פסוק ב
כאשר וגו'. רצה לומר, באופן מראה הנבואה שנראה אליו בגבעון:

פסוק ג
לשום שמי. לחול בו שמי, להיות בית ה'
עיני ולבי. רצה לומר, השגחתי:

פסוק ו
אתם. רצה לומר, אתה ובני הדור הזה:

פסוק ז
אשלח. רצה לומר, תחרב הבית
למשל. ימשלו בהם לדמיון לדבר מה, לפי גודל המפלה אשר תבוא עליהם:

פסוק ח
יהיה עליון. כמו היה עליון, עתיד במקום עבר, ורצה לומר, הבית שהיה עליון וחשוב יהיה חרב, וכל עובר יתמה על חורבנו
ואמרו. אלו לאלו:

פסוק יא
חירם. לשתי הבתים האלה היה חירם סובל אותו, בתת לו די סיפוקו עצי ארזים וגו'
אז. אחר השלמת הבתים, נתן המלך לחירם לתשלום גמול, מלבד החטים והשמן האמור למעלה:

פסוק יג
ארץ כבול. רצה לומר, ארץ טיט, אשר הרגלים משתקעים בה, כאילו אסורים בכבלי ברזל, ובעבור זה היו מעטים פירותיה:

פסוק טו
וזה דבר המס. רצה לומר, המס אשר העלה מישראל, על זה היה דבר המס לבנות את בית ה' וגו'
ואת המלוא. כי דוד הניח סמוך להחומה מקום פנוי להתאסף בו אנשים כמו שנאמר (שמואל ב ט) ויבן מן המלוא וביתה. ובא שלמה ובנאה:

פסוק טז
שלוחים. רצה לומר, במקום מנחה ששולחים בני אדם לבנותיהם, וכן (מיכא א יד) לכן תתני שלוחים:

פסוק יז
ויבן וגו'. רצה לומר, ועל שפרעה שרפה, לזה בנאה שלמה:

פסוק יח
במדבר בארץ. רצה לומר, סמוך אל הישוב:

פסוק כא
למס עובד. לא למס ממון, כי אם שיעבדו בעצמו עבודתו:

פסוק כב
עבד. לעבוד בגופו עבודת עבד:

פסוק כג
שרי הנצבים. רצה לומר, ממונים על הממונים
חמשים וחמש מאות. שלש מאות היו מן הגבעונים, ור"ן היו מבני ישראל (והם היו ממונים על ממוני שאר מלאכת המלך, זולת ממוני נושאי הסבל וחוצבים בהר שאמר למעלה) ובדברי הימים חשב של ישראל לעצמן:

פסוק כד
אך בת פרעה. רצה לומר, מיד כאשר עלתה בת פרעה אל ביתה, בנה לכבודה את המלוא, שהיה סמוך לביתה:

פסוק כה
והעלה שלמה. רצה לומר, מממונו התנדב בעבור כל ישראל
שלש פעמים. בשלש רגלים
והקטיר אתו. רצה לומר, הקטיר עליו קטורת על המזבח אשר לפני ה', וזהו מזבח הזהב שבהיכל, והוא מקרא קצר בדבר המובן מאליו
ושלם. השלים עבודת הבית לכל משפטו:

פסוק כו
את אילות. עם אילות, רצה לומר, סמוך לה:

פסוק כז
אנשי אניות. מלומדים ללכת באניות, יודעי דרך הים:

פסוק כח
אופירה. שם היה מקום מחצב הזהב
ועשרים. ובדברי הימים (ב ח יח) נאמר וחמשים, ואולי שלשים מהם הוציאו בהוצאת הדרך: