[יא, א-ג]
והמלך שלמה אהב נשים וגו' –
הנה גנה אותו משני צדדין:
האחד - שהוא לקח נשים מן הגוים אשר הזהירה התורה שלא נתחתן בם כדי שלא יטו את לבבינו אחרי אלהיהם.
והצד השני - מפני שהרבה לו נשים, אשר הזהירה התורה אותו מזה בפרשת שופטים, ואם אמר אומר, שכבר ראוי שנחשוב שנתגיירו כבר קודם שלקחם שלמה, הנה עם כל זה לא היה נמלט מהגנות; כי בת פרעה היתה אסור לבא בקהל ה' גם אחר שנתגיירה, כי דור שלישי לבד מותר להם לבא בקהל ה', והעמוניות ומואביות הם גם כן מעם שאינו ראוי לבא בקהל, שנאמר: לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ואף על פי שנקבותיהם לא נאסרו לבא בקהל כמו שבארנו שם, הנה לא היה ראוי למלך שיבא בהן, כי הזרע שיהיה לו מהן, אי אפשר שיהיה שלם מאד, אחר שהגוי מרוחק; וכבר היה ראוי לשלמה שידקדק מאד שיהיה זרעו שלם עם ה', כדי שיתקיים לו הברית שכרת השם לדוד, להתקיים לו המלוכה תמיד אם ישמרו בניו תורתו; הלא תראה שרחבעם היה בן עמונית ועשה הרע בעיני ה'. ועוד כי מפני שהניח שלמה את נשיו לעבוד אלהיהן, הרי הן כאילו לא נתגיירו. והנה אמר: ואת בת פרעה מלך מצרים, לפי שבה נטה יותר מדרכי התורה ממה שנטה בלקיחת שאר נשיו הנכריות; והיא ג"כ היתה חביבה לו מאד, עד שכבר בנה לה בית, באופן הנזכר במה שקדם.

[יא, ד-ט]
ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים –
אחר שזכר שנשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים, לא היה צריך לומר ולא היה לבבו שלם את ה' אלהיו כלבב דוד אביו - אם היה הרצון בזה ששלמה היה עובד אלהים אחרים. ולזה הוא מבואר שהרצון בו, שאהבתו נשיו הטה את לבבו להניחם לעבוד אלהים אחרים, ולהעלים עיניו מהם; ומזה גם כן התבאר כי אמרו וילך שלמה אחרי עשתרות אלהי צידונים ואחרי מלכום שקוץ עמונים – הרצון, שהניח לנשיו הצידוניות והעמוניות לעבוד אלהיהם, והעלים עיניו מהם; ולזה אמר: ויעש שלמה את הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו - כי אם היה ממלא אחרי ה', לא היה סובל לנשיו לעשות זה העון הנפלא.

והעד עוד על זה, שהרצון בו שהוא העלים עיניו מנשיו והניחם לעבוד אלהים אחרים, אמרו: וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן, באר בזה שחטא שלמה היה הניחו נשיו שתהיינה מזבחות ומקטרות לאלהיהן וזה ממה שאין ספק בו, ולזה אמר: אז יבנה שלמה במה - שהוא כאילו בנאה אחר שהניח נשיו לבנותה. ובכלל, הנה לקחו אותם היה סיבה לבנות אלו הבמות לע"ג, ולזה היה שלמה סיבה לבנייתם.
ובכלל הנה הוא מן השקר באיש חכם כשלמה שיטה לאלו ההבלים והשקוצים, עם היותו משיג השם יתברך יותר מזולתו מהאנשים, וכבר יעיד על זה גם הספרים שחבר ברוח הקודש. ונראה אליו גם כן השם יתברך פעמים, ולזה לא יתכן באיש כמוהו שיהיה עובד ע"ג. וראוי שתדע שכבר יאמר שכבר עשה פלוני דבר מה, אם בשעשאו בעצמו אם בשעשאו על ידי שליח, כמו שאמר שלמה: בנה בניתי בית זבול לך; וכבר יאמר גם כן שהוא עשאו, כאשר לא מיחה בעושה אותו והיה בידו למחות.
וזה מורגל מאד בלשונות, שאתה תראה שישיבו האשם בדבר למי שהיה בידו למחות כשלא מחה, ויאמרו לו שהוא עושה הכל; ולזה אחשוב שאמרה תורה: הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, רוצה לומר, שאם לא תוכיחהו, תשא עליו חטא במה שיחטא בו, כח הוא כאילו עשית החטא ההוא בידך; ובזה האופן השלישי אמר בזה המקום אז יבנה שלמה.

[יא, י]
וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים –
רוצה לומר, כי ממצות השם יתברך היה מחויב שלא יניח לעבוד ע"ג בביתו; עם שזה דרך שילכו בניו אחרי אלהים אחרים, בראותם אמותיהם עובדת ע"ג; וכבר עורר אותם השם יתברך שיישיר זרעו לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים, כדי שיתקיים לו המלוכה, ולא יגלו ישראל מעל אדמתם ולא יחרב בית המקדש.

[יא, יג]
למען דוד עבדי –
מגיד שמההשגחה על האב תמשך לבן; והנה למען דוד עבדו השגיח בשלמה שלא יקרע דבר מהממלכה ממנו בחייו, ולמען דוד עבדו השגיח בזרע שלמה שלא תסור מהם הממלכה לגמרי. והנה קרא שבט אחד יהודה ובנימין, מפני היות נחלתם יחד.

ולמען ירושלם אשר בחרתי -
רוצה לומר, כי מפני שנבחר ירושלם לנצח להיות בו בית המקדש, ארצה שהמולך בו תתקיים מלכותו שם תמיד; עם שזה יהיה סיבה להעמיד ענייני בית המקדש באופן יותר שלם, כי כל אחד מהמלכים האלו ישתדל בתקונו מפני שבנוהו אבותיו.

[יא, טו]
ויהי בהיות דוד את אדום –
רוצה לומר, שדוד היה את אדום לקבר את החללים - לטהר הארץ בעת שעלה יואב שר הצבא על אדום להכותם. ואחר זה ספר שכבר הכה יואב כל זכר באדום.

[יא, יח]
ויקחו אנשים עמם מפארן –
יתכן שלקחום כדי שיהיו עמו עם רב, וזה יהיה סיבה שיכבדהו פרעה וינשאהו; עם שהם גם כן העידו שהוא מזרע המלוכה, ולזה נתן לו פרעה מה שנתן.

ולחם אמר לו –
רוצה לומר, שכבר אמר לתת לו לחם חקו תמיד.

וארץ נתן לו –
רוצה לומר, שנתן לו ערים יהיה מושל עליהם.

[יא, כא-כה]
ויאמר אל פרעה שלחני ואלך אל ארצי –
ידמה כי חשב הדד להנקם מישראל, בראותו כי מתו גבוריהם המצליחים במלחמה; ועם כל זה לא יוכל, בעת שהיה שלמה הולך בדרכי ה' כדוד אביו, אך לעת זקנתו שנמצא בו זה החטא, אז היה הדד שטן לשלמה ולישראל. ואע"פ שכתוב: וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה, הנה הרצון ב,ו רוב ימי שלמה, והוא עד עת זקנתו; כי כמו זה תמצא מלת כל בדברי הנביאים, אמר: וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים, והנה מה שאמר בזה המקום: ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה, רוצה לומר, כל ימי שלמה הנשארים מעת זקנתו, אשר עבדו נשיו אלהים אחרים.

ויקץ בישראל –
רוצה לומר, שהיה קץ ומואס בישראל. או יהיה הרצון בו, שהיה במצוקת לבו בעבור ישראל, כשלא יכול לעשות כל רצונו מהם; כי היה רצונו להשחיתם אם יוכל, ותמיד היו עיניו נשואות לעשות להם כל הרע כשיפלו בידו. וברוב השתדלותו להרע לישראל, מלך על ארם וסבב שימרדו במלך שלמה, כי קודם זה היו ארם נושאי מנחה לשלמה ולדוד, כמו שנזכר בספר שמואל. וידמה שכל המלכים שהיו בארם אחר זה היו ממנו, ולזה תמצא שהיה שם מלך ארם בימי אחאב בן הדד, והיו מיחסים אותו לאביו ובו נקרא שמו, מפני עוצם מדרגת הדד אצלם.

[יא, כו]
וירבעם בן נבט אפרתי –
רוצה לומר, שהוא משבט אפרים.

עבד לשלמה וירם יד במלך –
רוצה לומר, כי מפני ששמהו שלמה מעבדיו ושריו גבה לבו, עד שכבר הרים יד במלך, כאילו היתה מעלתו למעלה ממדרגת המלך; וזאת ההרמת יד היתה מה שלקחה לבו לגנות מעשיו ולהוכיחו עליהם, כמו שיספר אחר זה. והנה אחר זה יספר באיזה מנוי שמהו שלמה. וסיבה אחרת לגובה לבו יספר ג"כ, והוא מה שיעד אותו אחיה השילוני, שיהיה מלך על עשרת השבטים. אך קודם זה ספר מה היא הרמת ידו, והוא שהוא אמר מגנה אותו.

ראו מה עשה! הנה שלמה בנה את המלוא - אשר לא רצה לבנותו דוד אביו, למען יהיה בו תועלת להאסף שם ישראל ועולי רגלים. ועוד עשה דבר מגונה אחר, סגר את פרץ דוד אביו, שהיה שם מקום, היתה החומה בו פרוצה, כדי שיוכלו ישראל לבא אל המלך כשירצו להגיש לפניו דברי ריבותיהם. כן נראה זה בעיני.
וכבר פירשו בו שכבר הניח שם מקום פרוץ, שיוכל לברוח ממנו אם ימרדו בו ישראל, וכאילו אמר ששלמה, לגובה לבו, לא ירא שימרדו בו ישראל, והנה בזה חטא ירבעם לשלמה בשני צדדין:
האחד - מפני שגנהו על מעשיו והוכיחו עליהם.
והשנית - שלא חלק לו כבוד, אך קראו בשמו ואמר: שלמה בנה את המלוא; וכן קרא דוד בשמו ולא קרא אחד מהם מלך.

[יא, כח-לט]
והנה ספר כי האיש ירבעם היה גבור חיל. וירא שלמה את הנער, כי היה רב פעלים והיה זריז במלאכתו אשר מנהו, ומנה אותו מפני זה לקבץ המס שסובלים עליהם כל בית יוסף, והם מנשה ואפרים.
ובעת ההיא אחר שמנהו המלך על זה הפקידות, תכף שיצא ירבעם מירושלם ללכת לקבץ המסים שהפקד עליהם, מצאהו אחיה השילוני בדרך; והיה אחיה השילוני מתכסה בשלמה חדשה, והיו שניהם לבדם בשדה. וכאשר ראה אחיה פה ופה כי אין איש יראה מעשיהם שיוכל להגיד למלך שלמה, אז תפש בשלמה החדשה אשר עליו ויקרעה י"ב קרעים והודיע לו כי מלוך ימלוך על עשרת השבטים אחרי מות שלמה, יען אשר הניח בני ביתו לעבוד עבודת אלילים, אך לא יקח דבר ממלכותו בחייו למען דוד עבד ה' אשר שמר מצוותיו וחקותיו.

ולזאת הסיבה ג"כ לא יסיר הממלכה לגמרי מזרע שלמה, כמו שקדם, והודיעו שאם ישמר מצות השם יתברך וחקותיו, יבנה לו בית קיים זמן ארוך, ובזה יענה זרע דוד בזה האופן שלא תהיה להם כל המלוכה; אך לא יענה זרעו כל הימים, כי עוד תשוב כל המלוכה לזרע דוד. ולפי שלא שבה המלוכה כלה לזרע דוד בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, הנה זה ראיה שכבר ישוב המלכות בכללו לזרע דוד, וזה יהיה בימי מלך המשיח, ואחריו לא תסור ממנו המלוכה; כמו שנתבאר במקומות מספר דניאל.

[יא, מ]
עוד ספר שעל מה שאמר ירבעם כנגד שלמה רצה שלמה להמיתו, והוצרך לברוח אל מצרים עד מות שלמה. הנה זה הוא באור הדברים הצריכים אל באור, במה שהגבלנו באורו בזה המקום.

ואולם התועלות המגיעים ממנו הנה:
התועלת הראשון – הוא: להודיע שאין הכונה בקרבנות פועל ההזבחה וההקטרה[ אך הכונה בהם הוא מה שיעידו עליו מסודות המציאות, אשר יעמדו עליו המיוחדים לזאת העבודה המתבוננים בה באורך הזמן, ולזה לא יקובל בזה תועלת אלא כשנעשה על ידי הכהנים; אלא שהתורה התירה לעשות איש כל הישר בעיניו לזבח ולקטר בבמות עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה כמו שנזכר בתורה כדי שיתישרו לעבודת השם יתברך] מפני מה שהוטבעו בו מהעבודות הנעשות לאלהים אחרים, יחשבו שלא יהיה השם יתברך אלוה אם לא יעבדוהו בזה האופן. ולפי שהעבודה הזאת הנעשית בבמות אינה מכוונת מצד עצמה בצד מן הצדדין, תמצא שזכר בזה המקום בשלמה, שהיה מזבח ומקטר בבמות, בתאר יראה ממנו שלא היתה פעלתו זאת משובחת; וכבר יתבאר זה באמרו: ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר, כאלו אמר שבזה הענין עשה מה שאיננו ראוי לעשות.

התועלת השני – הוא: להודיע שיש בהעלאת העולות מבוא להגעת הנבואה, וכל שכן כשהפליגו ברבויים. ולזה תמצא שספר, כי בגבעון שהיתה בו הבמה הגדולה, ולזה היה בו מזבח הנחשת שעשה משה - היה מעלה שלמה אלף עולות, וספר תכף כי בגבעון נראה ה' אל שלמה. וכבר נתבאר זה גם כן מענין בלעם, כמו שזכרנו שם, במה שהשתדל להגיע אליו הנבואה כשבנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל על כל מזבח; וכבר בארנו הסיבה בזה בפרשת נח. ואולי שלמה מפני רוחק מדרגתו מהנבואה, כי היה נער בעת ההיא, הוצרך אל זה המספר הרב מן העולות.

התועלת השלישי - הוא בדעות, והוא: להודיע כי ה' יתן חכמה על דרך השפע האלהי בזולת סבותיה. ולזה תמצא ששלמה בקש מהשם יתברך שיתן לו לב מבין, ונתן לו השם יתברך החכמה והמדע כמו שנזכר בספר דברי הימים ובזה הספר; וזה לאות כי השם יתברך ישפיע החכמה לאדם כשירצה, מזולת שישתדל האדם לחקור בדבר דבר ממנה, ויקדם לו מהחוש מה שיצטרך לדרוש ההוא. ומזה המקום התבאר שאפשר שישפעו לאדם ידיעות עיונות בחלום או בנבואה; וכבר הרחיק זה המפרש דברי הפילסוף בספר החוש והמוחש, ושם בארנו אמונת זה השרש כי הוא משרשי התורה הגדולים, לפי מה שיראה לי.

התועלת הרביעי – הוא: להודיע שהשלם לא יבקש החיים והעושר, אם לא מפני השגת השלמות האנושי; ולזה לא ידאג על המות, אלא מפני הפקד ממנו השגת השלמות אשר יכול להשיגו אם יחיה יותר. ולזאת הסיבה תמצא שלא שאל שלמה מהשם יתברך כששאל לו מה יתן לו, אלא השגת השלמות בעיון, ולא שאל אורך חיים ולא עושר; לפי שאינם חשוקים כי אם מפני זה התכלית, ואחר שיהיה לו זה התכלית לא יחשוק מהם מאוד.

התועלת החמישי - והוא במידות, הוא: להודיע כי מי שאדוניו רוצה ליתן לו מה שישאל, אין ראוי לו שיכביד לשאול, אבל ישאל המעט שיוכל להשיג בו מבוקשו כי בזה יתרצה האדון לתת לו את מבוקשו, כי בזה יתרצה האדון לתת את בקשתו. ולזה תמצא שספר, כי היה טוב בעיני השם יתברך כאשר לא שאל שלמה עושר וכבוד וארך חיים, ולא נפש אויביו, אבל שאל חכמה ובינה להבין משפט.

התועלת הששי - והוא במידות, והוא: להודיע שאשר התירו לו לשאל ונותן לו, וזה מצניעתו שלא ישאל אלא דבר קטון, הנה ראוי לנותן שלא יקצר מלתת לו הרבה; כי אין ראוי שיהיה טוב תכונתו כלי למנוע הטוב ממנו, אבל ראוי שיוסיף לו טובה. ולזה ספר, כי מפני שישר בעיני השם יתברך כשלא שאל אלא שיהיה לו לב מבין לעשות משפט, ולא שאל דברים אחרים, הנה נתן לו מה ששאל ביותר שלם שבפנים, עד שכבר היה חכם מכל האדם, ונתן לו עם זה מה שלא שאל, העושר והכבוד וארך החיים, אם ילך בדרכי השם יתברך.

התועלת השביעי – הוא: להודיע שראוי לשמוח על הטובה שייעד השם עליה, כי הוא דבר והוא יקיימנה; ולזה ראוי לתת תודה על הייעוד לשם יתברך קודם בא הטובה. ולזה ספר, שכבר בא שלמה אחר החלום של נבואה לירושלם לפני ארון ברית ה', והעלה עולות, ועשה משתה לכל עבדיו ושריו.

התועלת השמיני - והוא במידות, והוא: להודיע שהוא ראוי לשופט, שיתחכם בתחבולות לעמוד על אמתת הדברים אשר תהיה בהם טענה בין איש לרעהו, מדברים רחוקים שיביאו לעמוד על זה, מזולת שירגישו בעלי הריב, שמאלו הדברים יעמדו על אמתת זה. כמו שתראה במה שזכר משתי הזונות שבאו לפני המלך, זאת אומרת בני החי ובנך המת וזאת אומרת בני החי ובנך המת שאמר המלך: גזרו את הילד החי לשנים ומזה הענין עמד על אמתת הדבר, כי אשר אינה אמו לא תחוס אם יגזרוהו לשנים. וזה מן התחבולות הטובות שראוי שיעשו אותן השופטים הישרים לפי חכמתם, כי לא יספיק להם שיתנהגו בזה לפי הנאמר לפניהם, אבל ראוי שיעמיקו לעמוד על האמת כדי שישפטו לפי האמת, לא לפי הנאמר לפניהם לבד; שאם היה שופט שלמה מזה הצד, הנה היה ראוי לו שיאמר שישאר הילד החי לאשה המחזקת בו, ולא יצא מתחת ידה בעבור זאת הטענה המופשטת מהעדות. והנה יגיע מזה תועלת עוד בדברים המדיניים. כי המון העם כשיראו עוצם תחבולות השופט לעמוד על אמתת הדברים, ייראו מעשות דבר בלתי ראוי, בראותם כי כל דבר לא יכחד ממנו; ויהיה זה סיבה אל שישלם הצדק והיושר במדינה.

התועלת התשיעי – הוא: להודיע שהכהן גדול ששמש בכהונה גדולה, לא תסור הגדולה ממנו כל ימיו; רוצה לומר, שהוא כל ימיו במדרגת כהן גדול, אף על פי שיש שם כהן גדול אחר, ולזה אמר צדוק ואביתר כהנים אף על פי שגרש אביתר מהיות כהן לה' כמו שקדם.

התועלת העשירי - הוא להודיע שיש למלך להעלות מס על עמו, לכלכל אותו וביתו, ולזה ספר, שכבר היה לשלמה שנים עשר שרים ממונים על כל ישראל, היה תחת מנוי כל אחד מהם חלק מה מישראל, וכל אחד מהם היה מכלכל את המלך ואת ביתו חדש אחד לכל המצטרך, לא יעדרו דבר; וגם השעורים והתבן היו מביאים לסוסים ולרכש עם רבויים, ורבוי המצטרך לבית המלך לכלכל אותו. ובזה למדנו מזה הספור, שיש למלך לקחת בדרך מס מישראל אנשים לצורך בנין בית השם יתברך וביתו; ולזה ספר שכבר העלה שלמה מס מישראל שלושים אלף וישלחם לבנונה, וכבר נתבאר זה גם כן מדברי שמואל בהודיעו את משפט המלוכה.

התועלת האחד עשר – הוא: לפרסם שכבר קיים השם יתברך מה שייעד להניח לישראל מכל אויביהם, ולזה ספר, שכבר ישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותאנתו כל ימי שלמה ולזאת הסיבה ברך שלמה השם יתברך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל כאשר דבר.

התועלת השנים עשר – הוא: לפרסם עוצם הכבוד והעושר והחכמה שהיה לשלמה, כאשר ייעד לו השם יתברך, עד שכבר היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים שהיו כלם עובדים את שלמה ומגישים לו מנחה כל ימי חייו, עד שכבר היה משקל הזהב הבא לשלמה בשנה אחת שש מאות ככר וששים ושש, לבד מאנשי התרים ומסחר הרוכלים וכל מלכי הערב ופחות הארץ וכל הארץ היו מבקשים את פני שלמה, לשמוע את חכמתו אשר נתן אלהים בלבבו, והמה מביאים איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב וקנינים אחרים מדי שנה בשנה; וגם מוצא הסוסים אשר היה לשלמה ממצרים, וכן לכל מלכי החתים, ולכל מלכי ארם. והיה עשרו כ"כ עד שלא נחשב כסף בימי שלמה למאומה, והיה מגיע מעוצם חכמתו, עד שכבר חכם מכל האדם, ודבר דבור טבעיי על כל מיני הצמחים, בהדרגה מהגדול ועד הקטן, ועל כל מיני בעלי חיים בהדרגה גם כן; וזאת חכמה נפלאה, רוצה לומר, לעמוד על ההדרגה הזאת, ולעמוד על סבות כל מין מהם ומשיגיו.

התועלת השלושה עשר - הוא במידות, והוא: להודיע שראוי למי שישתדל בדבר מה, שלא יקצר בהשתדלות ההוא מלבוא בו בסבות היותר נאותות, וכל שכן כשיהיה ההשתדלות לעשות דבר לכבוד השם יתברך, ולזה תמצא כי כשרצה שלמה לבנות בית המקדש - והיה מהכרח הבנין ההוא שיהיו לו עצי ארזים גדולים, והיה הלבנון אשר הוא יותר נאות לזה לו במלכות חירם מלך צור, וגם הצידונים אשר היה חירם מושל עליהם היו היותר בקיאים בכריתת אלו העצים - הנה אחרי הודיעו את חירם שהבית שהוא בונה הוא בונה אותו לשם ה' אשר הוא מושל בכל ומשפיל ומכניע כל שונאיו, כמו שנזכר בספר דברי הימים, וכדי שיתרצה יותר לעזור אותו בזה הבנין, הנה שלח לו שיצוה לכרות לו ארזים מהלבנון אשר במלכותו. ולא רצה לבאר לו שיגיעהו תועלת מפני זה, כי לא יהיה לכבוד לחירם מלך צור, אך בקש שיהיו שם לכרות הארזים עבדי חירם עם עבדיו, והוא יתן לו שכר עבדיו בכל אשר יאמר; כאילו העיר בזה, שעם שכר עבדיו יותר לו מה שירצה שיגיע לו מהתועלת, מפני צוותו לכרות הארזים אשר לו להביאם אל שלמה, ולא בקש ממנו יותר, מזה כי לא היה ראוי שיכביד לשאל ממנו יותר;
וגם הודיע אותו כי דוד התעורר לבנות זה הבנין, כדי שיתרצה חירם יותר לעזור שלמה במה שבקש ממנו, כי אוהב היה חירם לדוד, ולזאת הסיבה תמצא שנתרצה חירם לעשות את בקשתו, ולקח דרך, תהיה בה תפיסתו דרך כבוד, והוא שהוא יעשה כל חפצו בעצי ארזים ובעצי ברושים, ועבדיו יורידו מן הלבנון ימה, וחירם ישימם דוברות בים עד המקום שירצה שלמה שיוליכם שם, ושם ינפצם, כדי שיהיו מוכנים לשלמה לנשאם. ובמה שיעשה חירם מזה יתן לו שלמה לחם ביתו, הנה בזה הגיע לחירם בהבלעה שכר לקיחת הארזים והברושים מהיער שלו, במה שלא ישיגהו בשת על לקיחתו שכר בו משלמה, והוא שכר הבאתו הארזים לים והוליכם אל המקום שירצה שלמה. והנה נתבאר בספר דברי הימים, כי זולת זה השכר הנזכר בזה המקום, היה נותן עוד שלמה שכר עבדי חירם.

התועלת הארבעה עשר – הוא: להודיע שיש למלך להעביד הגרים ההם התושבים לעשות מלאכת בית ה' ומלאכתו, כמו שנזכר בתורה: והיו לך למס ועבדוך. ולזה ספר בזה המקום, עם מה שהשלים הספור בספר דברי הימים שכבר היו לשלמה מהגרים התושבים שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר.

התועלת החמשה עשר – הוא: להודיע שראוי בכל ענין שיהיו בו ממונים רבים, בדרך שישתדלו שלא יחסר התקון בו. ולזה תמצא ששם שלמה ממונים רבים רודים בעת העושים במלאכה. והוכרח להשים הממונים ההם גרים, מפני שקדם על המלאכה תמיד, כי יכבד מאוד לישראלים אם יעשו ככה, ולזה תמצא בישראלים שהעלה שלמה למס ושלחם לבנונה, שסדר הענין באופן שלא יכבד מאוד עליהם, והוא שיהיו חדש בלבנון ושני חדשים בביתם. וכזה תמצא שסדר בכלכול ביתו וכל המצטרך לו, שנים עשר נציבים יכלכלוהו כל אחד חדש אחד, במה שלקט מהמס מהחלק מישראל הבאים לגורלו; שאם היה זה המנוי לאיש אחד, יכבד עליו מאוד ויחסר מפני זה התקון במה שיעשהו.

התועלת הששה עשר – הוא: להודיע שבנין בית המקדש ראוי שיהיה לשם ה', וזהו אמרו בתורה: ועשו לי מקדש, רוצה לומר, שבעשייתו יעשוהו לשמו יתברך. ולזה תמצא שכבר נכפל הרבה בזה הספור זה הענין; אמר כי:
לא יכול לבנות בית לשם ה',
והנני אומר לבנות בית לשם ה',
ואבנה הבית לשם ה',
אשר בנה המלך שלמה לה',
עם לבב דוד לבנות בית לשם ה',
והבית אשר בניתי לשמך.
והיה זה כן להישיר האנשים אל קדושת הבית הזה ואל היראה ממנו, מפני היותו קדוש מתחלת ענינו; עם שזה יעיר ויישיר לעמוד על סודות בניינו כשיתבוננו בכל חלקיו, ויבינו מזה אי זו הישרה יש בהם להשיג השם יתברך; אך אם לא היתה בנייתו בזה האופן, יסורו אלו התועלות הנפלאות, כי לא יתכן שתפול אז השאלה, למה נעשה זה הבנין בתואר כך, ואי זו הישרה יש בו להשיג סוד השם יתברך וסודות המציאות; מפני שהעשותו לא היה לשם יתברך אם הונח הענין כן. ואין ענין קדושתו כי אם כמו הקדשת הכסף והזהב והשדה והבית לה', אשר לא תפול השאלה בה למה היו בתואר כך מצד מה שהם קודש.

התועלת השבעה עשר – הוא: מה שהודיע מרוחק עת התחלת בנין בית המקדש מעת יציאת מצרים. והנה עמדנו מזה על העת אשר מזמן יפתח עד זה הזמן, והוא מאה ושמונים שנה; והנה שפטו את ישראל יפתח ואבצן ואילון הזבולני ועבדון בן הלל הפרעתוני שלושים ואחת שנה, ואם חשבנו אחר זה ארבעים שנה של שעבוד ביד פלשתים, ועשרים שנה ששפט שמשון את ישראל, וארבעים שנה של עלי, וארבעים שנה של דוד, וג' שנים שכבר עברו למלכות שלמה, לא ישארו כי אם ו' שנים למלכות שאול ולימי שפוט שמואל את כל ישראל, וכבר ידמה כי ממשלת שמואל ושאול היתה לכל הפחות י"ג שנה, כי עשרים שנה עמד הארון בקרית יערים לכל הפחות, וכבר עברו שבע שנים וששה חדשים למלכות דוד, וז' חדשים היה ארון ה' בשדה פלשתים, ונשארו יותר מי"ג שנה ממיתת עלי עד מלכות דוד - עם שכבר אפשר שהארון היה בקרית יערים יותר מעשרים שנה, אך אחר שעברו עשרים שנה כל ישראל נגהו אחר ה' - ולזה ידמה, לפי מה שאחשוב, שרוב שני השעבוד נכללים שנות שמשון ועלי, כי בימי שמשון היו הפלשתים מושלים בישראל, כמו שנזכר שם. והנה נראה כי מבנין הבית הזה - רוצה לומר, מהתחלת בנינו - עד התחלת בנין בית שני, היו גם כן ארבע מאות ושמונים שנה.

התועלת השמונה עשר – הוא: מה שהודיענו מצורת הבית שבנה לשם ה', כי ממנו נעמוד על סודות נפלאים מחכמת הנמצאות.
והנה היה אורך ההיכל, והוא הקודש וקודש הקודשים עמו, ששים אמה, ורחבו עשרים אמה;
והנה היה האורך והרוחב כפל מה שהיה מן הארך והרחב באשר עשה משה במדבר; ואולם הגובה בלתי שומר זה היחס, כי הוא היה שלושים אמה ושם היה עשר אמות; אלא שלזאת הסיבה עשו תקרה בדביר בגובה עשרים אמה, באופן שיהיו הארך והרחב והגובה שוים בקודש הקודשים בבית המקדש כמו שהיו שוים במשכן שעשה משה, ובזה האופן גם כן שם התקרה התחתונה בהיכל גבוהה עשרים, ובזה היה ענין תמונת הקודש וקודש הקודשים בבית המקדש מתדמה לענין תמונתו במשכן, רוצה לומר, שכל אחד מאלו הרחקים היה במקדש בכפל שיעורו במשכן.
וראוי שתדע כי כבר היה בנין הבית מאבנים שלמות ולא תהיה בהם פגימה וחסרון, להעיר על שלמות השם יתברך אשר זה הבית נבנה לשמו. ולזאת הסיבה גם כן היו באות שם שלמות,עד שלא נשמע בבית מקבות וגרזן וכל כלי ברזל,להורות על שאין הנעשה לו זה חסר קנין שום שלמות.
והנה היה קודש הקודשים שוה בכל רחקיו, להעיר על שהשלמות התכליתי שהוא מעיד עליו הוא מגיע בשווי בדעות ובמדות; והתורה שהיא בארון ה' אין עניינה גם כן זולת ההישרה אל השווי בדעות ובידות.
והנה היה אולם על פני היכל הבית, להוסיף במעלת הבית ויפיו אצל האנשים; עם שכבר היה ראוי שהיה אמצע מה בין חצר הכהנים ובין הקודש, כי ראוי שיהיה כמו אמצעי בין המדרגה השפלה והעליונה ממנו, ואעפ"י שאינו אמצע על דרך האמת, ולזה לא היתה מחיצה מבדלת בינו ובין חצר הכהנים.

והנה עשה לבית, והוא ההיכל, חלוני שקופים אטומים, להעיר על שמקום ההשקפה הוא מתחלת הענין אטום, עד שידריך האדם עצמו אל לקיחת ההקדמות וההתחלות, ומהם יתישר לפתיחת החלונות לראות האור הבהיר, הוא אור השכל. ואולם היציעים שבנה סביב לבית היו שלושה זה על זה, כי כן ענין ההשגות; והעליון רחב מאשר תחתיו, כי ההשגה העליונה רחבה וגדולה מאשר תחתיה, כשנעיין בחלקי העולם השפל והאמצעי והעליון;
והנה היו עולים מן השפלה אל האמצעית ומן האמצעית אל העליונה, כי כן דרך ההשגות האלו, ומי שיקחם על זולת סדרם ישיגהו שבוש בהכרח.
והנה לא היו העליות במעלות שיקפצו וידלגו בהם ממדרגה למדרגה, אבל היו בדרך סבוב יעלה האדם בו בזולת מעלות, להעיר בשיגביה שכלו מעט מעט בהדרגה; ולזאת הסיבה לא היו מעלות בכבש המזבח.
והנה צייר בקירות ההיכל והדביר והוא מה שהיה מהם על התקרה התחתונה, ציורי כרובים ותימורות, והם כדמות כפתורי המנורה ופטורי ציצים, והם בדמיון הגביעים המשוקדים והפרח אשר במנורה;
והנה הכרובים הם משל לשכל ההיולאני, והתמורות ופטורי ציצים הם השושנים אשר הוא רועה בהם, כמו שבארנו בבאורנו לשיר השירים ובדבר המנורה.

והנה עשה זה לקודש ולקודש הקודשים, כי שניהם מעידים על זה השלמות, אך הראשון מעיד על ההכנה, והשני והוא קודש הקודשים, מעיד יציאת ההכנה לפעל; ואולם בכותלי ההיכל תחת התקרה התחתונה צייר ציורים פקעים ופטורי ציצים, והם בדמות כפתורים וגביעים משוקדים ופרחים, לסיבה בעינה אשר היו אלו הציורים במנורה; אך למעלה מהתקרה התחתונה היו שם עם זה כרובים, להעיד על השכל הלוקח מהמוחשות ההתחלות, כמו שבארנו בדברי התורה; אמנם תחת התקרה לא צייר תחלה רק מה שיעיר על ההשגות החושיות. וידמה, שהיה הגובה שבין התקרה התחתונה והעליונה עשר אמות, להעיר על מספר מדרגות הנבדלים שהם עשר, והעשירי קודש; וכבר עמדנו על מציאותם מפני זה השכל הנמצא בנו, אשר בעבורו צויירו שם כרובים בכותלים.
והנה צפה זהב ההיכל והדביר לסיבה בעינה, אשר בעבורה היו הכלים אשר שם כלם מזהב או מצופים זהב, וכבר בארנו הסיבה בזה במלאכת המשכן בבאורנו לדברי התורה.
והנה היה מצופה עצי ארז תחלה ואח"כ מזהב, כי לא יתכן שיצפו האבנים זהב; עם שהתמונות שהיו מצוירות שם, היו יותר נאות לציירם בעצי הארז משיציירום באבנים, והיה הציור בהם יותר נאות לציירם בעצי הארז משציירום באבנים, והיה הציור בהם יותר קיים, שלא ישבר כשיצפוהו זהב.
והנה עשה בדביר ב' כרובים גדולים אין פניהם איש אל אחיו, והיו סוככים בכנפיהם על הארון ועל הכרובים אשר על הכפרת, שהיו פניהם איש אל אחיו, להעיר שבסוף הענין לא יהיו פניהם איש אל אחיו, אך יתדבק האחד עם האחר דבוק מה, והוא דבוק קצה כנף זה בקצה כנף זה. וראוי שתדע, כי אחר המות לא יקבל שפע השכל ההיולאני מהשכל הפועל, אבל יעמד על מה שהשיגו ובו ידבק דבקות מה בשכל הפועל; כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות ה’. ואין ראוי שתחשוב מזה שיהיו אלו הכרובים במדרגה אחת, מפני היותם בצורה אחת וכנפיהם פרושות באופן אחד, כמו שלא יחשב היות צורת הכרובים אשר פניהם איש אל אחיו באופן אחד, שיהיו שניהם במדרגה אחת. ואמנם אמרנו זה, לפי שכבר בארנו בראשון מספר מלחמות ה’ שאי אפשר שישוב השכל הנקנה במדרגת השכל הפועל; ושם בארנו שהשכל הנקנה נשאר אחר המות, והוא נצחי, בהפך מה שאמרו הפילוסופים בזה.
והנה בזה המקום העיר הערה מבוארת, שהשכל הנקנה נצחי.
והנה היה גובה אלו הכרובים עשר אמות, להעיר על עשר מדרגות הנבדלים, שהעשירי מהם קודש, והוא השם יתברך.
והנה היו לפתח הדביר דלתות עצי שמן, לפי מה שאחשוב בעת הזה, להעיר ששם האור, והוא אור השכל; ולזה עשה אותם מעץ שמן, שהוא מוכן אל שיתפשט בו האור בקלות נפלא, ולזה לא עשה כן לדלתות ההיכל.
והנה צייר בדלתות ההיכל והדביר כרובים ותימורות ופטורי צצים, כי הם הפתחים לכל אלו ההשגות.
והנה ההשגות החושיות הם גם כן מכוונים לזאת הסיבה בעינה, ולזה היו גם כן הכרובים בדלתות ההיכל.
והנה בנה החצר הפנימית, והיא חצר הכהנים, סביב שלושה טורי גזית, וטור כרותות ארזים עליהם. הנה הג' טורים התחתונים היו מורים על מציאות הצורה הדוממית, וטור הארז על הצורה הצומחת, אשר אינה ערומה מהצורה הדוממית. והיו הטורים ארבעה, להעיר על היותם מהיסודות הארבעה וקורבת מדרגתם מהם. ובמזבח הנחשת, אשר שם היתה העולה על העצים, להורות גם כן על הנפש החיונית, ושהיא לא תופשט מהצומחת, כמו שזכרנו בפרשת ויקרא.
והנה היה כל מה שהיה ממתכת בחצר הכהנים מנחושת, לסיבה בעינה אשר היה זה כן במשכן. והנה עשה מהשלחנות עשר, ומהמנורות עשר, לפי שמספר העשר מורה בעצמו על מציאות השם יתברך, כמו שזכרנו במקומות רבים מביאורנו לדברי התורה. כאלו העיר בזה, כי אלו הצורות אשר יעירו עליהם השולחן והמנורה, הם כולם שופעות מהשם יתברך באמצעות שאר הנבדלים.
והנה קרא הפתח החמישי פתח הדביר, והרביעי פתח ההיכל, לפי שחצר הכהנים היה מעיר על ג' צורות, והם הדוממית והצומחת והחיונית. ופתח ההיכל על הרביעית, והיא המדברת. ופתח הדביר היה מעיר על צורה חמישית באופן מה, והיא השכל הנקנה.
והנה עשה באולם שני עמודים נחושת, וקרא העמוד הימני יכין והשמאלי בועז. העיר בזה כי שתי הצורות, שהם הדוממית והצומחת, או הצומחת והחיונית, האחת מכינה לקבול הצורה האחרת, והיא הנקראת יכין; והאחרת היא המושלת ולה התוקף והעוז, וממנה יסודרו פעולות הנמצא ההוא, עם שאלו הנמצאים הם צורות, רוצה לומר, הצומחת והחיונית, יקבלו רושם יותר חזק מתקופות השמש, יותר ממה שימצא זה באדם. ולזה תמצא בצמחים שבהיות השמש בפאת ימין לא יעשו פעלותיהם, אך יקנו מזה הכנה לתת פרים בהיות השמש בפאת צפון, ואז ימצא להם חוזק הפעלות. וכן תמצא בבעלי חיים שהם יתעברו על הרוב בהיות השמש לפאת צפון, אך בהיותו בפאת דרום תתחדש להם קצת הכנה. ואין הנה מקום באור אלו הדברים.
והנה היה רוחב העמודים ארבע אמות, להורות על קרבת אלו מטבע ארבע היסודות. ולזה גם כן היה עביים ארבע אצבעות. ולזה גם כן היה על הכותרות מעשה שושן באולם ד' אמות.
והנה היתה קומת הכותרות חמש אמות, לסיבה בעינה, אשר היתה מספר החמשה בחצר המשכן כמו שבארנו שם.
והנה היתה קומת העמודים עם הכותרות בקירוב כמו גובה מזבח הנחושת עם גובה המערכה שעליה יושמו נתחי העולה, כי היה גובהם לפי מה שבארנו, כמו אחד ועשרים אמה, וגובה מזבח הנחושת היה עשרים אמה, כמו שנזכר בספר דברי הימים.
והנה היו בכל כותרת שתי גולות, להעיר שאלו הנמצאים יקבלו הצורה העליונה באמצעות קבולם השפלה ממנה.
והנה היו שם בשתי גולות הכותרת שבעה גדילים, כי עם שהם מורים על מדרגות הצורות בכללם, שהם שבעה, והשביעית היא קודש, הנה בזה עוד הערה למספר הארבעה, כי בכל גולה היו ג' גדילים, ואחד במקום דיבוק הגולה העליונה בתחתונה.
והנה העמודים שהיו בגולה העליונה ועליהם מעשה שושן, והרימונים שהיו בתחתונה, הנה זה כולו מורה על מציאות הנפש הצומחת, כי הוצאת השושן והפירות, לא יתכן שיתחדש מן החום לבד כמו שבאר הפילוסוף.
והנה הרמונים שני טורים. וכן הענין בעמודים. לפי שבזה הורה על שני מינים מהנפש הצומחת, האחת בצמחים והאחר בבעלי חיים, מחובר עם המרגשת. ובכלל הנה היה זה להעיר על הצורה המכינה ועל הצורה שהיא שלמות לה.
הנה היו הרמונים מאה בטור אחד מהם, להעיר על רבוי מיני הצמחים והבעלי חיים והתחלפותם שהוא בהכרח מצד הצורה.
והנה הים היה בזה השיעור כדי שיהיה נאות לרחוץ, ושאר מה שהיה בו, ידמה שיאמר שכבר נעשה לנוי לבד. ואפשר שנאמר כי מפני שנעשה לטהרה, שם בשיעורו מה שיעיר על מציאות העשירי, שהוא קודש, כי לו לבדו הטהרה השלמה. ולזה היה י' אמות רחבו. והיו מהפקעים תחת שפתו י' באמה גם כן לזאת הסיבה. והיה גובהו חמש אמות לסיבה אשר היה מספר החמש באלו הדברים אשר בחצר הכהנים.
והנה היה מרובע מלמטה ועגול מלמעלה, כי הטומאות תהיינה מצד החומר אשר יסודותיו ארבעה, והטהרה תהיה מצד הצורה וההתבוננות בה, כמו שבארנו בספר ויקרא. והצורה היא קושרת יסודות החומר ומקיפה בהם, ולזה היה העיגול מעיד עליה. והיו בה שני טורים פקעים, להעיר על הצורה המכינה, ועל הצורה אשר בה יהיה הנמצא מה שהוא, והיא המשלמת אותו.
והנה היה בפקעים צורת בקר, כמו שזכרנו, להעיר על מציאות הנפש החיונית. כי מה שהיה בחצר הכהנים, מעיר על הצורה הדוממית והצומחת והחיונית, כמו שזכרנו.
והנה היו שנים עשר בקר כמו נושאים הים, להעיר על שהכוחות השופעות מהעליונים בי"ב המזלות מנהיגים היסודות וקושרים אותם. ועשה להם דמות בקר, בדמיון מה שאמר יחזקאל פני שור בדבר החיות, עם שכבר העיר בזה בצורה החיונית.
והנה היה עוביו ארבע אצבעות, כמו הענין בעמודים, להעיר על מה שמעיר עליו מספר הארבעה, אשר הוא סיבת הטומאה, והוא החומר. והיה עם הפקעים בשפתו ציור פרח שושן, להעיר עם זה על הנפש הצומחת.
והנה היה מספר הארבע במכונות באורכם וברוחבם ובקומתם, והיו ארבעת אופנים מתחת, להעיר על מציאות היסודות שהם סיבת הטומאה. ולזאת הסיבה היו שם ארבע כתפות דבקות בהם לוחות המכונות, והיו על המסגרות אשר בין השלבים צורות אריות וצורת בקר וצורת כרובים, להורות על שאלו הצורות הם עלולות מצורות החיות, אשר פניהם פני אריה ופני שור ופני הכרוב כמו שזכר יחזקאל. כאילו יעיר בזה, שבנפש השכלים ימצאו אלו הצורות ביותר נכבד שבמציאותם. וזה כי האריה הוא המושל בחיות והנכבד שבהם, והשור בבהמות. וכבר בארנו אמתת זה בראשון ובחמישי מספר מלחמות ה’.
והיה פיה עגול לסיבה בעינה אשר היה פי הים עגול, כי הכיורים היו גם כן לטהרה, והיה הכל מדובק בעצמו לא במלאכה, להעיר על הדבוק שהוא מצד הצורה, כי הוא יעיר על מציאות הצורה. והמשל, כי אם תכרת אבר אחד מבעל חי ותדבקהו במלאכה, יעדר ממנו פועל הצורה וזה עדות על שזה התאחדות לא יהיה אם לא מצד הצורה.
והנה היה גובה האופנים אמה וחצי האמה, ומלמעלה מהמכונה היה גובה אמה וחצי אמה, ועם גובה המכונה יהיו שבע אמות; וישלם בזה מספר השבעה, אשר הוא מעיר בעצמו על מציאות כל הצורות; ולזאת הסיבה היו מספר המכונות עשר, וכן הענין במספר הכיורות. והיו חמש מימין וחמש משמאל, לסיבה אשר נמצא למספר החמשה במה שהיה בחצר המשכן; עם שמספר החמשה מעיר על התכלית מה שהחמר כחיי עליו מן הצורות, כי החמישית היא השכל הנקנה, כמו שקדם. והיה מספר הארבעה בכיור, לסיבה שזכרנו בכל מספר הארבעה שהיה נמצא בזה המקום, ולפי שהכיור היה יותר נכבד מהים, אם מצד מה שצוייר בו מהדברים, אם מצד שאינו בא על טומאה כמו הענין בים, הושם הים בצד היותר פחות, והוא הצד המזרחי דרומי.
והנה לא רצה המלך שיעשה חירם דבר מהדברים אשר בהיכל ובדביר, אף על פי שהוא היה בקי במלאכת הזהב, כמו שנזכר בספר דברי הימים, מפני עוצם קדושת מה שבהיכל ובדביר; כי חירם לא היה ישראלי, אבל היה צורי, ולזה לא עשה חירם כי אם כלי הנחשת, ולא עשה כלי הזהב.

התועלת התשעה עשר – הוא: להודיע שהוא ראוי שיעשה האדם מלאכת השם וחפצו בזריזות נפלא, יותר מזריזותו על חפציו. הלא תראה כי שלמה המלך עשה את בית ה' בשבע שנים, וביתו עשה בשלש עשרה שנה.

התועלת העשרים – הוא: להודיע שראוי לכל אדם שישתדל לזכות בשיעשה מקניניו מה שהוא לכבוד השם יתברך. הלא תראה כי שלמה אף על פי שהיו לו הקדשות רבות לבנות הבית, בחר שיהיה נבנה משלו וישארו ההקדשות לשם יתברך; ולזאת הסיבה גם כן עשה מביתו כל עבודת בית המקדש בתמידין ומוספין וקרבנות צבור וקטורת הסמים ושמן למאור ושאר הענינים הצריכים לעבודת הבית.

התועלת העשרים ואחד – הוא: להודיע עוצם נפלאות השם יתברך ועוצם הראות שכינתו בבית המקדש, עד שכבר ספר, שבצאת הכהנים מן הקודש הענן מלא את בית ה'.

התועלת העשרים ושנים - הוא להודיע שהמברך ראוי שיהיו פניו כנגד המתברכים, ולזה אמר: ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל, ולזאת הסיבה צריך בברכת הכהנים שיהיו פניהם כלפי העם.

התועלת העשרים ושלושה – הוא:להודיע שראוי לברך את השם יתברך על הטובה, ולתת לו תודה כעל כל אשר גמל מהטוב, כי עם שזה דבר ראוי בעצמו, הנה עוד בו תועלת להיישיר האדם אל שבטובות כלם הם עלולות מהשם יתברך. ולזה ספר שברך שלמה את ה' על אשר קיים הייעוד הטוב שייעד לדוד אביו מענין המלוכה לבנו ובנין הבית על ידו.

התועלת העשרים וארבעה – הוא: להודיע שהתפלה ראוי שתהיה באופן שישלם הדבקות למתפלל עם השם יתברך, כי אז תהיה התפלה נשמעת יותר. ולזה תמצא, שכבר התפלל שלמה במקום שישלם בו הדבקות בשם יתברך יותר, והוא לפני מזבח ה'; שהיה המקום נבחר לידבק בו השפע האלהי, עד שאמר יעקב בו: מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים, כמו שזכרנו בסוף ספר שמואל; ולזה קרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה; ולזאת הסיבה גם כן הקדים שלמה לשבח השם יתברך קודם התפלה, כי בזה ישלם לו יותר הדבקות בו; ולזה ספר שכרע על ברכיו לפני מזבח ה' ופרש כפיו השמים והקדים ואמר: ה' אלהי ישראל אין כמוך וגו' - לשבח השם יתברך תחלה וכבר נכפל זה השורש בתפלתו זאת, כמו שבארנו בבאורנו לזאת הפרשה.

התועלת העשרים וחמשה - הוא בדעות, והוא: להודיע שהאלוה אחד, והוא מנהיג השמים והארץ; לא כמו שאמרו המאמינים בשניות, לפי שהם יאמרו שהדברים המתחלפים ראוי שתהינה התחלותיהם מתחלפות, ולפי שהדברים השפלים נפסדים, והשמים בלתי נפסדים הנה ראוי שתהיה ההתחלה אחת לשמים וההתחלה אחרת לארץ. וכבר זכר שלמה שאין הענין כן, במה שאמר: אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת - ביאר בזה, שהוא אלוה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. והנה עשה בזה כמו התחלת מופת, הנחתו שאשר הם אלהים בשמים הם אלהים על הארץ, כי אנחנו נראה מהשמים כוחות שופעות בארץ, וזה לאות שהמניעים ההם מנהיגים גם כן אלו הדברים השפלים; וזה ממה שהוא מבואר נגלה, רוצה לומר, שיש כאן כוחות שופעות מהגלגלים לאלו הדברים השפלים, ומזה יתבאר היות לאלו הדברים המתחלפים התחלה אחת במספר.

התועלת העשרים וששה – הוא: להודיע שהשם יתברך משגיח בעבדיו הדבקים בו השגחה פרטית, ובזאת ההשגחה ישפיע להם טובות, ואם אינם מסודרות להם מפאת העליונים. ולזה אמר שלמה: אין כמוך אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת שומר הברית והחסד לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם, כבר באר בזה שאין כוח במניעים המסודרים ממנו, שהם מנהיגים בשמים ובארץ, לעשות זה, כי לא ישנו את תפקידם; אך השם יתברך לבדו שליט לעשות זה.

התועלת העשרים ושבעה – הוא: להודיע שהדברים שייעד השם יתברך, אשר אי אפשר בהם מזולת השגחה פרטית, הנה יהיה בהם תנאי בהכרח, והוא: שיהיה המקבל ראוי. ולזה תמצא שזכר, כי במה שייעד השם יתברך לדוד שלא יכרת לו איש מעל כסא ישראל, היה תנאי, והוא אם ישמרו בניו את דרכם ללכת לפני השם יתברך כאשר הלך דוד לפניו.

התועלת העשרים ושמונה – הוא: להודיע שהתפילה על כל הצרכים, הן צרכי רבים הן צרכי יחיד, ראוי שתהיה בבית המקדש או נוכח בית המקדש, ואז תהיה יותר נשמעת. וזה מבואר מדברי תפלת שלמה וממענה השם יתברך לו עליה. ולזאת הסיבה מצאנו בדניאל שהיה מתפלל כנגד ירושלם תמיד, ומזה המקום נתישר פסק ההלכה להתפלל תמיד כנגד בית המקדש.

התועלת העשרים ותשעה – הוא: להודיע שלא תועיל התפילה על הדברים הבאים בסיבת החטא, אם לא תקדם לה התשובה בכל לב ובכל נפש. ולזה אמר: אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך, והתפללו והתחננו אליך. מגיד שצריך שתקדם התשובה, ואח"כ יקדים השבח לה' יתברך ואח"כ תהיה התפילה והתחנה. וכבר התבאר שהתשובה הזאת ראוי שתהיה בכל לבם, כי בזולת זה לא תקרא תשובה; וכבר אמר גם כן: ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו ואמר גם כן: ועשית משפטם רוצה לומר, שיתן להם הראוי להם לפי מה שהם בו.

התועלת השלושים - הוא להודיע שאשר הוא יותר המעלה, ראוי שיהיה יותר שפל בעיניו לשם יתברך. ולזה תמצא שזכר, כי שלמה כרע על ברכיו לפני השם יתברך תמיד עד כלותו התפלה. ומזה למדו שהמלך כשמתפלל, כיון שכורע, שוב אינו זוקף עד שישלים תפלתו.

התועלת השלושים ואחד – הוא: להודיע שאשר יש לו להודות השם יתברך על טוב הגיע לו לבדו ועל טוב הגיעו לו ולזולתו, יודנו תחלה על טוב הגיע לו לבדו. ולזה תמצא, כי שלמה הודה השם יתברך תחלה על הטוב שהגיע לו לבדו מענין המלכות ובנין בית המקדש, ואחר כן הודה אותו על הטוב שהגיע לו ולישראל, והוא אמרו: ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל, והמשיך לזה התפלה שיישירם השם לשמור מצוותיו, כדי שתתמיד להם זאת הטובה כמו שהמשיך להודאתו על הטוב שהגיע לו לבדו, התפלה להתמדת הטוב ההוא.

התועלת השלושים ושנים – הוא: להודיע עת חנכת הבית ומספר ימי חנכת הבית, והנה היה אחר שהקיפו שבעת ימים לחג החדש השביעי, באופן שנשלם בצד מה לחג החדש השביעי; והנה היו ימי החג שבעה, להורות על הערת השבעה, והראשון מהם היה קודש; והיה מספר ימי חנכת הבית שבעה, לזאת ההערה בעצמה. והיו סמוכים לשבעת ימי חג הסכות באופן שיהיו שבעה ושבעה. לסיבה בעינה שבארנו בפרשת פינחס, שהיו הקרבנות שבעה ושבעה. והנה היה זה בעת שמעיר על השגת השלמות ביותר שלם שבפנים, כמו שבארנו בפרשת פנחס, להעיר על שלמות הבית הזה וההערות הנפלאות אשר בו ובכליו.

התועלת השלושים ושלושה – הוא: להודיע עוצם השגחת השם יתברך על ישראל, ולזה תמצא, כי מפני ששערה החכמה האלהית ששלמה יחטא לשם יתברך וזרעו אחריו, ויהיה זה סיבה לחרבן הבית ולגלות ישראל מעל אדמתם, הפליג להזהירו על זה במה שאמר לו כשנראה אליו שנית, כדי שיהא נשמר לה', ויצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה'. ולזה הודיעו דבר גלות ישראל מהארץ וחרבן הבית, אם לא ישמרו דרך ה' הוא ובניו; וכבר היה גם כן דבר ה' אל שלמה בעת בנותו הבית, להזהירו לשמור כל מצות השם יתברך, ולזאת הסיבה בעינה. גם בעת שחטא לה', הודיעו השם יתברך העונש שיבא על זרעו בעבור זה החטא, כדי שישובו לתקן המעוות; ולא נכנע מפני זה להוכיח נשיו, גם לא צוה את בניו אחריו לשמור דרך ה', והיה זה סיבה לגלות ישראל מהארץ ולחרבן הבית.

התועלת השלושים וארבעה – הוא: להודיע שאין ראוי למלך להמעיט ארץ ישראל, אבל להרחיבה, וכאשר יביא ההכרח לתת ממנה, ראוי שיתן מה שהוא יותר מעט התועלת, ולזה ספר שהעשרים עיר שנתן שלמה לחירם היו ארץ כבול, ואף ע"פ שכבר נתן לו חירם עיירות אחרות, כמו שנזכר בספר דברי הימים.

התועלת השלושים וחמשה – הוא: להודיע שכל מה שעשה שלמה וסדר בבנין וביתר הענינים אשר שם, היה הכל בחכמה, כמו שזכר בספור מלכות שבא. ואחשוב כי כסא המלך היו בו שש מעלות, להעיר שהשגתו וחכמתו תתפשט במה שתחת המדרגה השביעית מהצורות, והוא השם יתברך, כי לא יושג מצד עוצם מדרגתו. ואמנם ישיג האדם חלק מה מנימוס הנמצאות וסדרם וישרם, ובזה ישתתף אל הנבדלים אשר תחת השם יתברך, כי הם משיגים גם כן חלק ממנו; אלא שהאדם גם כן לא יתכן שיגיע להשגתם כמו שבארנו בחמישי מספר מלחמות ה’. והנה היו אריות נראים על מעלות הכסא ועל ידותיו, כדי שייראו ממנו יותר, כי זה הכרחי למלך; ובזה יגיע התועלת ממנו אל העם אשר תחתיו לשמרם שלא יזיקו קצתם לקצתם, ליראתם מהמלך.

התועלת השלושים וששה - הוא להודיע עוצם החכמה האלהית במה שהזהירה המלך שלא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים, כי שלמה עם היותו חכם שבאנשים, נכשל בזה, כי מחשקו להרבות סוסים היו באים שם סוחרי המלך לקנות לו סוסים. ואחשוב גם כן, שזה היה סיבה להתחתן עם פרעה, מצורף אל מה שהיה הומה לרבוי הנשים. וזה היה סיבה אל שהטו את לבבו באופן שהעלים עיניו מהם והניחם לעבוד אלהים אחרים; והיה זה סיבה אל שנחלקה מלכות בית דוד, וזה היה סיבה להעשות עגלי הזהב אשר היה סיבה כל זה בסוף להכרית ישראל מעל אדמתו, ולהחריב בית המקדש.

התועלת השלושים ושבעה – הוא: להודיע שתכף שחטא שלמה לה', הוכיחו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, כאשר ייסר את בנו, כמו שיעד לדוד בספר שמואל. ולזה ספר שתכף זה הקים ה' שטן לשלמה: הדד האדומי ורזון בן אלידע.

התועלת השלושים ושמונה - הוא להודיע שאין ראוי לאדם שיתגאה מפני היותו קרוב למלכות, להטיח דברים כנגד המלך. הלא תראה כי מפני הדבור שאמר ירבעם כנגד שלמה היו עליו אימות מות עד יום מות שלמה, ולא הועיל לו בזה הענין השררה אשר מנהו המלך עליה. ובעבור הדבור מהייעוד שיעדו הנביא שימלוך על עשרת השבטים לא היה לו להתגאות כנגד המלך, פן יסיר סכלותו ממנו הטוב ההוא. הלא תראה כי דוד, אף על פי שייעדו שמואל שימליך על ישראל, לא נתגאה על שאול וגם בנפלו בידו בעת שהיה רודפו חלק לו כבוד בדבריו, ולא הניח איש מעבדיו להרע לו.

התועלת השלושים ותשעה – הוא: להודיע שראוי לאדם לעשות מעשיו בחכמה לפי מה שאפשר, ולא יקצר בזה מפני היותו שליח מהשם יתברך, כי ה' יתברך יבקש תמיד בדברים הסיבות הנאותות כאשר היה אפשר זה. ולזה תמצא, שפחד שמואל ואמר: איך אלך ושמע שאול והרגני; ולזה תמצא שסיפר שכבר המתין אחיה שיצא ירבעם מירושלם קודם שיגיד לו יעוד המלוכה, כדי שלא ישמע איש דבריהם; ולזה גם כן המתין לדבר עמו בשדה, כדי שיכלו לראות אם יש איש שיוכל לשמוע דבריהם, וכאשר ראה כי אין איש אז הגיד לו זה; כי אם היה מגיד לו זה במקום רואים, היה הדבר מגיע אל המלך, ויהיו מפני זה הנביא וירבעם בסכנה; ויהיה זה כלי אל שלא תתקיים הנבואה, כי המלך ישתדל בכל עוז אם ידע זה להמית את ירבעם, ולא יועילהו ברחו אל מלך מצרים, כי יש כוח למלך לתת שוחד רב למלך מצרים להמיתו; והנה לא היה ירבעם באופן מהמעלה שתדבק בו ההשגחה הפרטית להצילו.

התועלת ארבעים – הוא: להודיע שכבר תשוב המלוכה בכללה לזרע דוד, וכבר למדנו זה מאמרו: ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים. ולפי שזה לא היה כלל לא בבית ראשון ולא בבית שני, כי לא שבו שם כי אם יהודה ובנימן, ידענו שעוד ימלוך מלך לדוד על כל ישראל, ואותו המלכות לא יסור לעולם, כמו שהתבאר מדברי דניאל.