[ו, א]
ויאמרו הנה נא המקום -
פירשו חז"ל:

שבעוד היה גחזי לפניו היה דוחה את התלמידים ועתה נתרבו, ואמרו אליו שהמקום צר מהם כי ישב בשומרון וישיבת כרכים קשה ושאין משיגים שם מעון וצרכם.

[ו, ו]
ויקצב עץ -
הראה שיש בכח הנביא להפך הטבעיים שהעץ והברזל החליפו טבעם זה לזה העץ צלל במים אדירים כעופרת, והברזל צף למעלה כעץ קל.

והרלב"ג חפש בזה תחבולות טבעיים כדרכו, ודבריו הבל, וזה היה הנס הי"ב למנין נפלאותיו.

[ו, ח-ט]
ומלך ארם -
ספר עוד מגדולת אלישע דברים מפליאים:
א) שהיה רוח האלהי חופף עליו כל היום, עד שהיה יודע כל הנעשה בארץ, ובאשר מלך ארם נלחם אז בישראל ויועץ על עבדיו שחנייתו יהיה במקום נעלם ומופלא ששם יעבור מלך ישראל ויארבו עליו ויתפשוהו, ונודע הדבר בכל פעם להנביא והזהיר את המלך, וזה היה כמה פעמים שמזה מבואר שהיה רוה"ק שוכן עליו בתמידות, ונחתים, היינו שחונים שם במורד.

[ו, יא-יב]
וספר שמלך ארם חשד שנמצא מי מעבדיו המגלה סוד, והודיעו לו שאינו כן, רק שהנביא הוא יכול להגיד גם מה שידבר בסתרי משכבו.


(יג) אחר שנודע לו שהנביא יודע כל תעלומות כל שכן שידע שרוצה לקחתו וישמר מפניו, למה אמר איכו הוא והיה לו לומר איפה הוא:
[ו, יג]
ויאמר -
ומלך ארם רצה לקחת אותו ודרש לדעת איפה הוא, ויפלא מאד אחר שנודע לו שהנביא יודע הכל גם מה שאינו נוגע לו כל שכן שידע שישלח לקחתו וישמר מפניו, וכפי זה נראה שלא רצה לקחתו להרע לו רק להיטיב עמו ולהרבות לו מתן וגדולה כדי שישכון אצלו וחשב שהנביא יתרצה בכך, ועל זה אמר: לכו וראו איכה הוא שכולל ג"כ שידעו איך הוא מעמדו, שאם הוא עני בנקל יותר שיצא אליו, ואם הוא עשיר יצטרך להרבות לו מתנות עד יתרצה אליו, ומה ששלח חיל כבד היה להגן על הנביא, אם לא יניחהו חיל המלך לצאת מאתם.

(טו) מה שאמר איכה נעשה היה לו לומר מה נעשה:
[ו, טו]
וישכם משרת -
זה היה בהשגחה שקם קודם לכל אדם בעיר ויצא חוץ לעיר עד שראה המחנה, שאם היה אחר משכים ורואה היה נעשה מהומה בעיר והיו הארמים יודעים ששם הנביא, ויש לומר שאלישע העירו לקום, ויאמר וכו' איכה נעשה לשון איכה מורה שהיה יודע שיש בכח אלישע להנצל ושאל איך נעשה את ההצלה ובאיזה אופן.

(טז) היה לו לומר לא זה העיר ולא זה הדרך כמובן:
[ו, יז]
פקח נא את עיניו -
כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו ומחנות מלאכים מקיפים את איש האלהים לשמרו, כמו שאמר במד', והמלאכים שהוכנו עתה להצלתו באו בתמונת רכב אש וסוסי אש כמו שבאו מחנה ארם ברכב וסוסים והוצרך לתפילה, כי שיראה את הרוחנים מי שאינו מוכן לנבואה היה נס גדול מאד, ובריאה יש מאין כמו שאמר במקום אחר:

[ו, יח]
הך נא את הגוי -
נס זה היה הפך מן הראשון, שבראשון פתח להנער ע"י הנבואיי שיראה דברים נעלמים מעין הגשמי, ועתה התפלל לסתום עין הראות החושיי מעיני הרואים ולנחותם תהו לא דרך.

[ו, יט]
לא זה הדרך -
רצה לומר אם אתם יודעים מקום הנביא ואתם הולכים לשם דרך פה הלא לא זה הדרך, ע"כ שאתם חושבים שהנביא נמצא בעיר הזאת, על זה אמר: לא זה העיר.

[ו, כ]
פקח נא את עיני אלה -
כבר כתב המורה (ח"א פ"ב):

שלשון פקיחת עין לא יבא כי אם על גלות הידיעה, ומבואר שהסנורים הנזכר אינו עורון, רק בלבול דעת ההכרה, וכאשר שב הכרתם נודע להם שהם בתוך שומרון.

