מצודות דוד, מלכים ב פרק ז



פסוק א
ויאמר וגו'. כשמוע דברי המלאך הממאן לשלוח בו יד מפחד ה', והמלך הסכים על ידו, אמר, הנה כעת הזאת ביום מחר, יהיה סאה סולת בשקל וגו'
בשער.
מקום שמוכרין שם התבואה:

פסוק ב
אשר למלך נשען. מלת אשר עומדת במקום שתים, כאילו אמר, אשר למלך, אשר היה נשען על ידו בבואו אל הנביא, כמו שנאמר למעלה, הלוא קול רגלי וגו'
הנה ה' עושה.
אף אם עושה ה' ארובות בשמים, להשליך דרך שם על הארץ הסולת והשעורים, וכי אפשר שיהיה הדבר הזה, להיות כל כך בזול
רואה.
הזול ההוא
ומשם לא תאכל.
כי תמות מיד. ועל שלגלג על דבריו אמר לו כן:

פסוק ג
פתח השער. היו יושבים בפתח השער כדין המצורע כמו שנאמר(ויקרא יג מו) מחוץ למחנה מושבו
עד מתנו.
עד אשר נמות ברעב:

פסוק ד
נחיה. כי שם נמצא לחם
ומתנו.
כאומר מה בכך אם נמות, הלא ממה נפשך אנו מעותדים למיתה:

פסוק ו
וה' השמיע. הסיבה היה שלא מצאו שם איש, כי ה' השמיע וגו', רצה לומר, בהשגחת ה' היה נדמה להם כאילו שומעים
לבוא עלינו.
וזהו הקול שאנו שומעים:

פסוק ז
המחנה כאשר היא. הכל בשלימות, כאשר היתה היא בעוד שהיו שם
אל נפשם.
להציל את נפשם:

פסוק ט
לא כן. לא טוב וישר, כמו (שופטים יב ו) ולא יכין לדבר כן
היום הזה וגו'.
כי היום יש בו מה לבשר טוב, ואנחנו שותקים מלבשר, ואם נמתין עד הבוקר, הלא יודע למלך על ידי אחרים, ונאשם בעיניו על מה שלא מהרנו לבוא ולבשר:

פסוק י
שוער העיר. שומר שער העיר
אסור.
קשור אל האבוס כדרכו
כאשר המה.
כשהיו מאז כאשר היו שם:

פסוק יא
ויקרא השוערים. שוער העיר קרא אל שומרי שערי בית המלך, ואמר להם הדברים האלה, והם הגידו הדבר לבית הפנימי, מקום מושב המלך:

פסוק יב
את אשר וגו'. הערמה והתחבולה אשר עשו
כי יצאו.
להמציא מה לאכול, כי לגודל הרעבון, לא ימתינו עד יחקרו על הדבר:

פסוק יג
אשר נשארו בה וגו'. כאומר, אף אם האויב ימית את הרוכבים, אין היזק בדבר, כי יהיו ככל המון ישראל הנשארים בעיר, כי כולנו מעותדים למות ברעב, והרוכבים כאחד ממנו אם ישארו פה, ואם לחוש במה שיוקדם להם המיתה, הלוא יהיו ככל המון ישראל שכבר תמו קודם להם, ולזאת נשלחה ונראה:

פסוק יד
שני רכב. כי עם כל זאת לא רצו להכניס בסכנה כי אם שנים
אחרי מחנה.
רצה לומר, בדרך ארצם:

פסוק טו
אשר השליכו. להקל משאם, בעבור מהירת הניסה:

פסוק יז
הפקיד. מינה אותו אז להיות שומר השער
וירמסוהו.
מרוב הדחק העם ההולכים לשלול שלל, רמסוהו ברגליהם:

פסוק יח
ויהי כדבר. חוזר ומפרש, למה דבר הנביא שימות השליש, ואמר לפי שכאשר דבר איש האלהים וגו':

פסוק יט
ויען. ואז השיב השליש וגו'
ויאמר.
ואז אמר לו הנביא, הנך רואה וגו':

פסוק כ
ויהי לו כן. וכאשר אמר הנביא, כן היה:

הפרק הבא    הפרק הקודם