[יג, א]
משא בבל -
ידוע כי מפלת בבל היתה ע"י שמרדו שרי בלשאצר באדוניהם, ע"י המראה שראה בלילה ההוא שכתב המלאך על הכותל ופתרו דניאל לרעה, והמורדים האלה הם הודיעו הדבר לחיל פרס ומדי שלחמו אז עם בבל, ושבו על בבל והחריבוה. על פי זה נשא המשא הזה, כי רואה הוא איך הקדיש ה' גבורי חיל אכזרים להחריב את בבל, שהם חיל מדי ופרס. ויען שהם מארץ רחוקה ואין יודעים איך לבא ואיך לכבוש את העיר, הזמין אנשים מאנשי בבל שהם יקראו לחיל מדי ויראום איך יכבשו את המדינה.

[יג, ב]
על הר נשפה -
תחלה ידבר אל השרים המורדים בבלשאצר שישאו נס לאנשי מדי לקרוא להם, ומצייר בהדרגה תחלה ישאו נס שיראוהו מרחוק וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו אליהם ירימו קול להם, כי ישמעו הקול וילכו אחריו, ואחר שיתקרבו יותר יניפו יד (להם). הוא הולכה והובאה ביד לסימן בואם הנה אל פתח העיר.

ויבאו -
ע"י שיקראו אותם ויראו להם דרך מבא העיר יבואו בפתחי נדיבים של בני בבל, (והוא מאמר הלציי, כמו שהנדיב פתחו פתוח לקבל כל אורח הבא ממרחק, כן יקבלו בני בבל את האורחים האלה אשר במלחמות תנופה ילחמו בם).

[יג, ג]
אני צויתי למקדשי -
מוסב על כל הנאמר בפסוק הקודם, רצה לומר כל זה צויתי למקודשי, שהם בני בלשאצר שהקדיש אותם ה' למרוד באדונם על פי נבואת דניאל ולקרוא לחיל מדי ופרס.

גם קראתי גבורי -
הם חיל מדי ופרס המוכנים לאפי, למלאת נקמת חרון אפי.

עליזי גאותי -
שהם ישמחו במה שתתראה גאותי על ידם, (ורצה לומר כי באנשי חיל היוצאים לצבא יש שתי מידות:
יש היוצאים רק להחריב ארצות ומצד שהם אכזרים ומתאוים לשפך דם.
ויש היוצאים להגדיל שמם ושם מלכם ע"י גבורתם.
והנה הראשונים ישחיתו יותר מן אותם היוצאים רק להתגאות לבד, אבל לעומת זה אחר שעקר כונתם רק אכזריות, לא יתאמצו כ"כ להראות גבורתם להיות לשם עולם, אבל אם בני הצבא נמצא ברוחם שתי המדות, האכזריות וגם אהבת הכבוד והגאוה, הם ירימו דגל להראות גבורתם, גם ישחיתו עד לכלה, על זה אמר כי מחנה מדי ופרס בשתי אלה ירימו קרן,
א) שהם מוכנים לאפי ואכזריות,
ב) שהם עליזי גאותי לבעבור הגאוה והכבוד.

[יג, ד]
קול המון -
יצייר עתה חזיון המחנה הבאה פתאום על בבל, כאיש היושב בטח בארמונו ושומע תחלה קול המון בהרים, ועדיין אינו יודע מה קול ההמון הלז אם רועים, קוצרים, המון חוגג, או צבא מלחמה. ואחר שיתקרבו יותר אז השיג כי הוא קול שאון של ממלכות גוים הנאספים למלחמה, ואחר שיתקרבו יותר אז עיניו יביטו מי הוא השר צבא ההולך בראשם, וראה כי ה' צבאות הוא שר הצבא המפקד צבא למלחמה, כי לא הלכו בפקודת מלך ומושל רק ע"י דבר ה' ע"י המלאך.

[יג, ה]
באים -
עתה התקרבו יותר עד שיכול לשאלם מי ומאין המה. ונגד השאלה מאין המה ימצא מענה באים מארץ מרחק, ומוסיף מקצה השמים שהוא קצה הישוב, ונגד השאלה מי המה משיב ה' וכלי זעמו, ונגד השאלה לאן ולאיזה תכלית הם הולכים, משיב לחבל כל הארץ של בני בבל. (וכונת המליצה לצייר בואם פתאום בעת שבני בבל היו שלוים ושקטים וחוגגים יום משתה ושמחה על נצחון האויבים, ולא הרגישו בהם כמו שתמצא ציור הזה עצמו, לקמן סי' כ"א).

