[כב, א]
וישבו שלש שנים אין מלחמה –
מפני שנכנע אחאב מפני השם יתברך האריך לו השם מה שאמר לו, שתהיה נפשו תחת נפשו מבן הדד בהלחמו עמו שלש שנים, וידמה שמה שאמר לו ועמך תחת עמו האריך השם יתברך עד עת חזאל.

[כב, ג]
הידעתם כי לנו רמות גלעד –
יתכן שכאשר השיב לו בן הדד הערים אשר לקח אביו מישראל, לא נזכר אחאב לשאול לו את רמות גלעד, ולזה אמר לעבדיו: הלא ידעתם כי לנו רמות גלעד, ואנחנו שותקים מלקחת אותה מיד מלך ארם.

[כב, ד]
כמוני כמוך –
רוצה לומר, שכמו שתלך אתה - אלך אני, וכמו שילך עמך - כן ילך עמי, וכמו שתביא סוסיך במלחמה - כן אביא שם סוסי.

[כב, ה]
דרש נא כיום את דבר ה' –
הנה יהושפט מפני שהיה עושה הישר בעיני ה', לא הסכים לעשות דבר כי אם על פי ה'.

[כב, ז]
האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאותו –
ראוי שלא יעלם ממנו, שיהושפט כבר הרגיש כי אלו הארבע מאות נביאים לא היו נביאי ה', שאם היה חושב היותם נביאי ה', היה ראוי שיבטח על דברי אחד מהם, ואם לא היה בוטח בהם עם היותם ארבע מאות, הנה לא היה ראוי שיבטח בהם אם יהיה עמהם עוד אחד. ולזה ידמה שחקר אם יש נביא לה' עוד, כדי שישמע דברי נביא ה' על זה. והנה מלת עוד שבה אל אמרו האין פה נביא לה', לא אל אמרו: האין פה נביא.

[כב, ח]
כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע –
ידמה, שמיכיהו בן ימלה היה הנביא שהתחפש באפר, והתנבא לו רע על דבר שלוחו בן הדד בשלום.

[כב, י]
מלובשים בגדים –
רוצה לומר, שהיו מלובשים בגדי מלכות, והנה השיב מיכיהו לאחאב: עלה ונתן ה' ביד המלך כי ידמה שכבר הצליחו במלחמה, ואף על פי שכבר מת אחאב שם, ולזה היה אמת מה שהגיד לו מיכיהו, אלא שלא היתה תשובתו מספקת לפי השאלה, כי עדיין לא הודיע אם יקרה בזה לאחאב רע אם לא. ואין ראוי שנחשוב שאמר לו מיכיהו בשם ה' דבר שקר, כי כבר יתחייב מיתה על זה, כמו שנתבאר בתורה.

[כב, טז]
ויאמר אליו המלך עד כמה פעמים אני משביעך –
רוצה לומר, עד כמה פעמים אצטרך להשביעך אשר לא תדבר אלי רק דבר אמת ודבר נכון בשם ה'! ואולם היה משביע אותו אחאב, כי היה יודע כי נביאי ה' היו שונאים אותו מפני שהרגה איזבל נביאי ה', ואף על פי שלא היה אפשר להם לאמר דבר שקר, הנה כבר אפשר שיעלימו מה שיוזק בו המלך; וכן בזה המקום, אפשר שהעלים מה שיוזק בו המלך, כי לא הודיעו מה יקרה לו בעצמו שם, והנה אין זה דבר אמת לפי השאלה, אחר שקצר מלהשיב כראוי, ואעפ"י שלא היה דבר שקר במה שהודיע אליו; ולזה השיב לו מיכה מה שיתבאר ממנו שהמלך ימות במלחמה, ולא רצה לאמר זה בבאור, לחלוק כבוד למלכות.

[כב, יח]
הלא אמרתי אליך לא יתנבא עלי טוב כי אם רע –
הנה מיכה על עצמו קצת חשד בדבריו אלה, מה שאפשר שהעלים מיהושפט היותו נביא אמת, ואע"פ כן, הנה כבר חשש אחאב לדברי מיכה, ושנה את בגדו בדרך שלא יוכר בו שהוא מלך, להמלט ממה שייעד לו מיכיהו, כי חשב שנבואתו היא שלא יתכונו חיל ארם להרוג כי אם מלך ישראל, וכאשר לא יכירוהו ימלט מזה.

[כב, יט]
ראיתי את ה' יושב על כסאו –
אמר זה על צד המשל, והמכוון ממנו כלו הוא, שהשם יתברך שם השפע השופע על הקוסמים כדי להפיל אחאב ברמות גלעד, כי בקסם מן החסרון, מה שכבר בארנו בשני מספר מלחמות ה'. ולפי שהקסם יבא מהשפע השופע מאת צבא השמים, כמו שבארנו שם, אמר שכל צבא השמים עומדים אצלו, ולפי שקצת מה שישפע מהם הוא מכוון בעצמו וקצתו אינו מכוון אם לא מצד ההכרח, והוא מה שישפע מהם מהרעות, אמר שצבא השמים היו עומדים אצלו מימינו ושמאלו - וזה כי מה שישפע מהם מכוון בעצמו הוא מימין השם יתברך, והשאר הוא משמאלו, והנה מה שחסר מהם בקסם ההוא הוא מיתת אחאב, אשר היתה מכוונת מהשם יתברך, כמו שייעד במה שקדם להיות נפשו תחת נפש בן הדד.

[כב, כה]
הנך רואה ביום ההוא אשר תבא חדר בחדר להחבא –
אמר זה, כי אף על פי שהצליחו ישראל במלחמה, הנה יהיה נביא השקר מתחבא חדר בחדר על דבר מיתת אחאב, מפני שבהבטחתו הלך שם.

