[יא, א]
ויצא -
(המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ), אמנם חוטר אחד מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמו שכתוב (לקמן כ"ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. ולפי זה מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז? ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים.

ורש"י רצה לתקן המשך המקראות במה שפירש:

כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה? משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ"ד.

ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית, ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמו שכתוב בסנהדרין צח:

זכו אחישנה לא זכו בעתה,

שהיא:
א) הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה,
ב) לפני הזמן ההוא אם יזכו ע"י מעשים טובים (כנ"ל י' י"ז), הנה אפשריות הגאולה עפ"י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו.

ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק:

שבקש ה' לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע"ש.

כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז, אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו, ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה.

כי יש הבדל בין גזע ובין שורש,
השורש - הוא תחת הארץ,
והגזע - הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשורשו.

ויש הבדל בין חוטר ובין נצר,
כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק.

אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וזה שאמר או כי יצא חוטר מגזע ישי, והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות בית דוד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות בית דוד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי ונצר משרשיו יפרה, שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות בית דוד מכל וכל, ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מכל מקום בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע"י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם. וסדר הכתוב או ויצא חוטר תיכף, או עכ"פ ונצר משרשיו יפרה.

[יא, ב]
ונחה עליו -
השלמות יהיה בג' דברים:
א) השלמיות התלוים מצד שיש לומר נפש משכלת, שהם כח החכמה והבינה, והחכמה היא המקובלת לו מרבותיו, והבינה היא הוצאת דבר מדבר ע"י היקשים, ועל זה אמר ונחה עליו רוח חכמה ובינה.

ב) השלמיות התלוים מצד שהוא אדם, וזה יהיה בעצה וגבורה, שהעצה כולל שלמות כח המדמה עד שישקיף במשכיות כל דבר השערה נכונה, כמו שכתוב המורה, והגבורה בא מפאת שלמות כח המתעורר, על זה אמר: רוח עצה וגבורה.

ג) השלמיות התלוים מצד שיש לומר נפש קדושה אצולה ממרום שמעלתה גבוהה מנפש המשכלת, ושלמות הנפש הזאת תלוי במה שיהיה לו דעת ה'. היינו לידע דעות אמתיות באמתת ה' השגחתו ודרכיו שזה מדרגת הנביאים שהשיגו אמתיות אלו בנבואה. ושיהיה לו רוח של יראת ה', כי הדעת בלא היראה אינה כלום, וכן יראה בלא דעת אינו יודע ממי הוא יירא.
על פי זה אומר כי שלש שלמיות אלה יהיה אצל המשיח בשלמות נשגב עד שלא יהיה טבעי רק יתיחס לרוח ה' נשגב מן הטבע.

[יא, ג]
והריחו -
ע"י יראת ה' ישוב להיות רוחני שיתפשטו מעליו כחותיו הגשמיים, ולא ישמש עם החושים וכחות החומריים כלל, רק יהיה כולו רוח ונפשיי, לכן ולא למראה עיניו ישפוט. והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו, ובזה ישפוט השופט לפי מה שיראה בעיניו, מי החייב ומי הזכאי, ולפעמים יטעה בראות עיניו ויוציא משפט מעוקל, אבל המשיח לא ישפוט למראה עיניו, רק ידע האמת מצד רוחניותו.

ולא למשמע אזניו יוכיח -
התוכחה הוא על מעללים לא טובים שנודעו לו מאת העם ויוכיחם עליהם, ודרך המוכיח שיוכיחם עפ"י מה ששמע מספרים עליהם, כמו שכתוב לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה', וגם בזה לפעמים ישמיעו לאזניו הפך האמת, אבל המשיח יוכיח מצד שידע הדברים ברוח קדשו.

[יא, ד]
ושפט -
דלתות הכתוב הזה מגבילים לדלתות הכתוב הקודם:
לא למראה עיניו ישפוט, רק ושפט בצדק דלים.
הצדק עצמו הוא יהיה אבן ואנך בידו בו יבחן את המשפט, יאחז בידו הצדק לקו בו ישפוט משפט דלים. כי לא יטעה ע"י טענות בעלי דינים לעות צדק.
ולא למשמע אזניו יוכיח, רק והוכיח במישור לענוי ארץ.
היושר עצמו הוא יהיה בידו פלס בו יוכיח במוסרו לענוים שיקבלו מוסר, ולא יטה מן הישר ימין ושמאל.

והכה -
מצייר כי אם תמצא ארץ ומדינה שלא תקבל דבריו יכה אותה כולה בשבט פיו וקללתו, ולא יצטרך שבט ורצועה כי פיו יהיה השבט בו יכה ארצות ומדינות, ואת הרשע הפרטי שימרה נגדו, לו לא יצטרך לקללו כלל רק ברוח היוצא רק משפתיו החיצונים ימיתנו.

פיו -
כולל כל הפה, ושפה הוא השפה החיצונית, ודרך המדבר בפיו שאחר שיפסק לדבר יצא עוד רוח קל מן השפה, על פי זה מצייר כי אחר שיכה ארץ בדברי פיו, ברוח הקל שישאר עוד בשפה שלו אחרי הדיבור ימית רשע יחידי, ולא יצטרך לדבר למענו כלל.

[יא, ה]
והיה צדק -
מצייר כי הצדק והאמונה לא יהיו אצלו קנין חיצוני רק כאזור הדבוק אל מתנים וחלצים שהוא דבר השייך אל גופו, כן יהיו הצדק והאמונה דבוקים בו דבוק עצמי לא יתפרדו ממנו בשום פעם, כמו שכתוב כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש וכו' (ירמיה י"ג) ודמה את הצדק לאזור מתניו שהוא החגור שעל בגדיו, כן הצדק שהוא בין אדם לחברו יהיה נראה לכל, והאמונה אשר הוא בין אדם למקום דמה להאזור שתחת בגדיו אשר לא יתראה רק להאיש הלובשו לבדו, כי יהיה הנצפן מן אמונתו בלב יותר מן הנגלה ממנו לרבים, כי זה תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו, כמו שכתב חובת הלבבות שער העבודה.

[יא, ו]
וגר -
מוסיף לאמר כי אפילו נמר שהוא עז שבחיות לא יזיק ואפילו עם גדי, שהוא הולד היונק שקל לו להזיקו מכל מקום ירבץ עמו ביחד ולא יזיקנו, ולא יהיה חידוש כלל שיתפלאו על זה, כי עגל וכפיר ומריא ילכו יחדיו כמו שרגילים עתה שילך השור הגדול ואצלו עגלים קטנים, ילך אז אצל השור העגל עם הכפיר שהוא האריה הקטן, ונער קטן ינהג בם כדבר המורגל.

[יא, ז]
ופרה -
ואם תאמר מה יאכלו אז החיות הטורפות, אומר שהדוב ירעה אז באחו ולא יצטרך לטרוף טרף, גם ילדיהם יגדלו יחד כאילו היו מין אחד, ולא לבד הדוב שגם עתה יאכל גם מאכלים אחרים רק אפילו האריה שעתה כל מזונו רק בשר, יאכל תבן כבקר.

[יא, ח]
ושעשע -
מוסיף לאמר שאף הנחש שהושת איבה בינו ובין האדם לא יזיק, ולא לבד שלא יזיק בכונה, אבל גם על מאורת צפעוני, על אור הארס שבו יטה הגמול את ידו והארס לא יזיקנו כי לא יהיה ארס כלל, רק עצם מבריק ואינו שורף.

[יא, ט]
לא ירעו -
מוסב על החיות הטורפות שהיה דרכם להרע להנאתם, ולא ישחיתו מוסב על הפתן והצפעוני שהיו רק משחיתים שלא להנאתם כלל.

כי מלאה -
יאמר במליצתו שהכרת ה' תתפשט כל כך עד שגם החיות הטורפות יכירו כי הגיע עת התיקון, הגם שאין כח השכל אצלם, ומדמה זה למים המכסים חפירת הים שאין מקום מעצור בפני המים שלא יכסו אותו, כן גם חומר הבע"ח הבלתי מוכן להשכלה לא יעצור בפני ידיעת ה' אשר תתפשט על כל בשר, והיא מליצה על שינוי טבע הבע"ח בדבר ה'.

[יא, י]
שרש ישי -
המלך המשיח כמו שכתוב: ונצר משרשיו יפרה.

אשר עמד לנס עמים -
אשר בתחלת התגלותו ישאו כל העמים נס לקבוץ להלחם נגדו במלחמת גוג ומגוג ואז אליו גוים ידרושו, שיכירו כי הוא הגואל האמתי.

והיתה מנחתו כבוד -
שלא תהיה מנוחתו כמנוחת מלך הבלתי חשוב שאין משימים לב להלחם נגדו, כי אדרבה תחלה יתקבצו כולם עליו, והמנוחה שישיג אחר זה תהיה לו לכבוד גדול, כי יד ה' תעוז לו ותניחהו.

[יא, יא]
שנית -
כנגד גאולת מצרים, כי אחרי שיכירו אמתת הגואל תהיה קיבוץ גליות.

[יא, יב]
ונשא נס -
סימן שיקבצו את הגליות כמו שכתוב והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה'.

ואסף -
העשרת השבטים שהם אינם מפוזרים רק נדחים ממקומם מהלאה לנהרי כוש, ושם יושבים כולם מקובצים יחד, כמו שבא בקבלת חז"ל, אותם יאסוף ויכנס לארצם.

ונפצות יהודה -
שבט יהודה שהפיצו ה' לארבע רוחות השמים יקבצהו מארבע כנפות הארץ. ועיין באור המלות.

[יא, יג]
וסרה -
בזמן הקודם היה למלכות יהודה שני מנגדים:
א) קנאת אפרים שהם לא היו צוררים ליהודה אך מקנאים על דבר המלוכה.
ב) צורריהם מן העמים. עתה הקנאה לא תהיה עוד, והצוררים יכרתו. אפרים, תחלה אפרים היה מקנא את יהודה בעת היה כל המלכות ליהודה בחשבו שמגרע ממנו חלק המלוכה המגיע אליו.

ויהודה -
היה צר את אפרים על שמרד במלכות דוד, ועתה ידעו כי המלוכה מגיע לבית דוד ולא יקנאו זה את זה, (וחז"ל דרשו על שני המשיחים, ומבואר ג"כ בדברי).

[יא, יד]
ועפו -
יעופו במהירות אל כתף וצד פלישתים שהוא במערב א"י, וכן יבזו בני קדם במזרח, ואדום ומואב נגבה, ובני עמון צפונה משלוח ידם, עד שם תתפשט רשותם.

משמעתם -
יסורו אל משמעתם.

[יא, טו]
והחרים -
ליבשו שיעברו בו הנדחים בארץ מצרים, על הנהר, נהר פרת שיעברו בו האובדים בארץ אשור. והכהו לשבעה נחלים, נגד השבעה מקומות שחשב בפסוק י"א, חוץ ממצרים.

והדריך בנעלים -
במקום שינעול שם את הנהר במנעולים ויסגיר בעד משיכת מימיו, בשבעה מקומות הנזכר יעשה שם דרך כבושה לרבים.

[יא, טז]
והיתה מסלה -
לעבור בו הגליות לא"י דרך ימים ונהרות כימי קדם בים ובירדן.