[ו, כב]
האשר שבית -
כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה, ובפרט שהם לא באו לעשות רע עם הנביא רק להטיב עמו לפי דעתם.

(כג) מה שאמר שלא יספו עוד גדודי ארם לבא בא"י נסתר ממה שאמר תיכף שקבץ בן הדד את מחנהו:
[ו, כג]
ויכרה להם -
לשון כרה שבא על הסעודה הוא אם מפליג לעשות סעודה לצורך כריתת ברית ושלום. ומזה, יכרו עליו חברים, נות כרות רועים,
וכן אמר בילקוט:

טובה חכמה מכלי קרב גודל פסקון שעשה אלישע עם ישראל יותר מכל כלי קרב ומלחמות שהיה ליהורם בן אחאב, שנאמר: לא תכה ויכרה להם כרה גדולה ואין כרה אלא לשון שלום.

ויש הבדל בין גדוד ובין יתר לשונות כמו צבא ומחנה וכדומה.
שגדוד - הוא חלקים מהמחנה הנופלים בארץ דרך מארב, ועד עתה היו נופלים בארץ גדודים גדודים שלא כדרך מלחמה רק בדרך רצח ושלל וזה נפסק, מה שאין כן מה שאמר: ויהי אחרי כן ויקבץ את כל מחנהו זה היה דרך מלחמה.

[ו, כה]
ויהי רעב גדול -
מעשה זו היה בשבע שני רעב שהיה בימי אלישע (כמו שאמר בסימן ח) ולכן לא הייתה תבואה מוכנת לעת המצור, ונתגבר הרעב עד כשיעור הזה.

(כז-כח) אחר שאמר מאין אושיעך שמורה שיודע מה בקשתה ושאין בידו להושיע איך שאל מה לך:
[ו, כז]
אל יושיעך ה' -
רצה לומר כי המלך ממונה לעשות משפט וצדקה, אמר אם תחפצי צדקה להחיותך ברעב, אם אל יושעך ה' מאין אושיעך זה אין בידי רק ביד ה', ואם הוא לא יושיע אין תקוה.

[ו, כח]
אולם על הצד שתחפץ משפט נגד עול שעשו לה, אמר המלך מה לך, האשה הזאת ממלת הזאת מבואר שגם האשה הנתבעת הייתה שם במעמד ולא הכחישה הדבר, רק שע"פ דין תורה לא יכלה לזכות, כי אי אפשר שתתחייב להרוג את בנה, ואין קנין חל על עניין כזה, לכן באתה אל המלך שיעשה משפט מדין המלכות, שישקיף על העת והמקום והענין, ובפרט שהיה לה טענה שהיא הסיתה לזה, כמו שאמרה: האשה הזאת אמרה אלי תני את בנך.

[ו, ל]
ויקרע את בגדיו -
הגם שהוא עובר על החומה שבזה מרפה ידי אנשי המלחמה כי כבר נתיאש והעם ראו שהשק על בשרו, שזה מורה תכלית היאוש, ועד עתה היה מצפה לרחמי ה' ולכן לבש שק לתשובה ותפילה, ועתה שכבר הגיעו לתכלית האבדון אבדה תקווה מלבו ורצה להרוג את הנביא על שלא התפלל להשיב חימה.

(לב) לפירוש המפרשים שהמלך שלח איש, היה לו לומר ובטרם יבא המלאך. וכן היה לו לומר הוא אמר בלא וי"ו:
[ו, לב]
ואלישע יושב בביתו והזקנים יושבים לפניו -
שבעת ההיא לא היה בבית מדרשו עם בני הנביאים רק ישב בביתו על הסנהדרין, והיו שופטים את העם, וישלח איש, פירש שכאשר ראה זה ברוח קדשו שלח את כל איש מלפניו שלא ישארו שם רק הזקנים, כי לא רצה שיתפרסם הענין הזה בין ההמון, והוא אמר אל הזקנים וכו', רצה לומר כי לא היה ביד המלך להמית איש בלא עון דרך רוצח רק ע"י משפט, כמו שנראה בענין נבות שהוצרך לדון אותו ע"י זקני העיר לכן אמר אל הזקנים שימחו בידו כי יש זה בכחם כיון שבא להסיר ראשו דרך רצח, ולבל ייראו שיגבר מלאך המלך בחיל וכח אמר שלא יחושו, כי שומע קול רגלי אדוניו אחריו.

[ו, לג]
ויאמר -
זאת אמר המלך הנה זאת הרעה מאת ה', רצה לומר כי בסדר הקללות שבתוכחה הוא הסדר האחרון וסוף הקללות, וכיון שזאת הרעה מאת ה', והוא אחרית הזעם, מה אוחיל לה' עוד ועד מתי נדום ונקוה לה'?!