[כב, כו]
והשיבהו אל אמון שר העיר –
רוצה לומר, השיבהו אל העיר, ותביאהו שם אל אמון שר העיר.

[כב, כז]
והאכילהו לחם לחץ ומים לחץ –
רוצה לומר, שלא יתנו לו די ספקו מלחם ומים, אך מה שיספיק לו בדוחק.

[כב, ל]
התחפש ובא במלחמה ואתה לבש בגדיך –
הנה התחפש הוא מקור, והרצון בו, שעל דבר מיכיהו ראוי לו שישנה בגדיו, ויבא במלחמה בדרך שלא יכירוהו חיל ארם, אך אתה תלבש בגדי מלכות, כי אין לך לירא, כי כלם הסכימו לטוב במלחמה, אך בדבר אחאב לבד התנבא מיכיהו רע.

[כב, לא]
לא תלחמו את קטן ואת גדול כי אם את מלך ישראל לבדו –
הנה שם השם יתברך זה הרצון בלב מלך ארם להפיל אחאב ברמות גלעד, ולא הסכים השם יתברך שימות מישראל אחד במלחמה ההיא, ולזה לא רצו חיל מלך ארם להכות יהושפט, כשידעו שאינו מלך ישראל.

[כב, לד]
ואיש משך בקשת לתמו –
רוצה לומר, שלא היה מתכוין להכות שום אדם. והיה מאת השם יתברך שירה החץ באופן שהכה מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין, והרצון בזה שהכהו בין קשקשת לקשקשת מקשקשי השרין, והנה הרצון באמרו ובין השרין, והוא באור למה שאמר בין הדבקים, כי הדברים הם בשרין, או אולי על השרין היה כלי זין אחר עשוי מחתיכות ברזל דבקות ורוכבות זו על זו. והנה מאת השם יתברך שבא החץ בין הדבקים, כי בזולת זה לא היה יכול להכנס החץ בו, ואחר זה קרה גם כן שהמקום אשר הכה בשרין היה בין קשקשי השרין, בדרך שנכנס החץ בגופו.

כי החליתי –
לא רצה להגיד כי הוכה כדי שלא ירך לב ישראל, אבל אמר כי באהו החולי, ולזאת הסיבה היה המלך מעמד במרכבה נוכח ארם כל היום, ההוא כדי שלא יסורו ישראל מהמלחמה ויתחזקו להלחם עם ארם.

[כב, לה]
ותעלה המלחמה –
רוצה לומר, שכבר חזקה והתגברה מאד.

ויצק דם המכה אל חיק הרכב –
רוצה לומר, שמרוב שפיכת דמו, נגר וירד אל חיק הרכב אשר היה רוכב עליו.

[כב, לו]
ויעבר הרנה –
הרצון בו, ויעבר קול הרנה והיא הצעקה, וענינו קול הכרוז.

[כב, לח]
וישטוף הרכב על ברכת שומרון –
רוצה לומר, כי בעברו שם שטף הרכב על מי הברכה ונתנקה הרכב מהדם ונתערב במים, ושם לקקו הכלבים דמו, בשתותם מהמים ההם. ועוד היה לו מהבוז, שהנשים הזונות הרוחצות בברכה ההיא רחצו בדמו אשר נתערב במים ההם.

כדבר ה' אשר דבר –
רוצה לומר, שכבר היתה נפשו תחת נפש בן הדד ונפל ברמות גלעד כדבר ה' אשר דבר ולקקו הכלבים את דמו, כדבר ה' אשר דבר, הנה זה באור מה שצריך אל באור בזאת הפרשה אשר הגבלנו באורה בזה המקום.

ואולם התועלות המגיעות מזה הנה:
התועלת הראשון - הוא במידות, להודיע שצריך להתישב בכל דבר קודם המעשה או המענה, כדי שיהיה באופן הראוי, ולזה ספר שבא ישראל אל רחבעם ושאלו ממנו שיקל מעול אביו ויעבדוהו, שאל להם שימתינו עוד שלשת ימים וישיב אותם דבר.

התועלת השני – הוא: להודיע כי טוב העצה ימצא בזקנים ויעדר מהנערים. וזה כי ארך הימים יתן לזקנים טוב העצה, מפני מה שראו מהעניינים בימיהם, כי זה יעמידם על ההתחלות והסבות אשר בהם יגיעו אל התכליות המבוקשות, עם שבהם תמצא החכמה יותר לזאת הסיבה גם כן. ומזה יתבאר שטוב העצה לא יתכן שישלם לילדים, אם לא על דרך הזרות.

התועלת השלישי - הוא במידות, והוא: להודיע כי בהשפלת האדם עצמו יקנה לו הגדולה והממשלה, ובהתנשאו יסיר הגדולה והכבוד ממנו. ולזה ספר שעצת הזקנים היתה שאם יהיה היום עבד לעם הזה וישמע אליהם, יהיו לו עבדים כל הימים; וספר גם כן, שמפני שלא הסכים בזה ורצה להתנשא ולהתגאות, סרה ממנו מלכות עשרת השבטים.

התועלת הרביעי – הוא: להודיע קיום יעוד השם יתברך, שתקרע מלכות עשרת השבטים מזרע שלמה ויהיה לירבעם.

התועלת החמישי - הוא להודיע יושר ענין רחבעם בהתחלה, עד שכבר נמנע מלהלחם עם ישראל תכף שבאהו דבר השם יתברך על זה. והנה ספר בספר דברי הימים שכבר התמיד רחבעם לעשות הישר בעיני ה' שלש שנים.

