רלבג למלכים א פרק ב
[ב, ב]
וחזקת והיית לאיש –
רוצה לומר שלא תהיינה פעולותיך פעולות צעיר שנים ונער, אבל תהיינה פעולות איש גדול, וזה אמנם יהיה עם ההתישבות עצה.
[ב, ג]
ושמרת את משמרת ה' אלהיך –
רוצה לומר, שישמור בלב מה שיצווהו ה' יתברך לשמרו, וזה אמנם יהיה בלמידת התורה ותהיה הלמידה ההיא בהתבוננות לתכלית שתלך בדרכי ה' יתברך אשר נזכרו בתורה, ולשמור כל החקים והמצות והמשפטים והעדות הכתובים בתורת משה, כי בלמידה הזאת תשכיל ותדע כל מה שראוי לך לעשות בדבר דבר שיקרה לך, ותהיה מפני זה מוכן להתנהג בדרכי התורה בכל מעשיך, ובזה גם כן תשכיל ותדע כל מה שראוי שתפנה שם.
והמשל: כי אם לא ידע אדם שמחויב לשבת בסוכה בחג הסוכות, לא יפנה להשתדל בעשייתם ויהיה זה סיבה אל שלא יקיים זאת המצוה, או ירצה בזה כי שמירתך חקות ה' יתברך ומצוותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה, יהיה סיבה שתצליח את כל אשר תעשה וכל מה שתפנה אליו תגיע לך ההצלחה, והוא מענין אמרו בכל אשר יפנה ישכיל, שכל דוד מכל עבדי שאול.
[ב, ד]
למען יקים ה' את דברו וגו' -
באר לו שכבר יגיע לו משמירת הכהונה תועלת אחר, והוא התמדת המלוכה לו ולזרעו.
[ב, ה]
את אשר עשה לי יואב בן צרויה –
רוצה לומר, על דבר אבשלום שעבר מצותו והרגו, ואחר כך דבר אל דוד קשות כמו שנזכר במה שקדם.
וישם דמי מלחמה בשלום –
רוצה לומר, על הריגת אבנר, כי הוא הרגו בעת היותו בשלום עמו, מפני שהרג עשאל אחיו במלחמה. והנה היה אז אבנר בשלום עמו, כי הוא בא אל המלך להביא לו המלוכה, והוא שלחו וילך בשלום.
ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו –
זה שב אל עמשא כי יואב שם כלי המלחמה בהרגו אותו בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, לפי שהוא שם תער חרבו מצומדת בחגורתו ולא שם תערה תוכה כמנהג, וכאשר ראה עמשא שחה לתקן נעלו אשר ברגליו, ואז בשחותו נפל החרב מתערו לארץ ולקחו יואב משם, ולזה לא נשמר עמשא מן החרב אשר ביד יואב, ובהיות הענין כן הנה יתאמת שיואב נתן דמי המלחמה באלו הכלים אשר אינם מוכנים לצד המלחמה כלל.
[ב, ו]
ולא תורד את שיבתו בשלום שאול –
רוצה לומר, עשה כחכמתך באופן שלא תניחנו למות מיתת עצמו, כי כבר הגדיל לעשות הרעות הנפלאות האלו, ויוסרו שאר אנשים מעשות ככה, ויראו ג"כ מלבעוט במלכות.
[ב, ח]
והנה עמך שמעי בן גרא –
אמר זה כי הוא היה עמו בהמשחו, כאמרו:
ושמעי ורעי הגבורים אשר לדוד לא היו עם אדניהו, וידמה ג"כ שנשאר עמו לעבודתו כי היה יושב בירושלם, כמו שתמצא שנזכר במה שאחר זה.
והוא קללני קללה נמרצת –
חזקה וקשה וזה מבואר מדבריו לו בעת ברחו מפני אבשלום.
[ב, ט]
ועתה אל תנקהו –
רוצה לומר, אף על פי שהוא עמך ואין לך עליו דרך ותואנה להרגו, ולא על מה שחרף וקלל אותו, כי כבר נשבעתי לו שלא אמיתהו. והנה תעשה בדרך שלא יהיה נקי מהעונש כי איש חכם אתה ותמצא בזה דרכים. יתכן בהם שתוכל להגיע עליו עונש המות באופן שתוריד את שיבתו אל הקבר בשפיכות דמים, לא כמות כל האדם.
