פסוק ד
אשר אמר וגו'. כאילו המקרא קובל עליו לומר, ראו מה עשה, הלא ה' אמר כי שמה ישכון, והוא שם שמה מזבחות להאשרה
בירושלים. בבית העומד בירושלים
אשים את שמי. רצה לומר, אשרה שכינתי:

פסוק ה
בשתי חצרות. עזרת כהנים ועזרת ישראל:

פסוק ו
והעביר וגו'. היא עבודת המולך
ועונן וגו'. המה מעשה כשפים:

פסוק ז
בבית. פסל האשרה שעשה, שם אותם בבית ה':

פסוק ח
ולא אוסיף. גם זה מדברי ה' שאמר לדוד ולשלמה
אשר צויתים. הם אנכי ולא יהיה לך וגו' ששמעו מפי הגבורה
אשר צוה אותם עבדי משה. הם שאר המצות כולם, ששמעו ממשה הנאמר לו מפי ה':

פסוק ט
ולא שמעו. אבל המה לא שמעו, כי מנשה התעה אותם לעשות הרע, עוד יותר מן העמים וגו':

פסוק י
וידבר ה'. ולכן דבר ה' וגו':

פסוק יב
תצלנה. כל אחת מאזניו, תרעד ותתנועע מגודל החרדה:

פסוק יג
קו שומרון. רצה לומר, כדרך הבנאי, אשר ינטה קו ליישר ולהשוות הבנין, כמו כן הרעה אשר תבוא לירושלים, תדמה לרעת שמרון
ואת משקולת. היא העופרת הקשורה בהקו, לשקול ולהכביד למטה
ומחיתי. אקנח אותה מכל אשר בה, כמו שמקנחין את הצלחת, ומהפכין אותה על פיה אחר הקנוח שלא תתטנף, כן יהיה סוף הקנוח של ירושלים, כי לאחר שתתרוקן מכל, תהיה נהפכת וחרבה:

פסוק יד
שארית נחלתי. כי שאר שבטי ישראל כבר הגלו:

פסוק טו
ועד היום הזה. ולכן עתה נתמלא הסאה:

פסוק טז
עד אשר מלא. כי בראות העם שהקל מנשה בשפיכת דם, למדו ממנו ושפכו גם המה, ויחשב העון אף למנשה כאילו הוא היה הממלא
פה לפה. רצה לומר, משער לשער
בעיני ה'. שבין האדם למקום:

פסוק יח
בגן ביתו. בהגן שהיה לו בביתו:

פסוק כו
בקבורתו. אשר כרה לעצמו בחייו: