[יח, א]
בשנה השלישית –
רוצה לומר, בשנה השלישית לעצירת הטל והמטר.

[יח, ד]
ויחביאם חמשים איש במערה –
רוצה לומר, כי ליראתו שתמצאם איזבל חלקם לשני מחנות ולזה שם חמשים איש במערה אחת וחמשים איש במערה אחרת.

[יח, ה]
חציר –
עשב להאכיל הבהמות.

ולא נכרית מהבהמה –
רוצה לומר, שלא נכרית עצמנו מהבהמה, שלא תשאר ממנו לנו קצת.

[יח, י]
אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני שם לבקשך –
הנה אף ע"פ שלא יהיה אחאב מולך עליהם, היה חוקר עמהם אם ברח שם אליהו, גם היה משביע הגוי והממלכה באלוהיהם שיאמרו לו האמת, כמו שנהוג שישביע האדם חברו במה שישאל ממנו שיגיד לו האמת, אך לא מלך אחאב בכלל העולם, כי היה רשע מאד, ולא היה ראוי שייטיב לו השם יתברך זאת הטובה. הלא תראה כי כששלח אליו בן הדד: כספך וזהבך לי, הוא שלח לו: כדברך אדני המלך.

[יז, יב]
ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע -
הנה היה אליהו מורגל בכך, כי כאשר היה במקום אחד היה רוח ה' נושאו אל מקום אחר, כמו שזכרנו, ולזה ירא עובדיה מזה.

[יז, כא]
עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים –
הנה הפִּסֵחַ יטה פעם אל רגלו האחד ופעם אל רגלו השני, וכן היו ישראל נוטים על שתי המחשבות: פעם יאמינו כי ה' לבדו הוא האלהים.
ופעם יאמינו כי הבעל הוא האלהים.
והנה ענין הבעל היה לפי מה שאחשוב, שהיו עושים צורה יורידו בה לפי מחשבתם כח המשרת העליון השליט על האומה ההיא ועל האקלים ההוא, והיו נביאי הבעל עושים מינים מהפעולות יגיע בהם להם מין מה מהקסם תשפע להם ההודעה לפי מחשבתם. מהשליט ההוא אשר ירדו כחותיו, בסבת הבעל אשר עשו לפי מחשבתם. וככה היו נביאי האשרה חושבים שישפעו הכחות ההם באילן האשרה אשר נטעוהו בעת מוגבל, והיו מגיעים להם מין מהקסם מאותן הפעלות המגונות. וכבר בארנו החסרון המגיע בהודעת הקסם בשני מספר מלחמות ה'.

והנה ספר שנביאי האשרה היו אוכלי שלחן איזבל והנה לא באו שם כאשר קרא להם אחאב, כי שמעו כי לבחון כח האשרה נקראו, והם בעצמם ידעו כי שקר נסכם, הבל ואין מועיל בם, ומִלְטה אותם איזבל שלא הוכרחו ללכת שם במצות המלך' אך נביאי הבעל הוכרחו ללכת שם במצות המלך.

ולא ענו העם אותו דבר –
יתכן שכבר היו נבוכים בזה ולא היו יודעים לאי זה צד יפנו, כי מפני מה שראו שנעצר הטל והמטר מהם בסבת הרעות שעשו ללכת אחרי אלהים אחרים, היתה נוטה מחשבתם כי ה' הוא האלהים, ולרוב הסתות נביאי הבעל והאשרה היתה מחשבתם נוטה כי הבעל הוא האלהים.

[יח, כב-כח]
וידמה, כי היה הבעל לפי אמונתם מאדים במזל טלה שהוא ביתו, והוא ממזלות האש, ולזה רצה לבחון זה במה שהם אומרים שהוא מיוחס אל הבעל והוא האש, ומפני זה נתרצו בו העם ונביאי הבעל, וממה שיורה שהם חשבו שיהיה הבעל מאדים התגודדם כמשפטם עד שפוך דם עליהם, כי שפיכת הדם הוא מהדברים המיוחסים למאדים. ולזה אמר להם דרך התול שיקראו בקול גדול כי אלהים הוא, מי שיוריד כחו על זה הבעל, והוא המשרת העליון ולזה הוא רחוק מאד מכם.

ועוד סיבה אחרת תסבב שלא ישמע אתכם בקלות, והוא: כי שיח וכי שיג לו, והנה שיח שרשו נשח כמו פיח שרשו נפח, והרצון בו, הֵעָקֵר כחו כמו: ונסחתם מעל פני האדמה, כי הסמ"ך והשי"ן ישתתפו מאד בהוראות התיבה אשר הם בהם, והנה עקירת כחו תהיה בהיותו בבית מלחמתו או בבית נופל, או מה שידמה לזה. או ירצה בשיח עקירת התנועה, והוא בהיותו עומד בין היושר והנזורות.
ושיג כן שרשו נשג, והוא כמו נסג בסמ"ך, והוא מענין נזורות, כי אז יחלש כחו להתנועע ביושר; ולפי שיש בו אלו השנויים בתנועתו, אולי ישן הוא עתה שאין לו כח, ויקץ עם מה שתעירו כחו כשתקראו לו בקול גדול. או ירצה בו, כי שיח לו והוא הדבור עם זולתו, וזה משל למבטים אשר יהיו ממנו למשרתים, ואז יתערב כחו בכחם.

וכי שיג לו -
והוא השגת משרת אחר, בדרך שידבקו יחד ויתן האחד הכח לשני.

וכי דרך לו –
רוצה לומר, שיפרד מהמבט, או מהדיבוק, או מביתו, או מבית כבודו, או שלישותו, או זולת זה ממה שידמה לו.

אולי ישן הוא עתה –
שאין לו כח מפני היותו בבית נופל, וייקץ אם תקראו בקול גדול. ולזה האמינו לו נביאי הבעל וקראו בקול גדול, כי כן היה דרכם לאלו הסבות אשר זכר להם אליהו, וזה היה בתכלית השגעון והשטות. הנה זה הוא הבאור הנאות מאד בזה. ואפשר שנאמר עוד, שהרצון בזה הוא שאמר להם על צד ההתול: קראו בקול גדול אחר שהוא אלהים לפי מחשבתכם, ויש לו שיח ותפלה רוצה לומר, שיקבל התפלה.

וכי שיג לו וכי דרך לו -
רוצה לומר, שיש לו השגת דבר מבוקש, ולו דרך יתנועע בו להשיגו. ובהיות הענין כן, אולי עתה הוא ישן רוצה לומר, אחר שיש לו הפעלות התנועה, שמא יש לו ג"כ הפעלות השינה אחרי טרחו בתנועה, וייקץ אם תקראו בקול גדול. וזה אמר להם על צד הלעג.
ואמנם הם קראו בקול גדול להיות זה מנהגם כשיבקשו דבר מהבעל, וכדי שתשלם הבחינה, נתן להם הבחירה שיבחרו הפר האחד, והנה אחר שבחרוהו נתנו להם שינתחוהו וישימו על העצים ואש לא ישימו. וידמה שהיה היום ההוא יום מאדים, ולזה רצה שיעשו זה בבקר, כי בשעה הראשונה הוא מושל יותר; ולזה המשיכו זה עד שעברה השעה השמינית, כי אז תשוב הממשלה לו, עד שהוא משתתף גם כן בממשלה בשאר השעות. ואפשר שנאמר כי הבחינה לא היתה באש מפני היותו משפע הבעל כמו שהנחנו, אבל רצה לבחון מי הוא האלהים בדברים היוצאים מהטבע, כי זה ממה שלא יוכלו עליו זולתי השם יתברך לבדו.

[יח, כו]
ויפסחו על המזבח –
רוצה לומר, שהיו הולכים ושבים אצל המזבח אשר עשה אחאב בעת קראם הבעל עננו.

[יח, כח]
ויתגודדו –
רוצה לומר, חתכו בשרם בחרבות וברמחים עד שישפך הדם עליהם.

[יח, כט]
ויתנבאו עד לעלות המנחה –
רוצה לומר, וידברו אלה הדברים ודומיהם.

ואין קול ואין עונה ואין קשב –
רוצה לומר, שלא בא שום קול מהבעל, ולא ענה אותם בזולת קול לעשות בקשתם, ולא שפע ממנו דבר, יתבאר שיש שם מקשיב לקולם.

[יח, ל]
וירפא את מזבח ה' ההרוס –
רוצה לומר, שבזה הפעל העלה רפואה אל מזבח ה' ההרוס בישראל, עד שלא היו זובחים לו יתברך כי אם לע"ג; או אפשר שהיה שם מזבח בנוי לה' להיותו במת יחיד, והרסו אותו בעבדם ע"ג, ואז הרסו כל המזבחות שהיו שם לשם יתברך, כאמרו: את מזבחותיך הרסו.

[יח, לב]
ויעש תעלה –
היא חפירה, ויעש אותה כבית סאתים זרע כמו שהיה הענין בחצר המשכן, שהיה כמו בית סאתים זרע, והנה להפליג המופת רצה אליהו שירבו שם המים על העולה ועל העצים. והנה עשה זה אליהו מעצמו, לבטחו שהשם יתברך יעשה המופת על ידו, כמו שעשה מבן הצרפית, כאמרו: מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. או אולי צוהו השם יתברך על זה, להסיר ישראל מהחטא הגדול אשר היו בו.