[ב, י]
וישכב דוד עם אבותיו –
מגיד שאבותיו היו צדיקים וישרים כמוהו.
ויקבר בעיר דוד -
היא ציון.
[ב, יב]
ושלמה ישב על כסא דוד אביו –
מגיד שאחז מעשה אבותיו.
[ב, כב]
ולו ולאביתר הכהן וליואב בן צרויה –
רוצה לומר שהוא היה יותר ראוי למלוך, כי הוא הגדול ממני, כי הממלכה ראוי שתהיה לגדול כאמרו:
ולאביתר הכהן היתה גם כן ראויה יותר הכהונה הגדולה, כי ראשונה היתה לו קודם היותה לצדוק, והיתה לו גם כן מאבותיו.
וליואב בן צרויה גם כן היה ראוי יותר שיהיה שר הצבא מזולתו, כי הוא היה ראשון בזאת השררה, ובהיות הענין כן שהוא ראוי יותר למלוכה, ואלו אשר עזרוהו ראויים יותר לשררותיהם, הנה ימשך מזה במעט סיבה שתשוב המלוכה לאדניה, ומפני זה הוא מבקש
אבישג השונמית לאשה, לחזק את ידו וידי עוזריו שהמלוכה ראויה שתהיה לו, כי אם היתה הרכיבה על הפרדה אשר רכב עליה המלך סימן למלוכה כמו שקדם, כל שכן שהלקיחה לאשה אשר שכבה בחיק המלך הוא סימן למלוכה, ובהיות הענין כן הנה הוא מבואר כי זאת תחבולה מאדניה למשוך אליו המלכות.
[ב, כו]
ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה –
הנה היה אביתר יושב בענתות, ולזה אמר שיפרד ממנו וילך לענתות על השדה אשר לו שם, והנה אמר
כי הוא
איש מות על אשר בזה המלך להמליך מלך בזולת עצמו, ואמר לו
כי ביום הזה לא ימתהו
כי נשא ארון ה' לפני דוד, וזה היה בעת ברחו מפני אבשלום שהיה נושא אותו, עד שרצה דוד שישיבוהו אל ירושלם.
וכי התענית בכל אשר התענה אבי –
רוצה לומר, שהיה מיצר בצרתו, וזה היה בבואו אל דוד כשהרג שאול נוב עיר הכהנים, כי אחר זה לא נפרד מדוד כלל והיה דוד נשאל לו באורים ותומים, ובעת היותו בורח מפני אבשלום היה גם כן מיצר בצרתו, עד שכבר היה עולה עמו לולי שמנעו דוד מזה.
[ב, כז]
למלא את דבר ה' אשר דבר על בית עלי בשילה –
הוא מה שאמר השם יתברך לעלי:
והקימותי לי כהן נאמן כאשר בלבבי ובנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים. והנה הוא מבואר, שמשיחו זה רואי שיהיה נבחר להיות מלך כל הימים, והוא שלמה, שאמר עליו ה' יתברך
וחסדי לא יסור ממנו וגו', והוא היה משיח ה' יתברך על יד צדוק הכהן ונתן הנביא.
[ב, כח]
יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה –
הרצון בזה, כי יואב הרגיש היותו אשם משני צדדים:
האחד - כי
נטה אחרי אדניהו להמליכו בזולת עצת דוד.
והשני - כי
לא נטה אחרי
אבשלום להצילו מן המות כמו שצוהו דוד.
ויחזק בקרנות המזבח –
ראוי שתדע כי לא הועיל לו אחוז בקרנות המזבח, מפני שהרג נפשות במזיד ובערמה, ולזה הסכים המלך שימות שם. ואע"פ שלא היתה שם התראה, הנה המלך יוכל לענוש ביותר ממשפטי התורה ליסר העם; וזה נלמד אותו מזה המקום וממקומות רבים, ממה שצוה דוד להרוג המבשר במיתת שאול, ורכב ובענה על הודאתם שהמיתו איש בשת.
גם לא היה מועיל ליואב אחוז בקרנות המזבח, כי לא היה כהן ועבודה בידו; אבל ראוי שנלמד מזה, שזאת החזקה בקרנות המזבח היתה מועילה לו שלא ימסרוהו למלך להמיתו, אם לא היה מחוייב מיתה בב"ד, וזה נלמד מזה המקום כמו שהתבאר בשלשה עשר מסנהדרין.
