ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע -
עד שלא נגנז אליהו הייתה רוח הקדש מרובה בישראל, שנאמר: ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדניך מעל ראשך - (הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן).
יכול (מפני) שהם מועטין?
ת"ל: וחמשים איש מבני הנביאים וגו'.

יכול הדיוטים?
תלמוד לומר: אדניך - אדנינו לא נאמר אלא אדניך.
מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוה"ק, שנאמר: ויאמרו אליו הנה נא יש את עבדיך חמשים (איש) [אנשים] בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדניך - אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש.

ומה תלמוד לומר עד בוש?
מלמד שנתבייש [אלישע] מהם, שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו.

ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו -
וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו?
אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים.

וכן הוא אומר: ושננתם לבניך אלו תלמידיך.
וכן הוא אומר: ויצאו בני הנביאים אשר בית אל.
וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב, שנאמר: ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.
וכן ואלישע: חלה את חליו אשר ימות בו וגו'. ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.

ויגשו בני הנביאים -
ללמדך שאין לך עיר בארץ ישראל שלא היו בה נביאים.

ומפני מה לא נתפרסמה נבואתן?
אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה.

ויהי נא פי שנים ברוחך אלי -
אמר ר' יוסי בר חוני:
בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו.
בנו משלמה דכתיב: ייטב אלהיך את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך.
תלמידו מאלישע דכתיב: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי,
ואי בעית אימא מהכא: ויסמוך את ידיו עליו.

ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש -
אמר רבי אילא ברבי ברכיה:
שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף, שנאמר: הלך ודבר.
טעמא דאיכא דבור הא ליכא דבור ראויין לישרף.
איני, והא כתיב: אל תרגזו בדרך?!

ואמר ר' אלעזר:
א"ל יוסף לאחיו, אל תעסקו בדבר הלכה שמא ירגז עליכם הדרך, לא קשיא, הא במגרס הא בעיוני.

מפני מה זכה אליהו ז"ל שהחיה את המת?
לפי שעשה רצונו של מקום והיה מתאנח על כבודן של ישראל וכשהיה רואה בני אדם צדיקים היה מגפפן ומחבקן ומנשקן.
ותדע לך שהוא כן, כשאמר לו רוה"ק את אלישע בן שפט תמשח וגו', וילך וימשח את אלישע וישלך אדרתו אליו.
מיד הניח כל אשר לו ורץ אחריו, שנאמר: ויעזוב את הבקר.
מיד הפקיר כל אשר לו וזרע כל השדה מלח, (א) שנאמר: וישב מאחריו וכו'.

וילמדהו לא נאמר אלא וישרתהו.
מכאן אמרו:
גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, ואל יפטר אדם מחברו אלא בדבר הלכה כדי שיאמר יזכר איש פלוני לטובה שהלכה זו קבע בידי, שנאמר: ויהי הם הולכים הלוך ודבר - ואין דבור אלא תורה, שנאמר: הלא כה דברי כאש.
וכשנשתלח מלאך על אליהו ועל אלישע בא ומצאן עסוקים בדברי תורה ולא היה יכול לשלוט בהם, שנאמר: והנה רכב אש - אלו דברי תורה נביאים וכתובים.
וסוסי אש - אלו משנה הלכות ואגדות.
ומה תלמוד לומר ויפרידו בין שניהם?
מלמד שחזר לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע, עשיתי לך קורת רוח בעולם, די בזיון שבזיתי אותם ודחפתי אותם אחד לכאן ואחד לכאן, שנאמר: ויפרידו בין שניהם.

מכאן אמרו:
שני בני אדם שמהלכים בדרך ועוסקים בתורה אין דבר רע שולט בהם, שנאמר: ויהי הם הולכים הלוך ודבר.

ויעל אליהו בסערה השמים -
תנא ר' יוסי אומר:
מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
והכתיב: וירד ה' על הר סיני, למעלה מעשרה.
והכתיב: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, למעלה מעשרה.
והכתיב: ומשה עלה אל האלהים, למטה מעשרה.
והכתיב: ויעל אליהו בסערה השמים - למטה מעשרה.
והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו.

ואמר ר' תנחום:
מלמד שפירש שדי מזיז שכינתו ועננו עליו, דאשתרבב ליה לכתא עד עשרה ונקיט ביה

ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו -
אבי אבי -
זה אביו ואמו.

רכב ישראל -
זה רבו שלמדו חכמה,

מאי משמע?
כדמתרגםר' יוסף:
רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתכין ופרשין.

ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים -
ממשמע שנאמר: ויקרעם איני יודע שהם שנים?
אלא מלמד שקרועין ועומדין לשנים לעולם. ואלו קרעים שאין מתאחין על רבו שלמדו חכמה.

ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב וגו' והמים רעים והארץ משכלת -
מאי טיבותיה?
אמר ר' חנן:
חן המקום על יושביו.

אמר ר' יוחנן:
שלש חנות הן:
חן מקום על יושביו,
חן אשה על בעלה,
חן מקח על מקחו.

ויצא אל מוצא המים וישלח שם מלח -
אמר ר' שמעון בן גמליאל:
בא וראה כמה מופרשין דרכיו של מקום מדרכי בשר ודם:
בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל מי שאמר והיה העולם לא כן אלא במר מתקן את המר, הא כיצד?
נותן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל, כדי לעשות בו נס בתוך נס, והוא שנאמר: ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח.
והלא מים מתוקים ויפים כשאדם נותן בהם מלח מיד הם מסריחין.
הא כיצד?
נותן דבר המחבל וכו'.

כיוצא בו: ויורהו ה' עץ וגו'.
ר' יהושע אומר:
זה עץ של ערבה.

ר' אלעזר המודעי אומר:
זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית.

ר' יהושע בן קרחה אומר:
זה עץ של הרדופני,
אלא הא כיצד?
נותן דבר המחבל כו'.

כיוצא בו: ויאמר ישעיהו (ישאו) [קחו] דבלת תאנים וגו'.
והלא בשר חי כשאתה נותן עליו דבלת תאנים מיד הוא נסרח.
הא כיצד?
נותן דבר המחבל וכו'.

ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך -
אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:
כל שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים, שאלמלי לווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים ואריות בתינוקות, שנאמר: ויעל משם באר שבע וגו' והוא עולה בדרך ונערים קטנים שמנוערין מן המצות.

קטנים -
שהיו מקטני אמנה.

תנא:
נערים -
ובזבזו עצמם כקטנים.

מתקיף לה רב יוסף:
ודילמא על שם מקומם, מי לא כתיב: וארם יצוא גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה וקשיא לן קרי לה נערה וקרי לה קטנה.

ואמר רבי פדת:
קטנה דמן נעורן?
התם לא מפרש מקומן, הכא מפרש מקומן.

ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' -
מה ראה?
אמר רב:
ראה ממש.

כדתניא רשב"ג אומר:
כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני.

ושמואל אמר:
ראה שכלן נתעברה מהם אמן ביום הכפורים.

ורבי יצחק נפחא אמר:
ראה להם בלורית כנכרים.

ורבי יוחנן אמר:
ראה שלא הייתה בהם לחלוחית של מצוה.

ודילמא בזרעייהו מיהו הוי?
אמר ר' אלעזר:
לא בם ולא בזרעם, עד סוף כל הדורות.

ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים -
רב ושמואל
חד אמר:
נס.

וחד אמר:
נס בתוך נס.

מאן דאמר נס: יער הוה דובים לא הוו.
ומאן דאמר נס בתוך נס: לא יער הוה ולא דובים הוו.

וליהוו דובים ולא ליהוי יער?
משום דבעיתי.

אמר ר' חנינא:
בשביל ארבעים ושנים קורבנות שהקריב בלק מלך מואב לקלל את ישראל, הובקעו מהם ארבעים ושנים ילדים.

איני, והאמר רב יהודה, אמר רב:
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שבשכר שהקריב בלק מלך מואב ארבעים ושנים קורבנות זכה ויצאה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה, שכתוב בו: אלף עולת יעלה שלמה

ואמר ר' חנינא:
רות בתו של עגלון מלך מואב בן בנו של בלק הייתה?
תאותו מיהא לקללה הייתה.