חלק שלישי
וילך רחבעם שכם עד וישכב אחאב עם אבותיו.

[יב, א]
וילך רחבעם שכם -
יתכן כי מפני שהיה ירבעם מאפרים בחרו ישראל שילך שם להמליכו, כדי שיוכל ירבעם לבטוח שלא יהרגהו רחבעם על מה שאמר כנגד אביו,.וידמה שלזאת הסיבה שלחו וקראו לו בני שבטו, לחשבם כי עתה בעת המליכם רחבעם יקל להם להשיג עם רחבעם שלא ימית ירבעם; והנה היה גדול בעיניהם, מפני שכבר היה ממונה בימי שלמה על כל סבל בית יוסף, ולזה גם כן שלחו וקראו לו. וידמה שהיה מהשם יתברך שיחשיבו אותו ישראל כל כך, כדי שיהיה זה כלי לקיום הייעוד שייעד לו השם יתברך מדבר המלוכה.

[יב, ד]
אביך הקשה את עלנו –
ידוע כי המס שהעמיס שלמה עליהם לכלכל את ביתו ולא יעדרו דבר למצטרך לו - עד מאכל סוסיו שהיו רבים מאוד, עד שהיו לו ארבעים אלף אורוות סוסים - היה קשה וכבד מאוד, ועם כל זה היה טוב בעיני ישראל מרוב השלוה שהיו בה. אך עתה החלו לצמוח המלחמות, כמו שקדם מדבר בן הדד ורזון בן אלידע, ולזה בקשו ישראל שיקל מעליהם מזה המס קצת.

[יב, ו]
בהיותו חי –
רוצה לומר, שהיו עומדים את פני המלך שלמה להיות אנשי עצתו, כל ימי היותו חי. ולזה היה ראוי שילך אחר עצתם, אך רוע ענינו היה סיבה להפר עצת הזקנים הטובים וללכת בעצת הנערים הרעה, למען תת המלוכה לירבעם, כמו שייעד השם יתברך על יד אחיה השילוני.

[יב, י]
קטני עבה ממתני אבי –
רוצה לומר, האצבע הקטנה שיש לי היא יותר גבוה ועבה ממתני אבי. והרצון בזה, כי בעת שמלך שלמה היה נער קטן, כמו שקדם, ועם כל זה עבדתם אותו בזאת העבודה, ולזה ראוי שתעבדוני עבודה יותר חזקה ויותר קשה, כי רחבעם היה בן ארבעים ואחת שנה במלכו.

[יב, יא]
בשוטים –
בשבטים. בעקרבים - שבטים אשר בהם קוצים שנוקבים ומכאיבים. וירצה בזה, שהוא יכביד להעמיס על עולם ויוסיף ליסרם במוסר יותר קשה מהמוסר שיסרם בו שלמה.

[יב, יב]
והנה ביום השלישי שבו אליו העם בשכם, וענה להם קשות כעצת הילדים.

[יב, טז]
והשיבו לו, כי אין להם חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי שיחושו אם יפרדו ממנו, רוצה לומר, מזרעו; ואמרו לו: ראה ביתך דוד, רוצה לומר, ראה הבית שנשאר לך למלוך בו מה הוא, כי באמת לא תמלוך על ישראל. וסרו ממנו והיו הולכים להם.

[יב, יח]
אז שלח להם המלך רחבעם את אדורם אשר על המס - להשיבם ולדבר אליהם דבריו, והם רגמו בו אבן וימת והמלך רחבעם הוצרך להתחזק לעלות במרכבה תכף לנוס לירושלים, כדי שלא ימיתוהו.

[יב, כ]
זולתי שבט יהודה לבדו –
לרבוי שבט יהודה, ביחס אל שבט בנימן; לא חשב שבט בנימן מצורף, שנחלת בני בנימן היתה תוך נחלת בני יהודה.

[יב, כג]
ואת כל בית יהודה ובנימן ויתר העם –
זה לאות שמלך על יהודה ובנימן, גם היה עמו משאר השבטים; וזה אמרו: ויתר העם ואחשוב, שהיו יושבים בירושלם מכל השבטים, ואותם נשארו לרחבעם; גם אפשר כי משבט שמעון נשאר מעט במלכות רחבעם, כי נחלת שמעון היתה מפוזרת תוך נחלת בני יהודה, כמו שנזכר בספר יהושע.

[יב, כד]
שובו איש לביתו כי מאתי נהיה הדבר הזה –
מגיד שהחולק על כוונת השם ורצונו לא יצלח.

[יב, כה]
ויבן ירבעם את שכם בהר אפרים –
רוצה לומר, שחזק בנינו, והוסיף על העיר בדרך שהיה ראוי להיות עיר מלוכה; וכן הרצון באמרו: ויבן את פנואל, רוצה לומר, שחזק בנינו כי כבר היו המקומות ההם בנויים קודם זה.

[יב, כז]
אם יעלה העם הזה –
רוצה לומר, אם אניח העם הזה לעלות ולעשות זבחים בבית ה' בירושלים בשלש רגלים, כפי מה שתחייבם התורה, הנה ישוב לב העם לאדניהם - בראותם כבודו בירושלים ואת כבוד בית ה'; כי עושר גדול הוריש שלמה לרחבעם.

[יב, כח]
ויועץ המלך –
רוצה לומר, שלקח עצה על זה בדרך שלא תסור המלוכה ממנו. ועשה לו שני עגלי זהב ומשך לב העם ואמר: הנה רב לכם הדרך מעלות כולכם לירושלם, כי ישיגכם לאות רב; ולזאת הסיבה גם כן עשה להם שני עגלים, כדי שלא יצטרכו כולם ללכת למקום אחד, כי יכבד עליהם. ולזאת הסיבה גם כן עשה להם כהנים מאי זה שיהיה מהשבטים. לפי שקודם בנין בית המקדש, אחר חורבן משכן שילה, היתה העבודה מותרת בזרים, וכאילו הטעה אותם ואמר, שבזה יוכלו לעשות עתה בזולת בית המקדש; ובזה יתרצו יותר, כדי שלא יהיה כל הכבוד והגדולה בזה לשבט לוי.

ומן הפלא, איך הסכימו ישראל לעצתו לעבור על דברי התורה בזה, להקריב קרבנות בחוץ אחר אסור הבמות, ועל ידי זרים, ולהאמין בעגלי הזהב שהם האלהים אשר הוציאו ישראל מארץ מצרים. וידמה כי לא עסקו ישראל בתורה, אך היו אוכלים ושותים ושמחים, כמו שקדם בתחלת מלכות שלמה, וזה היה סיבת נפלם באלו החטאים, עם שכבר ראו בימי שלמה שנעשו תועבות בירושלם מתועבות הגוים אשר נתחתן בהם שלמה, ומזה המקום פרצו החטאים האלו בכל ישראל. וידמה שאמר להם: מה לכם לעלות בירושלם, ובה האלהים אשר עובדים הגוים! טוב שנעבוד האלהים שעבדו אבותינו, שהיה נעשה ע"י אהרן שהיה נביא, להיות לישראל תמורת משה, ואמרו בו: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים.

[יב, כט]
והנה עשה האחד בבית אל - להתפרסם הענין שכבר שרתה שם שכינה ליעקב. והאחד נתן בדן שהיא בקצה ארץ ישראל, ולזה אמר אבנר לדוד: מדן ועד באר שבע.

[יב, ל]
ויהי הדבר הזה לחטאת –
רוצה לומר, שכבר היה זה לחטא עצום, אף על פי שיעשוהו לעבוד השם יתברך, כל שכן כשעשו מהם עבודה זרה.

וילכו העם לפני האחד עד דן –
ספר זה בעבור גנותם שהיו אדוקים כל כך בעבודה זרה, עד שכבר היו באים עד קצה הארץ ללכת לעבוד העגל אשר בדן.

[יב, לא]
ויעש את בית במות –
אחשוב שעשה בית שהיו בו במות רבות, בהפך מה שהיה בבית המקדש, שלא היתה בו כי אם במה אחת.

ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי –
הנה משך בזה גם כן לב העם, כי הוא פטר אותם מהמעשרות ושאר מתנות כהונה שהיו נותנים לשבט לוי חלף עבודתם; גם עשה הערים מהם שהיו להם לשבת ומגרשיהם, כמו שנזכר בספר דברי הימים, כי רצה שיהיה כהן כל מי שירצה ולא יצטרכו ישראל לתת לו מתנות. ואפשר גם כן שלא רצו שבט לוי לעבוד כי אם בבית מקדש, ולזה גרשם ירבעם מארצו ועשה כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי.

[יב, לב-לג]
ויעש ירבעם חג בחדש השמיני –
אפשר שעשה זה כדי שלא יחלקו עליו הרוצים לעבוד את ה', כי יוכלו לעלות בירושלים בחדש השביעי לעבוד את ה', כמו שנזכר בספר דברי הימים.

כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה –
רוצה לומר, כי כמו שזכר שהלכו העם לפני האחד עד דן, ועשה שם בית במות, ועשה כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי, ועשה חג בחדש השמיני, כן עשה בבית אל גם כן בית במות, והעמיד שם גם כן כהני הבמות אשר עשה מקצות העם ולפי שבית אל היה לבית יוסף, הנה היה שם ירבעם בחג הזה, והוא בעצמו העלה עולות על המזבח להקטיר. והנה זכר זה מפני מה שיזכר אחריו מדבר איש אלהים לירבעם.