[ב, לא]
ופגע בו וקברתו –
רוצה לומר, שתצוה לקברו תכף; כי בניהו היה כהן ולא היה מותר לו להטמא ליואב; ולזה אמר אחר זה
וימיתהו ויקבר בביתו במדבר להורות שכבר נקבר על ידי אחרים.
[ב, לד]
ויקבר בביתו במדבר –
רוצה לומר, שכבר נקבר אצל ביתו במדבר שהיה שם; או ירצה בזה, שהוא נקבר במדבר, והוא היה ביתו הראוי לו, כי לא יאות לאיש כמוהו להיות מדיני, מפני הרגו האנשים בתחבולה ובמרמה.
[ב, מד]
ויאמר המלך לשמעי אתה ידעת את כל הרעה וגו' –
הנה אמר המלך זה, כי אולי יאשימוהו הרואים שימיתהו בזולת סיבה ראויה שימות עליה, ולזה באר לו כי מצד אחר היה ראוי שיומת, והוא מה שחרף וקלל דוד, כי לולא זה לא ענשהו למות על צאתו מירושלים; אמנם בזאת התחבולה מצא מקום לשפטו במורד, לגבות את חובו מהקללות ההם שקלל אל המלך דוד.
[ב, מו]
והממלכה נכונה ביד שלמה –
מגיד שקודם זה לא היתה נכונה בידו, כי אולי אלו שהרג והם אדניהו ויואב ושמעי, יסבבו מה שהיה לו לשטן, לשערם כי הם נבאשים בעיניו; אך אחר זה לא היה לו לירוא משום דבר. זה ביאור מה שצריך אל ביאור בזאת הפרשה שהגבלנו באורה בזה המקום.
ואולם התועלות המגיעות ממנה הם אלו:
התועלת הראשון - הוא במידות, והוא: להודיע כי כשיבא ההכרח לעשות דבר יגיע ממנו בושת, ראוי שיעשוהו באופן שיסור הבושת וישאר התועלת. ולזה תמצא כי כשהביא ההכרח אל שיתחמם המלך דוד בשכיבת אבישג בחיקו, והיה בזה מן הבשת לה ולו, כי יודע שהיא נכנסת לשכב בחיקו, הנה הערימו ושמו אותה סוכנת; כי בזה יעלם ענין הִכָּנְסָה שם על מה ועל מה היה, כי יחשבו הרואים שהיא נכנסת לעיין בדבר המנוי אשר שם אותה המלך עליו.
התועלת השני – הוא: להודיע ענין יושר דוד, כי מפני שלא יוכל להרבות עוד נשים, כי כבר נשא מהם מה שאפשר לו לפי הנימוס התוריי, לא ידע את אבישג עם ששכבה בחיקו, אחר שלא היה אפשר לו לקחתה לאשה. וזה ממה שיורה שכבר נתחרט בתכלית מחטא בת שבע, ולזה הגיעה מדרגתו מהפרישות לזאת המדרגה הנפלאה, שהיה רואה בעיניו ומשם לא אכל.
התועלת השלישי - הוא במידות, והוא: להודיע שהוא ראוי לכל אדם שישגיח במוסר בנו ולא יעצרהו משום דבר; הלא תראה, כי אדניהו לא קדמו מוסר מאביו, והתנהג מפני זה במנהגי אבשלום הפחותים, והיה זה סיבה אל שבעט באביו לקחת המלוכה בזולת עצתו ורצונו, ונמשך מזה לו המות כמו שקרה לאבשלום מפני רוע מנהגו. וכבר תעמוד על רוע תכונותיו ממה שבקש לו את אבישג השונמית לאשה, לחמדו אותה מפני יפיה.
התועלת הרביעי – הוא: להודיע
כי אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, ובכלל הנה מי שיכוין לחלוק על כונת ה' יתברך לא תועילהו בזה מחשבתו כלל, אבל יסבב שיגיע רצון ה' יתברך באופן יותר שלם; הלא תראה, כי מפני שהיתה המלוכה לשלמה מה' כמו שהגיד נתן הנביא לדוד, לא הועיל לאדניהו מה שנתחכם לחלוק על הכוונה ההיא, במה שמשך לב גדולי העם אשר היה ראוי שיסכימו עמו, כמו יואב ואביתר; אבל היה זה סיבה אל שיגיע דבר ה' יתברך לשלמה באופן יותר שלם, אשר לא יתכן עמו מחלקת, והוא מה שמשחוהו כל הראשים הכוללים אשר להם מבוא בבחירת המלך, וישב על כסא דוד בחייו; כי זה ממה שהסיר משלמה כל מחלקת בדבר המלוכה.
