהם חכמה תקח לעבוד את ה'
ואת וגו'. הוא כפל ענין במלות שונות:

פסוק ד
לאמר לא יכרת. לפי שארכו הדברים, אמר שוב לאמר:

פסוק ה
וגם אתה ידעת. רצה לומר, כמו שיודע אני, כמו כן גם אתה ידעת, ואין מהצורך לספר לך פרטי הדברים
אשר עשה לי. וחוזר ומפרש שזהו אשר עשה לשני שרי וגו', כי על כי הם באו בהבטחת דוד והלכו בשליחותו ועם כל זאת הרגם יואב, יחשב אם כן לדוד לכלימה בזה
לשני שרי צבאות. כי גם עמשא היה שר צבא לאבשלום, אף בדעת דוד היה להעמידו תחת יואב
דמי מלחמה. הדם הראוי לשפוך באנשי מלחמתי, שפך הוא באנשי שלומי
ויתן דמי מלחמה. הדם הראוי לשפוך במלחמה בגבורה מפורסמת, שפך באנשי שלומי בערמתו
בחגורתו וגו'. רצה לומר, במה שחגר חרבו מצומדת במתניו לרחבו, בכדי שתהא נוחה ליפול בשחיה מועטת, וכשיצא מול עמשא שחה מעט לתקן מנעלו, ונפלה החרב מתערה, והגביה בידו והכהו נפש ועמשא לא נשמר, על כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה:

פסוק ו
כחכמתך. לפי חכמתך תמצא לו עילה
ולא תורד שיבתו. רצה לומר, עם שהוא איש שיבה, לא תהדר פניו, וראה שלא ירד לקבר בשלום במיתת עצמו:

פסוק ז
כי כן. רצה לומר, בזה הדבר עצמו קרבו אותי, לאכול על שולחן אביהם. וכאומר, עוד תעשה עמהם חסד זולת מה שיהיו באוכלי שולחנך, כי זהו תשלום גמול, ולא לחסד יקרא:

פסוק ח
עמך. ורצה לומר, אוהבך היושב עמך בתמידות ורבותינו ז"ל אמרו שהיה מלמדו תורה
ביום לכתי מחנים. כי כשברח מפני אבשלום, הלך עד מחנים, וישב בה עד חזרתו לירושלים
והוא ירד. לפייס אותי, ונשבעתי לו אז לבל אמיתו, ולזה לא אוכל בעצמי לקחת נקמתי ממנו:

פסוק ט
ועתה. הואיל ואתה תמלוך תחתי, אל תנקה אותו מהעון הזה, מבלי לשלם לו גמול הראוי
כי איש חכם אתה. ותוכל למצוא העילה, את אשר תעשה לו
שיבתו. רצה לומר, אל תחוש להדרו בעבור שיבתו
בדם שאול. רצה לומר, לא תניחו למות על מטתו, כי אם ישפך דמו בחרב:

פסוק י
בעיר דוד. הוא ציון:

פסוק יא
שבע שנים. ובשמואל ב' (ב יא) נאמר גם, ששה חדשים, ולא חש למנותם כאן, על כי היה נרדף מאבשלום ששה חדשים למולם:

פסוק יב
ותכון מלכותו. לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד:

פסוק יג
השלום בואך. שאלה אותו אם ביאתו בדבר שלום, או בא להתקוטט עמה בדבר מה:

פסוק טו
כי לי וגו'. על כי שאלתו היה בדבר אבישג, ועצם כוונתו היתה להתנשא עוד ולאמר אני אמלוך, ורצה לעשות הכנה לזה, לקחת את אבישג, להשתמש בתשמיש המלך, שאין ראוי כי אם למלך, וחשש פן תרגיש בדבר, לזה הקדים ואמר הלא מאז היתה המלוכה ראוי לי, על כי אני גדול האחים, ואף כולם חפצו בי מאז, ועם כל זאת מלך שלמה, כי מה' היתה לו, ואם כן מי פתי יסור הנה, להתחכם מול גזירת המקום:

פסוק טז
ועתה. הואיל ואין חשש בדבר המלוכה
אל תשיבי וגו'. רצה לומר, פני ריקם, מבלי למלאות שאלתי:

