[ח, א-ב]
והנה ספר שכבר הקהיל שלמה אליו את זקני ישראל, והם השופטים והחכמים ואת כל ראשי המטות והם הנשיאים, להעלות ארון ברית ה' מעיר דוד ולהביאו בקדש הקדשים, וזכר שכבר היה זה בירח האיתנים והוא חדש תשרי בחג הסוכות, ואחשוב שקראו ירח האיתנים כי בו המועדים היותר חזקים והיותר מיישרים אל השלמות, לפי מה שבארנו בביאורנו לדברי התורה ובפרשת פנחס בארנו רוב זה הענין.

[ח, ג]
וזכר כי שם היו כל זקני ישראל לכבוד השם יתברך, ולא נשאו הלויים את הארון רק הכהנים; ואע"פ שהיה נשיאת הארון מעבודת בית המקדש, לא הסכימו בזה המקום שישאו אותו הלויים, לפי שהכוונה היתה להביאו לבית קדשי הקדשים, והוא הדביר, אשר לא הותר להכנס בו כי אם כהן גדול יום אחד בשנה; וכאשר לא היה אפשר שישא הכהן הגדול לבדו הארון, היה יותר ראוי שיכנסו שם הכהנים משיכנסו שם הלוים, ואולם בספר דברי הימים כתוב שהלויים נשאו אותו, והנה הרצון בו כהנים, כי מצאנו שנקראו הכהנים לויים במקומות מה, ומזה המקום יש ללמד, כי כשיביא ההכרח לתקן בית קדש הקדשים, ראוי לבחור תחלה שיתוקן על יד כהן גדול אם אפשר זה, ואם לא היה אפשר זה נתיר תחלה זה לכהנים,, ואם אין מהם יודע לתקן נתיר זה ללוים וכן ממדרגה למדרגה שפלה ממנה.

[ח, ד]
והנה העלו עם זה אהל מועד שנעשה במדבר על יד משה, וכל כלי הקדש אשר היו באהל אשר הכין דוד לתת שם את ארון האלהים; והנה היו נכללים בכלים ההם הכלים שעשה משה. והנה הארון נשאו הכהנים ושאר הכלים שהיה נכון שישאום הלוים, נשאו אותם הלוים.

[ח, ה-ז]
וזכר כי המלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו -
והם ראשי העם וזקניו- היו מזבחים צאן ובקר לרוב מאד לפני הארון בהיות הכהנים צועדים בהעלאת הארון למקומו. והכהנים הביאו הארון אל דביר הבית שהוא קדש הקדשים תחת כנפי הכרובים שנעשו שם; שהיו נוגעים בכנפיהם בכותל רוב הדביר, והיו נוגעים כנף זה בכנף זה, במה שבין הכרובים האלו תחת כנפיהם, היה מקום הארון, בדרך שסככו הכרובים על הארון ועל בדיו מלמעלה; כי גובה הכרובים ההם היה עשר אמות כמו שקדם, והנה הבדים היו תמיד בארון והזהירה התורה שלא יסורו ממנו ולזה היו תמיד.

[ח, ח]
ויאריכו הבדים –
אחשוב שאלו הבדים אינם הבדים שעשה משה, ולזה אמר: ויאריכו הבדים - שעשו אותם יותר ארוכים ממה שהיו משל משה, כי שיעור קדש הקדשים לא היה אז כי אם עשר אמות, ועתה היה שיעורו עשרים אמה. ואמר שכבר היו נראים ראשי הבדים מן הקדש אצל פני הדביר, והוא פתח קדש הקדשים, ולא היו נראים החוצה בהיכל אך היו מגיעים עד פני הדביר, ולזה היו מגיעים בעובי הכותל. ושם היתה פרוכת להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים אעפ"י שהיו שם דלתות, כי לא היה אפשר לסגרם, כי הבדים ימנעו מזה.

[ח, ט]
אין בארון רק שני לוחות האבנים –
זה לא ישלול שלא היו שם הדברים שנזכרו בתורה שהם מונחים שם, כמו: מטה אהרן, וצנצנת המן, אך שלל בזה שלא היה שם מהתורה רק עשרת הדברים, כי הם מקיפים בכח על כל התורה, כמו שבארנו בפרשת יתרו.

[ח, י-יא]
ויהי בצאת הכהנים מן הקדש –
זכר בספר דברי הימים כי כל הכהנים התקדשו, לא שמרו בזה דבר המחלקות, לרוב הזבחים והעולות שנעשו שם; והלוים היו משוררים להודות לה' בפה ובכלי זמר, והכהנים מחצצרים בחצוצרות - כי זה היתה עבודתן, שלא יותר העשותה כי אם על יד כהן, כמו שנתבאר בתורה וזה כלו היה בעת העלותם העולות וזבחם הזבחים. והנה בעת ההיא שרתה השכינה על בית ה' ונראה שם כבוד ה' בענן, עד שלא יוכלו הכהנים לעמוד לשרת במזבח מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'.

[ח, יב]
אז אמר שלמה –
הנה אמרו: לשכן בערפל יאות לפי הנגלה ולפי המשל; אמנם לפי הנגלה הרצון בו, כי השם יתברך אמר להראות כבוד שכינתו בענן וערפל בבית הקדוש הזה, ואולם לפי המשל הרצון בו, שהשם יתברך אמר להשרות שכינתו ולהשגיח בזה העולם השפל שהוא חשך וערפל.

[ח, יג]
בנה בניתי זבול לך –
אמר על צד המשל - להתמדת הראות שכינת השם יתברך בבית המקדש יותר ממה שיתראה בשאר המקומות - שהוא בנה שידור בו השם יתברך, ויהיה מכון לשבתו לנצח, כאמרו: זאת מנוחתי עדי עד; וזה כי אחר שנגלה זה המקום הקדוש, נאסרה העבודה בזולת המקום ההוא, כמו שנתבאר בתורה, כאמרו: כי לא באתם עד עתה אל המנוחה והנחלה.

[ח, יד]
ויסב המלך את פניו ויברך –
הנה לא זכר בזה המקום ברכה אשר ברכם; אך הסב פניו להם בברכו, כי המברך ראוי שיהיו פניו כנגד המתברכים, וזה מבואר בנפשו; וכן מצאנו הענין בברכת הכהנים.

וכל קהל ישראל עומד –
למדנו מזה שאין ראוי לישב בעזרה; וידמה מזה ששלמה היה יושב, ולזה יתבאר שמלכי בית דוד הותר להם לישב בעזרה.

[ח, טו]
ובידו מלא –
רוצה לומר, שהשם יתברך השלים בידו ובכחו מה שייעד בפיו.

[ח, יז]
לבנות בית לשם ה' וגו' -
למדנו מזה שבנין בית המקדש ראוי שיהיה לשם ה'.

[ח, כא]
ואשים שם מקום לארון וגו' -
למדנו מזה שבנין בית המקדש ראוי שיבנה בבית קדש הקדשים מקום לכונה שיעמוד שם הארון.

[ח, כב]
ויעמוד שלמה לפני מזבח ה' –
אחשוב שהיה עומד בעזרה גדולה שהיא עזרת ישראל, כנגד מזבח החיצון שהיה בחצר הכהנים לפני מזבח החיצון. והבאור הראשון הוא יותר נכון, לפי מה שאחשוב, כי לא יתקרב לשם יתברך מפני באו מהעזרה אל פני מזבח האלהים; אם לא שנאמר כי מפני שהיה מקום המזבח נבחר, כמו שנראה מענין מה שנזכר בסוף ספר שמואל, הסכים שלמה לבא שם, כדי שתהיה תפלתו יותר נשמעת.

[ח, כג-כה]
ויאמר ה' אלהי ישראל אין כמוך אלהים –
רוצה לומר, אתה השם יתברך המנהיג ישראל ומשגיח בם הנה אין כמוך אלהים במנהיגים הנבדלים אשר בשמים ממעל והם מניעי הגרמים השמימיים.

ואשר על הארץ מתחת –
והוא השכל הפועל; כי מה שינהיגוהו, אשר הוא מסובב ממך, היא הנהגה חלקית, כמו שבארנו בחמישי מספר מלחמות השם; אך הנהגתך היא כוללת ומקפת בכל.

שומר הברית והחסד לעבדיך –
באר, כי בזה הוא יותר ההבדל שבין הנהגת השם יתברך ובין הנהגת אלו העלולים ממנו, וזה כי הוא מקיים הברית והחסד לעבדיו ההולכים לפני השם יתברך בכל לבם, על צד ההשגחה הפרטית; וזה דבר לא יוכל עליו אחד משאר הנבדלים העלולים ממנו. והנה הרצון באמרו: הברית והחסד, הברית שהוא על צד החסד, והוא אשר יהיה מצד ההשגחה הפרטית. וכבר יוכר זה הברית, שכבר יהיה בו תנאי, והוא שיהיה המקבל באופן שיהיה דבק בשם יתברך, וזהו אמרו: לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם, ולזה גם כן אמר: רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני כאשר הלכת לפני.

[ח, כז]
כי האמנם ישב אלהים על הארץ –
רוצה לומר, הנני מתפלל לפניך את התפלה הזאת, כי אני רואה באמת ששכינת השם יתברך והשגחתו תמשך גם כן באלו הדברים השפלים, וזה מקום פלא, כי השמים ושמי השמים לא יכילו הודך ורוממות מדרגתך והנימוס המושכל והמושקף לך מהם, כי זה בלתי מושג לזולתך, כי גבהה מאד מדרגת המושקף לך מהם על מה שהם עליו מהמציאות, כמו שבארנו בראשון ובחמישי מספר מלחמות ה’; וכל שכן שתדבק השגחתך והשקפתך באלו הענינים הפחותים מאד, עד שתרד השגחתך בזה הבית אשר בניתי ויושג לך ענינו.

[ח, כח]
ופנית אל תפלת עבדך –
רוצה לומר, כי מפני היות שכינתך בבית הזה תפנה אל תפלת עבדך.

לשמוע אל הרנה ואל התפלה –
הכונה: רנה הוא השיר והשבח, כי הוא קודם אל התפלה; ולזה פתח שלמה תפלתו בדברי שבח, באמרו: ה' אלהי ישראל אין כמוך אלהים.

[ח, ל]
ושמעת אל תחנת עבדך –
הנה התחנה היא אחר התפלה, והיא בקשת הצרכים בלשון תחנונים ומחילת החטאים; ולזה אמר ושמעת וסלחת.

[ח, לא]
את אשר יחטא איש לרעהו –
ידמה לפי מה שאחשוב, ששלמה בקש, שכמו שהסוטה נבדקת באלות אשר יאלו אותה בבית המקדש על האופן שנזכר בתורה, כן יבדוק באלה זה הבית הקדוש כל הדברים אשר תהיה בהם כפירה בין איש לרעהו או אלת שבועה, כשיבא הנטען לשמוע האלה לפני מזבח ה' בבית הזה. והנה אמרו: אשר יחטא איש לרעהו, יכלול חטא הממון, כאמרו וחטאה בשגגה מקדשי ה'. נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל ובשבועת העדות כתיב: ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה.

[ח, לג-לד]
ושבו אליך והודו את שמך –
הרצון בזה שכאשר יחטאו ישראל בדרך שתענשם שינגפו לפני אויב, והם ישובו אליך ויסורו מדרכיהם הרעים ויודו את שמך, לתת שבח לשמך ולכבודך קודם התפלה כראוי, ואחר כך יתפללו ויתחננו אליך בבית הזה לסלוח חטאתם ולהושיעם מיד אויב ולהשיבם לאדמתם אשר לקח מהם האויב, הנה אתה תשמע השמים ותסלח לחטאת עמך ישראל ותשיבם אל האדמה אשר נתת לאבותם.

[ח, לה]
בהעצר שמים ולא יהיה מטר וגו' –
הרצון באמרו כי תענם כי תענה בם חטאתם ותעיד, על דרך אמרו ישמע אל ויענם שהרצון בו ויענה בם, לדעת קצת המפרשים וכמוהו: הן תוי שדי יענני רוצה לומר, יענה בי. והנה שם מאוחר הקודם בזמן, והוא שצריך תחלה שישובו מחטאתם כי תענה בם, אשר על כן עצר את השמים ומטר לא היה, ואחר זה ישבחו את השם יתברך, ואחר נתינת השבח תהיה התפלה.

[ח, לו]
כי תורם הדרך הטובה אשר ילכו בה –
רוצה לומר, שבזה המין מהעונש תורם את הדרך הטובה, כי יפשפשו במעשיהם ויסורו ממה שחטאו אשר עליו נענשו בזה העונש.

[ח, לז-לח]
רעב כי יהיה בארץ –
רוצה לומר, בסבת שטף מטר או ברד או בסבת הרוחות או בסבת חום השמש בשבלים אחר המטר, שהם ענינים מצד הטבע, והנה מה שיהיה בסבת העצר המטר כבר נזכר.

דבר כי יהיה שדפון ירקון –
רוצה לומר, כי יהיה דבר בהתחדש חליי השדפון או הירקון או מה שידמה להם.

ארבה חסיל כי יהיה –
ויהיה ג"כ רעה בסבתם, מפני אכילתם התבואות והשחתתם אותם.

כי יצר לו אויבו בארץ שעריו –
רוצה לומר, שיבנה מצור סביב העיירות באופן שלא יוכל איש לצאת השדה לקחת התבואות, או לעבוד האדמה, והנה יתחדש שם רעב בסבת זה.

כל נגע כל מחלה –
רוצה לומר, כל מכה וכל חלי וכל צורך שתצטרך התפלה והתחנה עליו, אשר תהיה לאיש מה מישראל הנגע והמחלה או הצורך האחר אי זה שיהיה שתהיה תפלה ותחנה עליו, לפי שידע איש ואיש מהם חולי לבו אשר הוא צריך עליו להתחנן לפניך. והנה הרצון באמרו: אשר תהיה לכל האדם לעמך ישראל, אשר תהיה לכל אחד מאישי האדם אשר לעמך ישראל כי מהנכרי לא התפלל עתה שלמה.

[ח, לט-מ]
ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו –
כי באר בזה, כי מפני התפלה לא יקבל תועלת אם לא יהיה לבו שלם עם השם יתברך, אז תשמע תפלתו לתת לו ככל דרכיו לפי עניינו בעת התפלה, וזה יהיה סיבה שייראוך ישראל תמיד, בהכירם כי חטאיהם סבבו להם אלו הרעות, עד שתכף ששבו מהם שמעת לקולם.

[ח, מא-מג]
וגם אל הנכרי וגו', ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי –
הנה לא אמר שלמה בנכרי שיתן לו השם יתברך כדרכיו אשר ידע את לבבו, כי מזה הצד לא היה ראוי שתקובל תפלתו, אך בקש מהשם יתברך שישמע לקול הנכרי ככל אשר יקרא אליו, לבעבור סבב שיקרב לעבודת השם כישראל; וכדי שיתפרסם כי שם ה' נקרא על הבית הזה עד שהקורא אליו מזה המקום תהיה תפלתו נשמעת בכל אשר יקרא אליו.

[ח, מד-מה]
כי יצא עמך למלחמה על אויבו –
עד עתה זכר התפלה שתהיה בתוך הבית הקדוש הזה, ובא עתה לזכור התפלה שתהיה חוץ מהבית, לנכח בית המקדש, כשלא יהיה אפשר שתהיה בבית המקדש, כמו הענין בצאת ישראל למלחמה על אויבו, ואמר: בדרך אשר תשלחם - העיר בזה שאין ראוי שיצאו למלחמה אם לא יהיו נמלכים בשכינה אם על יד נביא, אם על יד אורים ותומים. והתפלל שכאשר יהיה הענין כן, והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה - רוצה לומר, שיתפללו נכח ירושלים ונכח בית המקדש, ישמע השם יתברך תפלתם ותחנתם ויעשה משפטם לתת להם כדרכיהם אשר הם בהם בעת התפלה.

[ח, מו]
כי יחטאו לך –
זכר עתה מין אחר מהתפלה חוץ מבית המקדש, והוא כשיגלו ישראל מעל אדמתם על רוב חטאיהם, ושבו אל השם יתברך בארץ שוביהם והתודו את עונם ואת חטאתם אשר חטאו בהם, ויכירו כי עונותיהם סבבו להם כל זה הרע, וישובו אל השם יתברך ללכת בדרכיו בכל לבם, ובכל נפשם. והתפללו אליך - לצד ארץ ישראל נכח ירושלים ובית המקדש. שמע ה' תפלתם ותחנתם ועשה משפטם, לפי היות לבבם אליך בעת התפלה, בדרך שתסלח חטאיהם וגם פשעיהם - שהם על דרך המרד, ותתנם לרחמים לפני שוביהם ורחמום בארץ שהם גולים בה. והנה לא בקש שישמע תפלתם מהגלות, כי זה ממה שיצטרך אל עוצם ההשגחה הפרטית, ושישלם עון העם היושב אז בארץ ישראל, כאמרו: כי לא שלם עון האמורי עד הנה.

[ח, נב]
לשמוע אליהם בכל קראם אליך –
רוצה לומר, בכל מה שיבקשו ממך בהיותם בארץ שוביהם, ואף על פי שאינם מתפללים תוך הבית הזה, אחר שהם מתפללים לנכחו לפי מה שאפשר להם.

[ח, נד]
ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' –
למדנו מזה, שהמלך כרע על ברכיו מהתחלת תפלתו עד כלותו אותה. ומזה המקום אמרו רבותינו ז"ל, שהמלך, כיון שכורע שוב אינו זוקף עד כלותו תפלתו.

[ח, נו]
אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ככל אשר דבר –
הנה זה הוא מה שאמר בפרשת ראה אנכי וישבתם בארץ אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח.

[ח, נח]
להטות לבבנו אליו –
רוצה לומר, שיהיה השם עמנו באופן שישתדל להטות לבבנו אליו לעבודתו כשנחטא לו, כמו שעשה לאבותינו בהיותם במדבר, ולא יעזבנו על חטאתנו, ולא יטשנו בשיסלק השגחתו ממנו.

[ח, נט]
לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו –
רוצה לומר, שיתן לכל אחד מהם לפי הראוי לו, ולא יסתיר פניו מהם בעת העוותם, אבל יוכיחם בדרך שיחזרו למוטב. ובזה יתפרסם לכל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים ואין עוד, רוצה לומר, כי בראותם כשיחטאו ישראל הם נענשים, ובשובם מחטאם השם יתברך הוא נעתר להם.

[ח, סד]
ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר –
רוצה לומר, כי מרוב הקרבנות שהקריבו ביום ההוא, הוצרך שלמה לקדש את תוך החצר - רוצה לומר, חצר הכהנים, באופן שיקריבו שם הקרבנות על הרצפה; כי מזבח הנחשת שעשה שלמה, שהיה עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו, כמו שנזכר בדברי הימים היה קטון מהכיל; ושם כתוב בבאור כי מזבח הנחשת שעשה שלמה קטון מהכיל והנה קרא אותו מזבח הנחשת לפי שהיה מצופה נחשת, אבל תחתיו היה של אבנים שלמות, כמו שנזכר בתורה אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך.

[ח, סה-סו]
מלבוא חמת עד נחל מצרים –
הם היו שתי קצוות של ארץ ישראל: האחד בצפונה והאחד בדרומה, כמו שנזכר בפרשת אלה מסעי.

שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום –
כבר נתבאר בספר דברי הימים כי החג עשו תחלה לחנכת המזבח שבעת ימים, ואחר כך עשו חג הסוכות שבעת ימים, ועשו ביום השמיני עצרת כמשפט, וביום של אחריו, שהוא עשרים ושלש בתשרי, שלח את העם. ולולי אמרו בזה המקום: שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, היינו יכולים לומר שכבר עשו חנוכת המזבח אחר החג של ראש השנה בדרך שישלמו ביום השמיני לחדש; ואולם מפני אמרו שהם ארבעה עשר יום, הוכרחנו לומר שחג חנכת המזבח התחיל בשמיני בתשרי, ושלמו שבעה ימים לו בבא חג הסוכות.
ואולם אם עשו שלמי חגיגה ביום הכפורים ואכלו ושתו בו, או לא עשו כן, זה ממה שלא התבאר בזה המקום באופן שלם, ואם היה שיעשו כן, הנה היתה הוראת שעה, וע"י נביאים שהיו שם; ואם לא, הנה יהיה אמרו שעשו חג שבעת ימים על דרך אמרו: חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ואע"פ שלא היו נעשים שלמי חגיגה בשבת; ובכלל, הנה היה מהחכמה במה שבחרו להיות חנוכת המזבח באלו השבעת ימים שזכרנו, מה שנעיר עליו בזכרנו התועלות המגיעות מזה הספור.