התועלת הששי – והוא: להודיע רוע ענין ירבעם מעת התחלת מלכותו, עד שעשה לו אלהי זהב וגרש הכהנים והלוים מארצו במה שהזניחם מכהן לה', כאילו התחכם לעשות כנגד התורה לפי מה שאפשר, ועליו וסיעתו נתקיים מה שייעדה התורה באמרה: פן יש בכם איש או אשה וגו' כי השם יתברך ישמיד האיש ההוא ויכרית את שמו מתחת השמים, וכזה קרא לירבעם ולבעשא ולעמרי שלא נשאר מהם שריד ופליט.

התועלת השביעי – הוא: לפרסם המופתים והנפלאות שנעשו על יד איש האלהים אשר בא מיהודה, ונתחדשו עוד בסבתו, והם מה שיבשה יד ירבעם כאשר היה רומז בה לתפוש הנביא, ומה שנקרע המזבח ונשפך הדשן, ומה ששבה יד המלך אליו בהתפלל הנביא עליו, ומה שקרה לו בעברו על דבר עצמו בדבר ה' שהמית אותו האריה, ולא אכל את הנבלה ולא שבר החמור, כי בהאמנה במופתים תתקיים פנת התורה.

התועלת השמיני – הוא: להודיע שהשם יתברך כשצוה דבר מה בנבואה, לא ישוב אחור מהצַוָאה ההיא ויורה על זה מה שנענש הנביא אשר מיהודה על אשר אכל לחם ושתה מים בעיר ההיא, אשר הזהירהו השם יתברך מזה, ואע"פ שאמר לו הנביא הזקן אשר בבית אל כי מלאך בא אליו בדבר ה' ואמר לו שישיבהו אל ביתו ויאכל לחם וישתה מים. ואם היה אפשר שישוב השם יתברך מצַוָאתו הראשונה, לא היה ראוי שיענש הנביא אשר מיהודה כי לא היה חוטא, אך חטא הנביא אשר כחש לו, ואם יסופק על זה מעקידת יצחק שידמה ששב השם מצַוָאתו הראשונה, הנה כבר ביארנו במה שקדם, שלא שב ה' יתברך מצוואתו הראשונה, אך היה המכוון בדברי השם יתברך זולת מה שהבין אברהם מהם.

התועלת התשיעי – הוא: להודיע שהאנשים הרעים מאד לא יענשם השם יתברך על חטאם באופן שיענשו הבלתי רעים מאד, ולזה תמצא כי הנביא הזקן מפני עוצם חטאיו לא נענש על מה שדבר שקר בשם ה' בזדון, ונענש הנביא אשר מיהודה על שעבר על דברי עצמו אע"פ שהיה זה בשגגה, כי האמין שיהיה דבר ה' מה שאמר לו הנביא הזקן, ונענש על שלא התישב בלבו לעמוד על שאי אפשר זה. ולזאת הסיבה בעינה תמצא שלא נענש ירבעם על הפלגת חטאיו ונענש רחבעם כמו שנה אחת אחר שהתחיל לחטוא, כי אז עלה עליו שישק מלך מצרים ולכד ערי המצודות אשר ליהודה, ולקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך; וגם אחרי זה היה בפחד גדול, עד שמגני הנחשת אשר עשה היו נושאים הרצים מדי באו בית ה', ואחר ישיבו אותם אל תא הרצים.

התועלת העשירי – הוא: לפרסם יעוד אחיה השילוני לאשת ירבעם וקיומו אחר זה, לפי מה שנזכר בזה הספר, וענין המופת אשר נכלל בו, והוא מה שהגביל הנביא כי בבא רגליה העיר, תקום ותלך תכף אל ביתה, ותכף היותה אל ביתה ימות הילד. וזה כי היה מופת נפלא, כי צעדיה בדרכה זה היו מדת חייו, תלך במהירות או במתון.

התועלת האחד עשר – הוא: להודיע כי הסיבה היה בחטא רחבעם, היותו בן נעמה העמונית, ולזה כפל הספור כי שם אמו נעמה העמונית, ובזה נתבאר אמיתת מה שזכר בתורה מה הסיבה על מה שהזהירה מהתחתן בגוים, והיא: כי יסיר את בנך מאחרי. והנה נעמה היתה כאילו לא נתגיירה כי חזרו לסורן הרע נשי שלמה מגויי הארצות, כמו שקדם הספור בזה.

התועלת השנים עשר – הוא: להודיע כי הסיבה היתה בחטא אביה היותו בן אשה רשעה, והיא מעכה בת אבישלום, כי היא עשתה מפלצת לאשרה כמו שנזכר אחר זה. ומזה המקום עמדנו על רוע אבשלום, כי הכתוב יחס אותה לו להדמותה לפעולותיו.

התועלת השלשה עשר – הוא: להודיע כי שנות רשעים תקצורנה ואורך ימים לעובדי השם יתברך. ולזה תמצא, כי אבים לא חיה במלכות כי אם שלש שנים, ואסא שעשה הישר בעיני ה' האריך ימים על ממלכתו, ולזאת הסיבה גם כן תמצא שכבר ראה אסא בימיו כמו שמונה מלכים בישראל, והם: ירבעם ונדב ובעשא ואלה וזמרי ותבני ועמרי ואחאב.

התועלת הארבעה עשר – הוא: להודיע שאין ראוי לאדם שישים בשר זרועו, אבל ראוי שישים בה' מבטחו, כל שכן כשמצא עצמו נעזר בו יתברך. ולזה תמצא שנענש אסא בששם בשר זרועו בששלח אל בן הדד מלך ארם כסף וזהב שיפיר בריתו את בעשא מלך ישראל כדי שיסור מעליו, כמו שנזכר בספר דברי הימים, ולזאת הסיבה גם כן ידמה שחלה את רגליו כמו שבארנו.

התועלת החמשה עשר – והוא: לבאר עוצם השגחת השם יתברך בישראל בעבור בריתו עם האבות. עד שכבר תמצא שאף על פי שיהיו ישראל ראויים שיסתיר השם יתברך פניו מהם ויעזוב אותם מצד עוצם חטאתיהם, הנה כאשר נגלה לשם יתברך מרוב פעולות אחאב, שהיו כלי אל שיסורו ישראל לגמרי מאחרי השם יתברך, הראה להם אז ענינים יקחו בהם מוסר. וזה בהדרגה, כי ראשונה הראה לאחאב וישראל אמתות דברי הנביאים וקללותיהם, כי ראו שהקללה שקלל יהושע מי שיבנה יריחו נתקיימה, וזה להם לאות כי הקללות הכתובות בתורה למי שלא יקיים את דבריה, יתקיימו.
ולפי שלא לקחו בזה מוסר, הראה להם השם יתברך מקללות נביאו שהם יתקיימו תכף, אם לא ישובו אל השם יתברך, ולזה ספר שכבר אמר אליהו אל אחאב שלא יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דבר השם יתברך, וזה יהיה כשישובו לעבודתו יתברך. וכאשר ראה שלא לקחו מוסר בזה, ואף על פי שהם רואים קיים ייעודי הנביא וקללותיו, סבב שישוב אליהו אל אחאב ויעשה מה שיתבאר ממנו כי ה' הוא האלהים, מצד המופת הנפלא שיתחדש בו, ויתבאר בו עם זה כי הבל הוא הבעל לתכלית שישובו ישראל כולם לעבודת השם יתברך ויהרגו נביאי הבעל.
וכאשר ראה השם יתברך כי לא נכנע אחאב בזה, הראה לו נפלאות בעשיית הטובות, כדי שידע שהוא ה', ויעד לו זה הטוב על יד נביאו, עד שכבר נצח במתי מעט מלך ארם עם כל המלכים אשר היו אתו, ושנה בזה הפעל, עד שתחזק בלבו האמונה בשם יתברך, ובכל זה לא לקח מוסר, ולזה קרה לו מהרע מה שקרה.

התועלת הששה עשר – הוא: לפרסם עוצם הנפלאות שעשה השם יתברך על יד אליהו, והוא שהתמידו העורבים להביא לו בנחל כרית אשר נסתר שם שנה אחת, לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב; ומכד הקמח שהיה בו מעט קמח וצפחת השמן שהיה בו מעט השמן הסתפקו בו אליהו והאלמנה וביתה שנה אחת, ולא כלתה כד הקמח וצפחת השמן לא חסרה. והחיה בן האלמנה אחר מותו, והוריד האש מן השמים לאכל העולה והעצים והאבנים, ולחכה המים אשר בתעלה עם רבוי המים שנשפכו שם, ורדת המטר בהפלגה כאשר התפלל אליהו אל השם יתברך עם הפלגת העצירה שהיתה אז; ומה שהביא השם יתברך לאליהו על יד המלאך עוגת רצפים וצפחת מים, ומה שעמד ארבעים יום וארבעים לילה בזולת מאכל ומשקה. והנה סופרו אלו הנפלאות, כי בהאמנה בהם פינה חזקה מפנות התורה.

התועלת השבעה עשר – הוא: ללמדנו שכבר אפשר שיעבור הנביא על קצת מצות התורה בדבר ה' לפי שעה, ולזה ספר שהעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב, והיה אוכל הבשר בדבר ה' אף על פי שלא היה יודע אם היא כשרה. ולזה תמצא שהקריב עולה בחוץ בשעת אסור הבמות, ובזה השרש העירה התורה במה שאמרה: אליו תשמעון, כמו שבארנו בביאורנו לדברי התורה.

התועלת השמונה עשר – הוא: לפרסם עוצם הכפל המופתים אשר נעשו על יד אליהו, עד שתמצא שלא הביא השם מהקמח בכד הקמח ומן השמן בצפחת השמן כי אם מה שיספיק לשעה אחת, כדי שיכפל המופת יותר ויתפרסם זה לאלמנה בזה האופן, כי כבר התמיד זה המופת שנה אחת. וכזה תמצא, שהעורבים הביאו לו שנה אחת לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב, ולא הביאו לו בפעם אחת ליום אחד או לשני ימים או יותר, עם שבזה הערה שהשם יתברך בחר לנביאו בזה האופן, כדי שיהיה המזון יותר בריא ויותר רחוק מהעפוש. עם שבשני אלו הדברים תועלת, לבאר שהשלמים אין ראוי שיבקשו היתרונות, אבל יספיק להם ההכרחי לבד.

התועלת התשעה עשר – הוא: להודיע שראוי לאדם לברוח מהסכנה כשיוכל על זה, ולא יסמוך על הנס במה שאפשר לו להמלט בצד אחר. הלא תראה, כי גם הנביא כשירא מאחאב, צוהו השם יתברך שילך קדמה ויסתר בנחל כרית ושם לא יראהו שום אדם, וגם מזונו יהיה שם מהנחל, והעורבים יביאו לו לחם ובשר, כי אם היה בא לו מזונו שם על ידי אדם, אולי יודיע זה , כי כל דבר לא יכחד מן המלך, לפי שכל אחד מהיודעים מקומו יודיע לו זה למצוא חן בעיניו.
והתמיד לו זה שנה אחת ואז יבש הנחל, ולא השתדל השם להביא שם מים, כי לא היה צריך עתה לכמו זה ההסתר הנפלא, כי כבר נואש ממנו המלך באופן מה, והספיק לו ההסתר בית האלמנה, והיא היתה מתקנת לו מזונו באופן ראוי. לזאת הסיבה בעינה ספר, שכאשר ירא אליהו מאיזבל, קם והלך על נפשו במדבר דרך יום שלא יראהו אדם. וזה, כי אף על פי שהשם יתברך שליט בעשיית המופתים, הנה אינו עושה אותם כי אם בעת הצורך, כמו שבארנו במקומות רבים במה שקדם.

התועלת העשרים – הוא: להודיע שכמו שיושגחו הנלווים לַשָלֵם, בשיביא השם יתברך עליהם טובות בזכותו, כן תדבק ההשגחה יותר מצדם להביא עונש על החוטאים על צד התוכחת, כאמרו: בקרובי אקדש. ולזאת הסיבה אמרה הצרפית מה לי ולך איש האלהים כי באת אלי להזכיר את עוני.

התועלת העשרים ואחד – הוא: להודיע כי כבר יהיה מושגח החוטא בזכות האיש הטוב המושגח, אם היה האיש הטוב מצטער ברע שיקרה לאיש ההוא, כי להצילו מהצער ינצל החוטא מהרע. ולזה אמר: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה?!
וזה, כי מפני זה יצטער אליהו ברע שיקרה לה, ולזאת הסיבה צער עצמו להתמודד על הילד שלש פעמים, להשים פיו על פיו ועיניו על עיניו וידיו על ידיו. וכן בזה האופן ולזאת הסיבה גם כן צער עצמו להביא הגשם כשגהר ארצה, ושם פניו בין ברכיו כדי שימלטו מהצער הזה שיביא השם יתברך גשם על הארץ. ומזה הצד תועיל תפילת האדם השלם לזולתו מפני הצטערו על הרע שיקרה לו, כמו שזכרנו זה השרש במקומות רבים.

התועלת העשרים ושנים - הוא במידות, והוא: להודיע שמי שיעשה דבר מה לתכלית מה, ראוי שלא יקצר מהבאת כל הסבות העוזרות בהבאת התכלית ההוא, ומהסרת כל הסבות המונעות הגעתו. ולזה תמצא, כי אליהו כשרצה שיבא גשם על הארץ על צד ההשגחה, התחכם בכל עוז להכרית האמונה הנפסדת אשר בעבורה נענשו ישראל בשנעצר להם המטר, ולזה רצה להכרית נביאי הבעל ונביאי האשרה כשיבחן לעם כי דבר הבעלים הבל ואין בם מועיל. וכבר השתמש בזאת הבחינה בכל צד מהצדדים שהיה אפשר לו, שלא ישאר להם בה ספק, ולזה בחר שיהיו הקרבנות פרים, מפני מה שנפלו ישראל בו מהטעות אחרי עגלי זהב, ורצה שיבחרו להם נביאי הבעל הפר האחד, כדי שלא יוכל לומר אילו היה לנו הפר ההוא אשר נשאר לאליהו היה הבעל שומע לקולנו. ורצה גם כן שיעשו תחלה, כדי שלא יאמרו כי אלהיהם כועס על ששמוהו אחרון ולזה לא ענה אותם, ורצה שיקראו בשם אלהיהם כדי שיתפרסם לכל שהם קוראים לאלהים ואין קול ואין עונה ואין קשב, ולא יוכלו להתנצל ולומר שזה אשר לא ענה אותם באש מפני שלא קראו לו, ולזאת הסיבה גם כן רצה שיקראו בקול גדול באופן שלא ישאר להם בזה שום התנצלות.

ואחר זה הקים מזבח ה' ההרוס, להעיר כי לו לבדו ראוי שתהיה העבודה, והוא אחד לבד. ולזה רצה להראות כי במקום בעצמו אשר עבדוהו בראשונה יעבדוהו עתה, לפי שהוא אחד לבד בזולת רבוי. הנה כמו שהזהירה התורה שלא לעבדו, כי אם במקום אשר יבחר ה' אשר הגלותו שם, והוא בית המקדש, כן רצה אליהו כאשר הביא אותו ההכרח להקריב בחוץ במצות השם, להדמות לפי היכלת בדרכי התורה כמו שזכרנו. וכבר בנה אותו לשם ה' כדי שיכירו הכל כי כל מעשיו היו לשם ה', ולזה ענהו באש. והקים בו מהאבנים כמספר שבטי ישראל, כאילו העיר בזה כי ישראל בכללם ראוים שיהיו לשם יתברך, כי הוא לקחם לו לעם, וכאילו היה סימן שכבר ישובו כלם לאמונתו. וצוה לשפוך שם מהמים כמות רב, כדי שיתבאר לישראל יותר עוצם גבורת השם יתברך בהורידו אש לאכל את העולה והעצים והאבנים, וללחך את המים אשר בתעלה. והיו מספר הכדים שתים עשרה לסיבה בעינה שהיו מספר האבנים שתים עשרה.

התועלת העשרים ושלשה - הוא בדעות, והוא: להודיע שאין בשם יתברך תנועה והשתנות, וזהו שרש גדול בענין השם יתברך כמו שהתבאר במקומותיו. וזה למדנו מהתול שהתל אליהו בנביאי הבעל, באמרו: כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ, למדנו בזה שאלו המקרים הם המשוללים מהשם יתברך.