פסוק יח
טוב. ראוי והגון הדבר הזה, ולכן אדבר בעבורך אל המלך:

פסוק יט
על אדניהו. בעבור שאלת אדניה
לקראתה. ללכת לקראתה:

פסוק כב
ולמה את שואלת וגו' ושאלי וגו'. כי שלמה הבין בדבר, אשר יבקש תואנה לעורר על המלוכה, ולזה אמר בדרך התול ושחוק, למה תשאלי דבר המסבב את המלוכה, הלא טוב שאלי לו את המלוכה בעצם, על כי היות הוא הגדול ממני, וכאשר אמר הוא בהקדמת שאלתו
ולו וגו'. רצה לומר, וכמו שתשאלי לו את הראוי אליו, כן שאלי להשיב לאביתר וליואב את הראוי להם, היות כי כולם המה בעצה אחת, למען יחזיקו בשלהם:

פסוק כג
כה יעשה וגו'. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר. וכמוהו הרבה במקרא
בנפשו. באבדון נפשו, כי ימות עליה:

פסוק כד
עשה לי בית. רצה לומר, בית מלכות, והוא כפל ענין במילות שונות:

פסוק כה
ויפגע בו. ואף שהיה כהן ואסור לטמא למת, הנה פירש ממנו עוד בו נשמתו:

פסוק כו
ולאביתר אמר. בראותו שעדיין עומד במרדו, לתת עצה לאדוניה לקחת את אבישג
ענתות לך. רצה לומר, לך אל מקומך ענתות, כי היא היתה עיר הכהנים
כי איש מות אתה. על שהיית בקשר המרד, להמליך את אדניה מבלי דעת המלך אבי, ולכך לא תשב עוד פה לראות פני
וביום הזה. רצה לומר, ואף היום, שמן הנראה עודך מחזיק במרד, בתת עצה לאדוניה, לשאול את אבישג, למצוא תואנה בדבר המלוכה, עם כל זאת לא אמיתך
לפני דוד אבי. בהיותו בורח מפני אבשלום
וכי התענית. ובעבור אשר היית מעונה ומיצר בצרת אבי, כשהיה נרדף מפני שאול:

פסוק כז
מהיות כהן. רצה לומר, מלשמש עוד בכהונה גדולה
למלא את דבר ה'. הסיבה הזו היתה למלאות דבר ה' וגו'
בשילה. בעוד היה המשכן בשלה, דבר ה' על בית עלי, שיוקח מהם כהונה הגדולה, ואביתר היה מבני עלי:

פסוק כח
והשמועה. מה שהרג את אדוניה וגרש את אביתר, באה עד יואב, רצה לומר, מהשמועה ההיא פחד לנפשו, על כי גם הוא היה עמהם בקשר המרד
ואחרי אבשלום לא נטה. כי אלו נטה גם אחר אבשלום, לא היה אם כן נופל וגרוע מיתר עבדי המלך, אשר היו עם אדוניה, ועם כל זאת לא נעשה להם דבר. אבל הואיל ולא נטה אחר אבשלום, עם שרוב ישראל נטו אחריו, ואחר אדוניה נטה, אם כן מהנראה, בוודאי היה זה על כי ראותו כי גדל שלמה וראוי למלוכה, ובעבור שנאתו, נטה אחר אדוניה. וחשב שבעבור זה יחם לבב שלמה להרגו
אהל ה'. אשר הארון והמזבח לפניו
בקרנות המזבח. בחשבו שלא יטמא את המקום, להרגו שמה:

פסוק ל
כה אמר המלך צא. היות חשב כי כן דעת המלך, להוציאו בערמה ולהמיתו, שלא לטמא מקום הארון
לא. כי יואב הבין בדבר שעל כל פנים ימיתנו, ואמר לא אצא כי פה אמות, ודעתו היה להחטיא את שלמה, במה שיטמא אוהל הארון כאשר יהרגו שמה
וכה ענני. כפל הדבר במילות שונות:

פסוק לא
כאשר דבר. להמיתו שמה
ופגע בו. כפל דבריו לזרזו (ואף כי אביו צוה להמציא לו עילה להרגו, הנה זה העילה שמצא, כי גם זה תחשב לקצת מרד, בנוסו מפני המלך)
וקברתו. לא שיקברו בעצמו, כי כהן היה אבל כוונתו לצוות לקברו בקבר הראוי לו, כי שר וגדול היה
והסירות. במה שתמית אותו יגולגל עוד זכות, כי תסיר עונש דם חנם מעלי ומעל בית אבי, כי אם לא יהרג הוא יהיה עלינו עונש מה, על מה שלא בערנו הרע:

פסוק לב
והשיב ה'. עתה כשיומת הוא, הנה ה' השיב עונש דמי חנם על ראשו. ומפרש מהו הדם, ואמר, אשר פגע וגו'
ואבי דוד לא ידע. עד לא הכם, ואין לאבי אשמה בזה, ועליו העון
שר צבא יהודה. אולי רק על יהודה לבד שמהו אבשלום לשר צבא:

פסוק לג
ושבו דמיהם. רצה לומר, עם שימות יואב, מכל מקום עונש הדם ישוב בראשו, לקבל גמול אחר המיתה, גם בראש זרעו יחול עד עולם, כי המיתה היא גם בעבור המרידה, ולא קבל בזה עדיין עונש שלם על הדם ששפך
ולביתו. רצה לומר, לבית מלכותו, ואמר לכסאו לתוספת ביאור, ורצה לומר, שיהיה שלום, בין בדבר הגוף בין בדבר המלוכה
יהיה שלום. כי מה לעשות עוד, אם הומת ובערתי הרע:

פסוק לד
בביתו במדבר. בהבית שהיה לו במדבר, במקום שהיו רועים מקנהו. ורבותינו ז"ל אמרו (סנהדרין מט א) שהיה ביתו הפקר לעניים, כמדבר שהוא הפקר לכל:

פסוק לה
תחת אביתר. לשמש מעתה תחתיו בכהונה גדולה:

פסוק לו
בירושלים. כי מאז היה ביתו בבחורים
וישבת שם. והיתה כוונתו להיות מצוי לו, למצוא לו עילה:

פסוק לז
את נחל קדרון. שהיה סמוך לירושלים, ודרך בו יוצאים מן העיר
דמך. עון מיתתך יהיה על ראשך, כי היה לך להזהר:

פסוק לח
טוב הדבר. רצה לומר, הדבר הזה הגון הוא מצד עצמו, וחפץ אני בזה, אם כן בודאי אהיה נזהר בדבר המלך:

פסוק מ
וילך. בכדי שילך על החמור לגת
לבקש. לשאול מאכיש, להחזיר לו עבדיו:

פסוק מב
השבעתיך. כי שלמה השביעו על הדבר הזה, ועם כי לא הוזכר
ואעד. רצה לומר, התריתי בך להיות נזהר בדבר, ועל שם שדרך המתרה להתרות בעדים, אמר לשון ואעד
ותאמר. אמרת אז, שגם הדבר הגון בעיני, ואינני אנוס בה, ושמעתי אותה, רצה לומר, אני מקבל הדבר בשבועה:

פסוק מג
ומדוע. אם אמנם מרצון קבלת עליך בשבועה, מדוע לא שמרת:

פסוק מד
אתה ידעת. כאומר, אגיד מה גרם לך הסכלות הזה, והוא הדבר אשר אתה ידעת, ולפי שלא רצה להוציא בשפתיו הקללות שקלל, אמר אשר ידע לבבך אשר עשית לאבי, ובעבור עונש העון הזה, בא לידך זה הסכלות
והשיב ה'. עם שדוד אבי לא השיב גמול רעתך בראשך, הנה ה' השיב, כי הסכלת עשו למען תומת:

פסוק מה
והמלך שלמה ברוך. רצה לומר, הכל יברכוהו, בראותם שלא נשא פנים לאוהבו ומלמדו, בחללו שבועת ה'
וכסא דוד יהיה נכון. על כי נתקיים שבועת דוד לו, כי לא בעבורו הומת:

פסוק מו
והממלכה נכונה. רצה לומר, עם כי הרג שרים ונכבדים כאלה, עם כל זאת היתה הממלכה נכונה בידו, מבלי פוצה פה ומצפצף לו, כי ראו אשר כל מעשיו במשפט: