[כא, ב]
ויעש הרע -
חושב ממדרגה למדרגה תחלה עשה הרע בעצמו, ואחר כך -

[כא, ג]
וישב ויבן את הבמות -
הבמות היו רובם לשמים והיה בהם חטא שאסור להקריב חוץ למקדש, וחזקיה הסיר הבמות והוא בנה אותם וזה היה להחטיא את הרבים, (וגם כלל בזה הבמות שהיו לע"ז, ולכן אמר פה הבמות אשר אבד שזה על הבמות שהיו לשמים, ובדה"י אמר: הבמות אשר נתץ חזקיה, שרצה לומר הבמות שהיו לע"ז שהיו צריכים נתיצה), מוסיף בחטאי עצמו שהקים מזבחות לבעל ויעש אשרה שהבעל היה מיוחד לשמש והאשרה לירח ושניהם עשה אחאב, (ובכאן אמר ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה ובדה"י אמר לבעלים בלשון רבים וכן אמר ויעש אשרות, כי בכאן אמר כאשר עשה אחאב ואחאב עשה לבעל א', ובדה"י ספר שאח"כ הוסיף גם לבעלים רבים נוסף על מעשה אחאב לכן לא אמר שם כאשר עשה אחאב) והוסיף על אחאב שהשתחוה ליתר צבא השמים ויעבד אותם, העבודה מוסף על השתחויה שהשתחויה תהיה גם לשם כבוד בשחושב שהוא אמצעי בין ה' וכמו שמכבדים שרי המלך, אבל העבודה מורה שחושב שהיא אלהית.

[יח, ד-ה]
ובנה וכו' ויבן וכו' -
הוסיף שבנה מזבחות בבית ה' חוץ ממזבח המיוחד ע"פ התורה וזה בנה להקריב לה' לומר שגם בעבודת ה' יש עבודות נפרדות, וזה כפירה באחדות ה', ותכלית ענינו שעי"כ בנה גם מזבחות לצבא השמים בחצרות בית ה', והיו מזבחות לה' בבית, ולצבא השמים בחצרות, כאילו הם מנהיגים חיצונית העולם, וה' כמלך המנהיג בפנים, והיה בזה שיתוף שם שמים ודבר אחר, ולכן כתוב בראשון ובנה בעבר גמור ובשני כתב ויבן בעבר המהופך לעתיד (שכלל אצלי שהעבר בוי"ו המחבר מורה על המשך הפעולה וקרוב עם ההוה), כי זה לא היה תכלית מעשהו רק מה שגמר ויבן מזבחות לצבא השמים, ומה שאמר אשר אמר ה' בירושלים אשים את שמי, הוא טעם למעשהו שיען שירושלים נבחרה לשכינת ה' והנהגתו, בא בכפירתו לשום לו שותפים ועוזרים לו בהנהגה החיצונה המרומז בחצרות הבית נוסף על הנהגתו בפנים הבית.

[כא, ו]
והעביר -
אח"כ התחיל תועבות הכנענים החמורים שהוא עבודת המולך ונחש ועשה אוב וידעוני והכתוב העיד שהיה תכלית מעשהו להכעיס את ה' לא לתיאבון או בשגגה, ובדה"י כתוב: והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום, יש לומר כיון שעשה להכעיס תחלה העביר בן אחד, דמעביר כל זרעו פטור, וזה יספר במלכים ובדה"י מספר שאח"כ העביר יתר בניו, (כי אמון נולד אחר שעשה תשובה, כי אמון היה בן כ"ב מלכו) וכדי שלא יפטר עי"כ מן העונש, העביר הבן השני בעצמו שלא ע"י הכומרים, שמ"ע ומזרעך לא תתן להעביר למולך ודרשו מזרעך ולא כל זרעו, מיירי בנותן לידי הכומרים כי העביר ולא מסר פטור, וא"כ אם העביר בן אחד כפי חוק המולך שמסרו לכומרים והשני העביר בעצמו שלא ע"י הכומרים חייב על הראשון אף לדעת הכסף משנה שסבירא ליה (שלא כדעת התוס') שאם העביר בן הראשון ואח"כ העביר כל זרעו פטור ממיתה, זה דווקא אם העביר כפי חוק המולך, שצריך שימסרנו לכומרים ויחזור ויטול מהם, ועל זה אמר שם: הוא העביר את בניו רצה לומר הוא בעצמו שלא באמצעות הכומרים, ולכן אמר שם בגיא בן הנם, שמכל מקום היה בגיא בן הנם במקום התופת.

[כא, ז]
וישם -
זה היה התועבה היותר גדולה שהעמיד פסל האשרה בתוך הבית, עד שהשוה את עבודת נכר לעבודת ה' (וכמו שאמר כי קצר המצע מהשתרע מהשתרר עליו שני רעים שהשוום כרעים יחד), ובדה"י אמר: את פסל הסמל. כי אח"כ הוסיף ברשעו ועשה סמל, שהוא פסל של ד' צורות.

וכמו שאמרו חז"ל סנהדרין ק"ג ורבה דברים פ"ב:

להיות מכוין כנגד ד' חיות הנושאות את הכסא את זה לעומת זה, וכמו שאמר (דברים ד): ועשיתם פסל תמונת כל סמל, וחושב ד' מינים תבנית בהמה תבנית צפור תבנית דג תבנית רמש, שהם החי והמעופף והשוחה והחי במים ויבשה (חוץ מתבנית זכר שהוא כלל אל כל המינים), וזה היה סמל הקנאה (שכתוב ביחזקאל ח) שהיה מצפון לשער המזבח בפנים, וברבה ויקרא (פט"ז) כנגע נראה לי בבית על צלם של מנשה שהיה מכוון כנגד ד' מראות נגעים, בבית אשר אמר ה' אל דוד.

וזה מגדיל חטאו בד' דברים:
א) אחר שה' קבע מקום זה למשכן שם קדשו לעולם.

ב) שבחר במקום זה מכל שבטי ישראל, כאילו כל הנעשה בבית הזה מהעבודה היא נעשה מכללות ישראל שכולם משתתפים שם, ושם הקשר שיש לומר עם עם סגולתו.

[כא, ח]
ולא -
ג) שתלה בזה תנאי שעל ידי המקדש לא אוסיף להניד רגל ישראל מן האדמה וכמו שאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וכמו שפירש שם.

וכמו שאמר (ברכות ד ז) ושם איתא כתיב (בשמואל): לענותו וכתיב (בד"ה): לכלותו מתחלה לענותו ולבסוף לכלותו, רצה לומר בדה"י מדבר אחר חטא שלמה, ולכן כאן אמר ולא אוסיף להניד ובדה"י אמר: ולא אוסיף להסיר שהוא ההסרה לגמרי, כי אחר החטא לא הבטיח על העינוי והנדוד רק על הכליון וההסרה לגמרי.

ד) אמנם היה בזה תנאי שרק אם ישמרו לעשות ככל אשר צויתים, רצה לומר ציווי הנביאים ותורה שבע"פ ולכל התורה רצה לומר תורת הכתב שצוה משה.

[כא, ט]
ולא שמעו ויתעם מנשה -
רצה לומר ע"י שלא שמעו לדברי התורה עי"כ היה יכול מנשה להטעותם, שאם היו שומעים לתורת משה היו מורדים בו ולא היו מניחים אותו להעמיד צלם בהיכל שזה היה חטא הרבים לא חטא המלך לבדו, כי המקדש שייך אל הכלל, כמו שאמר: אשר בחרתי מכל שבטי ישראל רצה לומר שכולם משתתפים בו, ובזה היו ב' דברים:
א) שהתעם לעשות הרע.
ב) מן הגוים אשר השמיד שהרעו יותר מן הכנענים:

[כא, יא]
יען -
כלל ב' דברים:
א) התועבות שעשה שהיו גרועים ממעשה האמורי.
ב) שהחטיא גם את יהודה, רצה לומר כי גם אחז הפליג ברשע אבל היה ביניהם הבדלים, שאחז עצמו לא הרע כ"כ.

וכמו שאמרו (סנהדרין ק"ג):

שאחז חתם התורה ומנשה קדר האזכרות, כי אחז לא עשה להכעיס רק רצה לפרק עול, אבל מנשה עשה להכעיס, וע"כ אמרו (שם דף ק"ד) שאחז היה לו בושת פנים מישעיה ומנשה הרג לישעיה, כי היה מומר להכעיס ואחז היה רק לתיאבון.

ב) שאחז לא הטה את כלל ישראל שלא היו כולם הולכים אחר מעשיו וע"כ אמרו שאחז העמידו בעליה, כי לא היה לו כח להעמיד צלם בהיכל כי העם לא נמשכו אחריו, אבל מנשה החטיא את יהודה בגלוליו.

[כא, יג]
ונטיתי את קו שומרון -
הקו מודדים בה את החומה ארכה ורחבה והמשקולת מכונים אותה בגובהה, ומצייר כי על שומרון נטה קו תהו להחריבה מתחת ועל בית אחאב נטה משקולת להשמידו בגבהה, רצה לומר שאין לו חלק לעוה"ב (על מה שאמר בישעיה כ"ח על ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת).

ומחיתי -
כמו שממחין ומקנחין את הצלחת להסיר כל הנדבק בו ואח"כ הופכים על פניו בל יתנו שם עוד דבר אחר, כן יסיר כל העם הנמצא בירושלים וילכו בגולה ואח"כ יחריבנה עד שלא יהיה באפשר עוד לדור שם מחדש.

[כא, יד]
ונטשתי -
ואח"כ יטשם מעל אדמתם אל ארץ אחרת, ושם יתנם ביד אויביהם, ויהיו בידם לבז ולמשסה כמו שהיה בעם הנשאר בדלת הארץ לכורמים וליוגבים שהלכו למצרים ושם נפלו שדוד.

[כא, טו]
יען -
מפרש, כי הגם שמנשה עשה תשובה כנזכר בדה"י לא שב ה' מחרון אפו, משני טעמים:
א) שהעם לא עזבו תועבותיהם רק מנשה א"ל לעבוד את ה' אבל הם לא שבו מדרכם, וזה שאמר יען אשר את הרע בעיני ולא עוד אלא שגלגל עליהם כל עונות אבותם (כמו שאמר על ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כיון שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים כמו שאמר בברכות דף ז'), וזה שאמר: ויהיו מכעיסים אותי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים וכו'.

[כא, טז]
וגם -
ב) שהגם שמנשה שב מעבודת אלילים לא שב על הרצח אשר עשה ועל יתר תועבותיו, וזה שאמר: וגם דם נקי שפך מנשה, שמלבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה הוא עצמו נשאר בידו חטא שפיכת דמים, וע"כ לא זכר בכאן שעשה תשובה כמו שהזכיר בדברי הימים וכמו שאמר (לקמן כ"ג): אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול וכו' אשר הכעיסו מנשה, ובסי' כ"ד אך ע"פ ה' הייתה ביהודה וכו' בחטאת מנשה וגם דם הנקי אשר שפך וכן בירמיה ט"ו.

[כא, כב]
ויעזב -
כי מנשה שב אח"כ בתשובה ויכנע מאלהי אבותיו אבל אמון לא שב כלל.