התועלת העשרים וארבעה - הוא בדעות, והוא: להודיע שהמופתים יעשה אותם השם יתברך על יד נביאו באמצעות התפלה, וזה שרש רב התועלת.
כבר זכרוהו רבותינו ז"ל וכבר למדנו זה ממה שספר בזה המקום מתפלת אליהו על בן הצרפית להחיותו, ומתפלת אליהו שענהו השם יתברך באש בפני כל ישראל, ומתפלתו שיבא המטר עם הפלגת היצירה שהיתה אז. ובזה התבאר שלא הוגבל בעת בריאת עולם שיתחדשו אלו המופתים בעת שנתחדשו, כמו שיחשבו אנשים ממה שאמרו ז"ל: תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית וזה שאם הונח הענין כן, יתחייבו ענינים מגונים, אין המלט מהם. אם תחלה יתחייב שתהיה תפלת הנביא עליהם לבטלה, ואם שנית, יתחייב שיתחדשו גם כן בעת שהוגבל חדושם בזולת נביא ובזולת משתדל, וכבר יחוייב זה, לפי שאין לאומר שיאמר שכבר הוגבל אז גם כן שימצא אז נביא, כי זה בלתי אפשר, כי הנביא לא יהיה אלא בשלמיות יקנו הם רובם, בבחירתו שיקנם ושלא יקנם; ואם הנחנו שיחוייב אז כן שיהיה נביא, הנה בטלנו טבע האפשר ויחוייב שיהיה זה האיש על כל פנים בעל שלמיות יתכן בהם שיהיה נביא, ואם שלישית, כי מפני שהמופתים נמצאים מתחדשים בעבור תועלות מה, לפי המקרים והמשיגים הנמצאים אז לאנשים, ויחוייב כשהונח חדוש אלו המופתים בעת ההיא בדרך ההכרח, שיהיה חדוש אותם המקרים והמשיגים אשר בעבורם נתחדשו אלו המופתים על צד ההכרח גם כן.

והמשל, שאם הונח הענין כן, הנה מפני שמופת רדת האש מן השמים על העולה ועל העצים ועל האבנים ואכלה אותם, ולחכה המים אשר בתעלה, היה לתכלית שיסירו ישראל מעבודת הבעלים וישיבו אל השם יתברך, הנה היה מחוייב לפי זאת ההנחה שיהיו אז ישראל עובדים הבעלים, ויהיו א"כ מוכרחין לחטוא. וזה יבטל טבע הבחירה וטבע האפשר, ויפיל התורה בכללה, כי מהגדולות מהפינות אשר עליו נבנית הוא, שלאדם בחירה ימשול בה לעשות מה שיסודר לו מהבחירה, אם עבודה או מרי, הכל לפניו החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע.

התועלת העשרים וחמשה – הוא: להודיע שאין ראוי לשלם לחמול על הרעים המחטיאים זולתם ומסירים אותם מאחרי השם יתברך, כי החמלה עליהם הוא אכזריות על הטובים. ולזה תמצא שספר שכבר צוה אליהו לתפוש את נביאי הבעל כלם, באופן שלא ימלט איש מהם, והורידום אל נחל קישון ושחטם שם.

התועלת העשרים וששה – הוא: להודיע שראוי לכל אדם לחלוק כבוד למלכות. הלא תראה, כי אליהו עם עוצם מעלתו בנבואה, שנס מתניו לרוץ לפני אחאב עד באו ליזרעאל. ואמנם חלק לו כבוד עתה לא קודם זה, כי ידמה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים, והאמין בשם יתברך, ולזה הסכים לאליהו בהריגת נביאי הבעל, אך קודם זה שהיה בתכלית הרוע, לא חלק לו כבוד, וכן לא חלק לו כבוד כשחטא בדבר נבות.

התועלת העשרים ושבעה - הוא מה שלמדנו מזה, שהיה לאליהו ארך ימים נפלא, ולזה אמר: קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי ומזה נתישרנו להאמן שפנחס הוא אליהו, ושאליהו לא מת, כמו שבארנו אצל באורנו זה הספור.

התועלת העשרים ושמונה – הוא: להודיע עוצם הכנת הר סיני להגיע שם הנבואה, ולזה ספר שכאשר הגיע אל המערה שם, באהו דבר ה' בזה האופן הנפלא.

התועלת העשרים ותשעה – הוא: להודיע שהכוונה במציאות הנביא היא להשגחה מי שהוא נביא בתוכם, וכאשר ישתמש בזה הנביא לתכלית אחר זולת המכוון בו, לא תסכים החכמה האלהית שיהיה נביא לעם ההוא. ולזה תמצא שספר, שכאשר ראה השם יתברך היות אליהו מבקש רע לישראל, היישירו להבין שאין השם יתברך חפץ בהבאת הרעות, ולזה ראה במראה הנבואה הרוח והרעש והאש ולא היה בהם ה', ואחר זה הראה לו כבודו, אז שאל לו שנית: מה לך פה אליהו? וידמה שמרוב כעס אליהו על חטאת ישראל, לא התחכם לעמוד על הכונה האלהית בזה המראה שהראה לו השם יתברך, ולזה השיב שנית לשם יתברך כמו התשובה הראשונה. וכאשר ראה השם יתברך שהוא משתמש בנבואתו להביא רע על ישראל בהפך מה שכוון בה, אז הודיעו שימשח אלישע לנביא תחתיו, עם שכבר הודיעו עם זה איך ינקום השם יתברך נקמתו מישראל בעזבם את בריתו, על ידי חזאל ויהוא ואלישע.

התועלת השלושים – הוא: להודיע כי רוב החשק בבקשת השלמות והחכמה מביא האדם אל השלמות. הלא תראה, כי אלישע מפני חוזק חשקו אל השלמות האנושי, בא אל זאת המעלה הנפלאה הנזכרת בזה הספור, וכבר יגלה עוצם חשקו לזה שהוא הניח בית אביו שהוא עשיר מאד, תכף שהשליך אליהו אדרתו עליו, ועזב אביו ואמו לזה התכלית, והשתדל להיות משרת את אליהו למען ילמד תמיד ממנו. ומרוב שמחתו בזה זבח צמד הבקר, ובשל הבשר בכלי הבקר ונתן לעם לאכול, עם שכל זה להעיר שהוא נפרד מכל וכל מאלו העסקים המלאכותיים, ומעתה תהיה כל השתדלותו בבקשת החכמה והשלמות, ולזה לא רצה שישארו הדברים אשר היה חורש בהם.

התועלת השלושים ואחד - הוא במידות, והוא: להודיע שאין ראוי לאדם שיפרד מבית אביו ואמו בזולת ידיעתם, כדי שלא יכאיב לבם כשלא ידעו איפה הוא. ולזה תמצא, שעם רב החשק שהיה לאלישע ללכת אחרי אליהו, הנה התעורר ללכת לאביו ולאמו לנשק אותם ולהודיעם הפרדו מהם.

התועלת השלושים ושניים - הוא במידות, והוא: להודיע כי לפני שבר גאון, רוצה לומר, שהגאוה סבת השבר, ושהבוטח בכחו ובחזקו ינוצח. ולזה ספר כי בן הדד, מפני שנתגאה מאד ושלח למלך ישראל שכספו וזהבו לו, הוא ונשיו ובניו הטובים לו הם, והסכים לו מלך ישראל ולא נתפייס בזה מרוב בטחו על חזקו, אבל היה רוצה לקחת כל מחמד עין שיהיה בבית המלך ובבית עבדיו. וכאשר לא הסכים בזה מלך ישראל אמר, בוטח על חזקו, שלא יספיק עפר שמרון לשעלים לכל העם אשר ברגליו. ולפי שהיה בוטח על חזקו הראה לו השם יתברך כי לא לאדם דרכו, וסבב שבמתי מעט נצחוהו אחאב בשתי מלחמות זו אחר זו.
והנה שם השם יתברך בטחו על חזקו כדי להפילו במלחמה הראשונה, כי מפני זה צוה לתפוש חיים אנשי החיל היוצאים מישראל, ויצאו מחיל ארם איש לקראת כל איש מהם לתפשו חי, כי לא היה ירא שיכו אותם בני ישראל; וזה היה סיבה שהכו איש אישו ונסו ארם מפני זה ונצחום ישראל, והגיע לבן הדד בסוף הענין שלא נשאר לו איש מהחיל אשר היה בוטח בחזקם.

התועלת השלושים ושלושה – הוא: להודיע חוזק השתדלות החכמה האלהית לקרב ישראל לעבודתו. וזה, כי בעת אשר נתישרו להאמין כי ה' הוא האלהים מפני המופת הנפלא שהראה להם אליהו, הראה להם נצוחם המון חיל ארם הנפלא במתי מעט, למען ידעו כי ה' הוא האלהים ותתחזק אמונתם בו יותר, כמו שזכר בזה המקום.

התועלת השלושים וארבעה – הוא: להודיע שראוי לאדם כשיפול בידו במלחמה מי שהוא תמיד לו ולעמו לקוץ מכאיב, שלא יחמול עליו, אך יבער אותו מן הארץ, פן ימצא לו מקום אחר זה, אם ימלט, להשחית הוא ועמו לפי היכולת. ולזאת הסיבה תמצא שצותה התורה להכות את המדינים, מפני מה שנתבאר כי הם צוררים לישראל בנכליהם, וצותה גם כן למחות את זכר עמלק לזאת הסיבה, ולזה ספר כי מפני ששלח מלך ישראל בן הדד, אשר שמהו השם יתברך בחרמו וברשותו ובמכמרתו, כעס השם יתברך עליו, ואמר לו שכבר יהיה נפשו תחת נפשו ועמו תחת עמו.

התועלת השלושים וחמשה – הוא: להודיע שאין ראוי לאדם שיקשה את לבו. הלא תראה, מה שקרה לנבות מפני הקשותו לבו, שלא נתרצה להחליף כרמו למלך בכרם טוב ממנו, ולא רצה גם כן למסרו אליו.

התועלת השלושים וששה – הוא: לפרסם כי מפני היות אחאב מלך שמרון, היה מושל בישראל ומניע אותם לעשות מה שירצה, ולזה לא נענשו כל כך החורים אשר הסכימו במיתת נבות בזה האופן המגונה, וזה כי בני שרי המדינות היו את אחאב בשמרון, ומפני זה היו מוכרחין אבותיהם לעשות רצונו, כדי שלא ימית בניהם, ולזה זכר שנערי שרי המדינות היו את אחאב בשומרון, וקרא גם כן לזאת הסיבה אחאב מלך שומרון, כי מפני היותו מלך בשמרון היה מלך בכל עשרת השבטים. ולזאת הסיבה אמר: קום רד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשמרון כמו שבארנו בביאורנו לזאת הפרשה.

התועלת השלושים ושבעה - הוא לפרסם חטא אחאב בדבר נבות וענשו הנפלא על זה החטא ושאר חטאיו, ועונש איזבל על זה החטא, כמו שיעיד לו אליהו, כי זה כלו והדומה לו בה הספור מקיים, שהשם יתברך שופט האדם לפי מעשיו, והוא פינה חזקה מפנות התורה.

התועלת השלושים ושמונה – הוא: להודיע שהרוגי מלכות נכסיהן למלכות. ולזה שלחה איזבל על דבר נבות שיעידו בו כי ברך אלהים ומלך, כדי שיהיה חייב מיתה מפני ברכתו המלך, ולזה יוכל אחאב לרשת את כרמו. ואפשר שנאמר שכבר הומת נבות ולא היו לו בנים, ולזה אמר במה שאחר זה: אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש, והם הבנים שהיה עתיד להוליד. וידמה שאחאב היה קרוב לו, ולזה ירד אחאב לרשת, ולזאת הסיבה אמרה לו איזבל כי אין נבות חי כי אם מת, מגיד שכיון שמת, מכל מקום יהיה אחאב יורשו.

התועלת השלושים ותשעה – הוא: להודיע שבית הסקילה היה מחוץ לעיר ולזה אמר: ויציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים וימות.

התועלת הארבעים - להודיע שכאשר יעד השם יתברך יעוד רע לאיש על חטאיו, ונכנע מלפני השם יתברך, הנה השם יתברך ינחם על הרעה ההיא. ולזה תמצא שזכר כי מפני שנכנע אחאב מלפני השם יתברך, אמר שלא יביא הרעה שיעד לו בימיו.