התועלת החמישי – הוא: להודיע כי אין מעלת האדם לקוחה מהיופי, ואין לו בה רושם כלל. ולזה תראה, כי אע"פ שהיה אדניה טוב תאר מאד, לא בחר ה' יתברך בו, כמו שלא בחר לאבשלום אחיו; ולזה אמר ה' יתברך לשמואל:
אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו. ואמנם נבחר שלמה כי הוא היה חכם, כמו שנתבאר מדברי דוד באמרו לו:
כי איש חכם אתה, ועשית כחכמתך כי בחכמה ימלוך מלך לא ביופיו.
התועלת השישי – הוא: להודיע כי השם יתברך מסבב סבות להגיע לעושה הרע כרעתו, ולזה סבב שיהיו יואב ואביתר עם אדוניה, להשיב על ראש יואב את דמי האנשים אשר הרג בתחבולה ובערמה, ולהשיב על בית עלי מה שייעד לו ה' יתברך על מה שחטאו לו בניו.
התועלת השביעי – הוא: להודיע שראוי למי שישתדל בדבר מה, שיתחכם בהגעתו בכל הסבות הנאותות, באופן שיתכן שיגיעו לו מבוקשו. ולזה תמצא, כי מפני שנתן הנביא לא יכול להתרעם מאד על ענין מלכות אדניהו, כי לא היה נוגע בדבר, ולזה לא היה ראוי שיתרעם הוא על זה עם שתיקת בת שבע ושלמה שהיו נוגעים בדבר, עם שכבר היה זה מביא חולשה בענין נבואתו; כי הוא התנבא שתהיה המלוכה לשלמה, ואם ישתדל הוא בהגעת המלוכה, יביא זה חשד בלב המלך דוד, רוצה לומר, שיחשדהו כי מלבו אמר לו הדבר ההוא לא בנבואה, ולזה הוא משתדל בהגעתו; כי אין מדרך הנביא זה הענין, כאמרו:
לא ישא ולא ישמיע בחוץ קולו לאור יוציא משפט.
ולזה סבב שתתרעם בת שבע על דבר סור המלוכה משלמה כמו שנשבע לה דוד, והראית עם זה בדבריה כי לב אדניה על שלמה להמית אותו, ולזה לא קרא לו במשתה אשר עשה, וקרא לכל בני המלך. ואחר זה בא נתן הנביא להוסיף חוזק וקיום לדבריה, וספר הדברים באופן שספרה אותם בת שבע, ונתרעם לפני המלך אם היה זה הענין במצותו להשתדל שלא יודיעהו אליו; כי לא היה לו דבר אחר להתרעם עליו, ומפני זה לא בא דבר בקיום ששלמה ימלוך אחריו כי אם לבת שבע. והנה היה מאופן החכמה בזה ההשתדלות, שתכף שנכנס נתן הנביא יצאה בת שבע, כדי שלא יראה ששניהם הסכימו בזה הענין, כי זה ממה שיחליש החזוק שהיה בדברי נתן הנביא לדברי בת שבע.
התועלת השמיני – הוא: להודיע שמשיחת המלך ראוי שתהיה על המעיין על יד כהן גדול או נביא או על ידי סנהדרין, כי אלו הם אשר יתכן שיאמר במי אשר יבחרו שבחרו ה'. והנה צותה התורה שתהיה בחירת המלך על זה האופן, כמו שנתבאר בתורה בפרשת שופטים.
התועלת התשיעי – הוא: להודיע שאין ראוי לאיש טוב שימנע מלהודיע הבשורות הרעות כשיתכן לקחת עצה עליהם, כי מזה הצד יהיה זה הענין פועל טוב. ולזה תמצא, שלא נמנע יונתן בן אביתר מלהגיד האמת בזה הענין לאדוניהו, ואף על פי שהיתה בשורה רעה לכל האנשים אשר שם, כי זה ממה שיתישרו בו ללקיחת העצה למלט נפשם; ולזה ספר בשלמות כל המאורעות בו, כדי שיתאמת להם שאין להשיב הנעשה במשיחת שלמה, כי זה ממה שיביאם אל שלא יקלו בזה הענין ללקיחת עצה להמלט נפשם מיד שלמה, כי כנגדו עשה כל הנעשה.