[יח, לו]
ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה –
רוצה לומר, בשליחותך ובמצותך, כי ידמה שצוהו על זה כמו שזכרנו, ואע"פ שנניח שלא צוהו על זה, הנה יתכן שיאמר כי בדברו עשה זה, מפני שאמר לו שיראה אל אחאב ויתן מטר על פני האדמה, והיה בלתי נכון שיתן מטר על פני האדמה בעודם מחזיקים ברשעתם, כי אז יסור מעצירת המטר התועלת אשר בעבורו היה, והוא כדי שישובו מדרכם הרעה, אבל אם היה הענין כן, יאמרו כי מקרה היה זה לא בסבת חטאם, הנה מן ההכרח היה שיעשה תחלה מה שיהיה סיבה להחזירם למוטב לפי מה שאפשר, ואז יכירו כי עונותיהם הטו דבר עצירת הגשמים.

[יח, לז]
וידעו העם הזה כי אתה ה' הוא האלהים –
יכירו בזה כי אתה ה' הוא האלהים לבד, ומה שנראה להם לפעמים שיענם הבעל בבא בקשתם, הנה זה לא היה מהבעל, אבל אותן הפעולות באו מאתך, וכאילו הסיבות את לבם אחורנית בהשפע אותם הפעולות מאתך, כי הם חשבו שיהיה בסבת הבעל.
והמשל, הנה היתה אמונתם כי בעבדם הבעל תתן הארץ יבולה, הנה בתת הארץ יבולה שהיה מגיע מהשם יתברך, התחזקו להאמין בבעל לחשבם כי מאתו נהיה זה.

[יח, מ]
ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם –
יתכן שצוה העם לשחוט אותם שם, ואפשר שהוא בעצמו שחט אותם בקנאו לשם יתברך, כמו שהרג שמואל את אגג בידו והרג פנחס זמרי וכזבי בידו בקנאותו לשם יתברך, וזהו היותר נאות.

[יח, מא]
עלה אכל ושתה כי קול המון הגשם –
רוצה לומר, שקודם השלימך לאכול ולשתות, תשמע קול המון הגשם, והנה אמר לו שיעלה, לפי שהעיר ההיא הסמוכה להר הכרמל היתה יותר גבוהה מהמקום שהיו בו אליהו וישראל. והנה בטח אליהו בשם יתברך שיעשה זה, או ידע זה בנבואה.

[יח, מב]
ואליהו עלה אל ראש הכרמל –
ידמה שכבר עלה שם כדי שיוכלו לראות משם אם עבים עולים מצד המערב; או אולי היה אויר המקום ההוא יותר זך, ולזה יתכן שתהיה תפלתו יותר נשמעת מהמקום ההוא, כי לזכות האויר יהיה המקום יותר מוכן אל שידבק בו השפע האלהי.

ויגהר ארצה –
רצה לומר, שכפף ראשו למטה, בדרך ששם פניו בין ברכיו, והיה מתפלל לשם יתברך עם זה ההכנעה והצער, כדי שתהיה תפלתו נשמעת יותר, כי ימהר השם יתברך להביא המטר להשגחתו על הנביא שלא ישקוד בזה הצער.

[יח, מג]
עלה נא הבט נא דרך ים –
ידמה שלא עלה עמו נערו וקרא לו שיעלה שם להביט דרך ים, אם יראה דבר מורה על ירידת המטר, כי לא היה מסכים אליהו להסיר עצמו מהמצב ההוא המצער אותו, עד יראה בסימן ששמע השם תפלתו, ולזה לא היה אליהו בעצמו יכול להביט זה. והנה היה מתפלל אליהו תמיד בהיותו בזה המצב, וכאשר היה משלים התפלה היה קורא לנערו שיבט דרך ים אם יראה שום ענן, והיה אומר לו: אין מאומה עד הפעם השביעית שאמר לו, שכבר ראה עב קטנה ככף איש עולה מים.

והנה הוצרך אליהו בכל זה, לפי שלא היו ישראל ראויים מצד עצמם בשיגיע להם השם יתברך זה הטוב על דרך המופת, ולולי רוב תפלת אליהו והצטערו בזה האופן, לא היה מגיע להם מטר בזה הדרך, אבל יבא להם כמנהג הטבע בשתסור עצירת המטר שהביא השם יתברך להם. ואמנם רצה אליהו שיגיע להם המטר תכף, כדי שיכירו כי עונותיהם היו מסבבים עצירת המטר, ולזה בא המטר תכף ששבו אל ה'.

[יח, מד]
אסור ורד ואל יעצרכה הגשם –
רוצה לומר, אם תרצה שלא יעצרכה הגשם פה, לרבוי אסור המרכבה תכף ורד ליזרעאל קודם בא הגשם.

[יח, מה]
וירכב אחאב וילך יזרעאל –
ידמה, שבהיותו בדרכו ירד גשם גדול קודם באו ליזרעאל.

[יח, מו]
ויד ה' היתה אל אליהו –
רוצה לומר, שכבר בא אליו דבר ה' שיעשה זה, רוצה לומר, לשנס מתניו ולרוץ לפני אחאב, עד שבא אחאב ליזרעאל. והנה שנוס מתניו הוא שחגר מתניו, בדרך שיתכן לו לרוץ בזולת נזק באבריו הפנימיים מפני חוזק התנועה.