התועלת הארבעים ואחד – הוא: לפרסם רוע תכונת אחאב שעם כל מה שקדם מאלו הדברים, שהיה ראוי שיקח בהם מוסר וישוב לשם יתברך, הנה כבר תמצא שכאשר אמר לו יהושפט שידרוש דבר ה', הסתפק בנביאי האשרה שהיה לו, ולא דרש פי ה' מנביא ה'.

התועלת הארבעים ושתים - הוא להודיע שעצת ה' הוא תקום, ולא תועיל תחבולה להנצל ממנה, אם לא על צד התשובה אל השם יתברך, כי אז ינחם על הרעה. ולזה ספר שלא הועיל לאחאב היותו מתחפש ובא במלחמה, שלא יפול במה שיעד לו השם יתברך על יד נביאו. ולפי שכבר נתקיימו במיתתו יעודים רבים כמו שבארנו, אמר: כדבר ה' אשר דבר, ולא אמר כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו פלוני.

התועלת הארבעים ושלשה – הוא: להודיע שיש במה שיושפע מצבא השמים מה שהוא מימין השם יתברך, ובו מה שהוא לשמאלו. ובכלל, הנה הרעות המסודרות ממנו הם כאלו הם משמאל השם יתברך, מפני היותן בלתי מכוונות בעצמן, כמו שבארנו בספר מלחמות ה', והטובות השופעות מהם הם מכוונות בעצמן.

חלק רביעי
ויהושפט בן אסא מלך על יהודה בשנת ארבע עד וימלך אמציה בנו תחתיו. (מלכ"ב, יב, כב)

[כב, מד]
עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות רוצה לומר, לשם ה', אך היו חוטאים, מפני שכבר נאסרו הבמות אחר הבנות בית המקדש.

[כב, מז]
ויתר הקדש אשר נשאר בימי אסא –
הנה שם היו זכרים היו מוכנים למשכב זכור לכל הבא, וכבר נשארו מהם בימי אסא, ובער אותם יהושפט מן הארץ.

[כב, מח]
ומלך אין באדום נצב מלך –
רוצה לומר, שלא היה עד הנה מלך באדום, אבל הנצב שהיו משימים על אדום מלכי בית דוד היה המלך עליהם. ומימי דוד היה זה כן, כי הוא שם באדום נציבים כמו שקדם. ולפי שבימי יהורם בן יהושפט מרדו האדומים, זכר זה בזה המקום, כאילו יאמר שעד סוף ימי מלכות יהושפט התמיד זה הענין להיות כן, לא אחר זה.

[כב, מט-נ]
יהושפט עשר אניות תרשיש ללכת אופירה –
ידמה שעשר אניות עשה, ולזה כתוב עשר וקרי עשה, וכבר זכר בספר דברי הימים, כי מפני שנתחבר בהם עם אחזיהו פרץ השם יתברך מעשיו, ולזה לא הסכים יהושפט שילכו עוד עבדיו עם עבדי אחזיה.

[כב, נא]
בעיר דוד אביו –
אמר זה לפי שהלך בדרכיו.

[כב, נב]
אחזיהו בן אחאב מלך על ישראל בשמרון בשנת שבע עשרה ליהושפט –
הנה יפול בזה ספק כי בשנה ד' לאחאב זכר שמלך יהושפט, ועדיין מלך אחאב שמנה עשרה שנה, כי עשרים ושנים שנה מלך, ועוד מה שנשאר לו מהשנה הרביעית, ואיך יתכן עם זה שיאמר כי בשנת שבע עשרה ליהושפט מלך אחזיה?
והנה הנראה בעיני, שכל השנים שספר שמלכו מלכי ישראל היו לקוחים משנות מלכי דוד, עד שכאשר ימלך בסוף שנה אחת ממלכי דוד ובראש השנה הנמשכת לה, יאמר שכבר מלך שנתים; ובהיות הענין כן, הנה מה שאמר: בשנת ארבע לאחאב היה בשנת חמש, כאשר ימנו השנים לפי שנות מלכי דוד, אשר לפי המנין ההוא נאמר בו שמלך עשרים ושתים שנה, שהרי בשנת שלשים ושמנה לאסא התחיל למלוך, ונחשבה לו שנה מה שנשאר מהשנה ההיא, ומלך אסא אחר השנה ההיא שלש שנים, שהרי ארבעים ואחת שנה מלך. ובהיות הענין כן, הנה עברו ד' למלכות אחאב למנין השנים שאמר שמלך עשרים ושתים שנה, והתחילה השנה החמישית. וידמה שכבר עבר ממנה מעט כשמלך יהושפט, כי לא מלך תכף ברגע שמת אביו, ואחר זה לא נשלמו י"ז שנם שלימות ליהושפט כשנכנס אחאב מעט משנת הכ"ב, אך על כל פנים היתה נכנסת השנה השמונה עשרה כשנמנה ממיתת אסא.

ואפשר שנאמר והוא היותר נכון, כי הרצון באמרו: בשנת ד' לאחאב שכבר עברו ארבע שנים לאחאב, וכזה מצאנו שאמר בשנת אחת עשרה ליהורם בן אחאב, והרצון בו שכבר עברו לו אחת עשרה שנה, ולזה אמר במקום אחר תמורת זה, בשנת שתים עשרה ליהורם. וכן מה שאמר בשנת שבע עשרה ליהושפט רוצה לומר, שכבר עברו לו שבע עשרה שנה, וכן מה שאמר שיהורם בן אחאב מלך בשנת שמנה עשרה שנה ליהושפט רוצה לומר, שכבר עברו שמנה עשרה שנה והיה בשנת תשע עשרה.

[כב, נג]
ובדרך אמו. היא איזבל, כי בן איזבל היה.