התועלת העשירי – הוא: כשיירא האדם מדבר מה, אין ראוי להמתין עליו כלל. ולזה תמצא, שאדניהו השתדל תכף לדעת אם רצון שלמה להמיתו, ולזה שם עצמו במקום אין לו לירוא ממנו שימיתהו שם, כי היה המקום ההוא מקלט לו, והוא המזבח שהוא למקלט כמו שנתבאר בתורה; עם שאז גם כן היה עת רצון, כי היה אז די שמחה לשלמה במה שהשיג מהמלוכה, ואולי מפני זה יתפייס אז יותר למחול לאדניהו.
והנה השיג אז מזה מה שהיה ראוי להשיג, וזה שכבר מחל לו הנעשה בתנאי שישמור בעתיד שלא תמצא בו רעה, כי אז ישוב בראשו מה שעשה מזה, כי בזה הראה לבבו לעשוק המלוכה משלמה; ולזה עם מעט שיעשה מהרע שיראה בו שהוא נמשך לזאת המחשבה, יוזק אז בזה המעשה, מפני שבו בחינת כוונתו במה שיעשה אחר זה.
התועלת האחד עשר - והוא במידות, והוא: להודיע שראוי לכל אדם שיצוה בעת מותו המונהגים ממנו וידריכם אל הטוב לפי מה שאפשר, כי אז יפסק ממנו דבר מוסרו בעתיד, ולזה ראוי שישתדל אז להקנותם מהמוסר מה שיספיק להם אחר מותו. ולזה תמצא שדוד כשקרבו ימיו למות צוה לבנו שלמה לשמור משמרת התורה, להיות עיניו ולבו תמיד בכל חלקיה; כי בזה תדבק בו ההשגחה האלהית, ויצליח בכל מעשיו ובכל מה שיפנו אליו, ובזה התמיד לו ולזרעו המלוכה; ולזה משך לבו מאד בזאת הצוואה להתנהג בדרכי התורה, כדי שיחזק בה. וכן מצאנו שעשו משה ויהושע, רוצה לומר,, שהם הוכיחו את ישראל וצוו אותם לשמור את התורה קודם מותם.
התועלת השנים עשר - הוא להודיע שראוי להשתדל בכל הפנים לשפוט עושה הרע כרשעתו, לבער הרע מן הארץ, כי בזה יוסרו שאר האנשים; ולזאת הסיבה ראוי גם כן לגמול טוב לאשר גמלו טוב. ולזה ספר, כי דוד צוה לשלמה שיעשה הדבר בחכמה, באופן שימצא מקום להשיב ליואב ולשמעי הראוי להם מהרע, בדרך שיוריד שיבתם בדם שאול, ושישיב חסד לבני ברזילי הגלעדי כאשר גמלוהו בברחו מפני אבשלום.
התועלת השלושה עשר - והוא במצות, והוא: להודיע שיש למלך לענוש הראוים לענוש, ביותר ממה שימשך מדברי תורה. ולזה תמצא שהרג שלמה את יואב, ואם לא היה בן מות לפי משפטי התורה, כי לא היתה שם התראה; גם הרגו במקום שלא היה ראוי להמיתו, והוא בהיותו מחזיק בקרנות המזבח, כי התורה לא הקפידה שם, שנאמר:
מעם מזבחי תקחנו למות, ובזה מצאנו בדוד שהרג אנשים בעבור הודאת פיהם, שלא היו ראוים למשפט לפי משפטי התורה.
התועלת הארבעה עשר – והוא: להודיע שכבר מיהר שלמה לקיים מצות אביו בענין יואב ושמעי. והיה מחכמתו שצוה לשמעי דבר לא הרגיש שיהיה מכוון מאד מן המלך, והודיעו שאם יעבור על דברו מות יומת; והיה ה סיבה אל שנכשל בו שמעי, לחשבו שלא יקפיד מאד המלך אם יצא משם לבקש עבדיו, אחר שבנה לו בית לישב בירושלים. והודיעו המלך כי זה סבב מיתתו מפני מה שעשה מהרע לדוד, ומצא בזה שלמה מקום לגבות את חובו; עם שזה היה ממה שיתבאר ממנו כי ראוי היה למלך לצוותו זה, כי אולי אם יצא משם ישתדל להניא לב העם מאחרי המלך, כי היה בלתי נאמן למלך, כמו שיראה מדבריו לדוד בברחו מפני אבשלום בנו.