[יג, ו]
הילילו -
עתה מתחיל לדבר לנכח בני בבל, אין לכם שום תקוה עוד, רק הילילו ובכו, כי קרוב, עת יגיע קול שמועה במדינה כי צר ואויב יבא בשעריהם, יש הבדל בין אם יום הכסא קרוב או רחוק, ובכל אחד יש מעלה וחסרון, כי אם יום הכסא קרוב, יש חסרון כי הפחד הפתאומי מביא מורך בלבבם, ומעלה שעי"כ מתאזרים ביותר עוז להכן לקראת נשק אחר שהזמן קרוב, ואם יום הכסא רחוק אז לא ימס לבבם כ"כ, אבל כן תרפינה ידיהם מהכין צרכי המלחמה כי סומכים את עצמם שעוד יש עדן ועדנים, על פי זה אומר כי בבשורה זאת יש שני חסרונות:
א) כי קרוב יום ה', ומצד זה תגדל הפחד הפתאומי, ובכל זאת גם לא יוכלו להתאמץ בהכנת צרכי המלחמה, יען כי כשוד משדי יבוא השוד יבוא משדי בעל היכולת אשר אין עצה וגבורה לנגד ה'.

[יג, ז]
על כן -
מגביל עם הקודם, יען כשוד משדי יבוא, על כן כל ידים תרפינה, ולא יעשו דבר להכין צרכי המלחמה, ויען כי קרוב יום ה', לכן כל לבב אנוש ימס מן הפחד הפתאומי.

[יג, ח]
ונבהלו -
עתה מצייר מעמד העם בעת ביאת הצרה, תחלה יתבהלו פתאום, אחר זה יאחזו אותם צירים הבאים אל האשה בעת שהולד מתחיל לפתוח דלתות בטנה, וגם חבלים הנמשכים בעת שיושבת על המשבר, גם יחילון וירעדון כיולדה הרועדת בכל איבריה ע"י החבלים, וחוץ ממה שיתבהל כ"א בפני עצמו, עוד איש אל רעהו יתמהו, תגדל להם התמהון וההשתוממות עת יביט איש על חברו, כמי שהוא בבהלה פתאומית הבאה על הרבים שתגדל פחד כ"א עת יראה את העומדים סביבו איך גם הם מתפחדים ונמוגים.

פני -
וגם לא יצטרכו שיודיע איש לחברו פחדו ותמהונו, כי על הפנים לבד יהיה ניכר הפחד שיהיו פניהם דומים כלהבות אש, גם כמו שהלהבים כל שירבו הדברים המתלהבים כן יגדל הלהב, כן יתלהבו בלהב בפחד אחד מרעו, ויצרבו כל פנים מפני חברו.

[יג, ט]
הנה -
מתחיל לצייר איכות היום בעצמו, ומדמהו בחזיונו כאכזרי הטורף בלי רחמים כיום אפל מחותל בצלמות ולא סדרים.

אכזרי ועברה -
רצה לומר כי המתעבר ואינו אכזרי בטבעו, או גם אכזר שלא בעת חמתו, עוד יש קצת תקוה, אבל היום הזה יהיה אכזרי בטבעו וגם בעת עברתו.

ועברה וחרון אף –
בארתי (בבאור המלות) ההבדל ביניהם,
כי חרון אף - הוא רק על מי שחטא כנגדו,
ועברה - הוא מה שיתעבר בעת חמתו להשחית הכל גם את מי שלא חטא נגדו.
ועל פי זה אומר כי היום הזה יבא על החוטאים, ובעברתו ישחית גם את מי שלא חטא שהוא כלל המדינה, ומפרש נגד עברה, לשום את הארץ לשמה, שהיא כלל הארץ והמדינה, ונגד חרון אף על החוטאים, אומר: וחטאיה ישמיד ממנה.

[יג, י]
כי כוכבי -
מצייר את היום כי חשכו שמשו וכוכבי נשפו מרוב הצרות שנתהוו בו.

לא יהלו -
בארתי בבאור המלות ההבדל בין אור, נגה, הלל,
כי אור - הוא המאיר לאחר,
ונגה - הוא המקבל אור מגשם אחר כמו הירח המקבל אור השמש,
והלל - הוא מה שנמצא הארה בעצמו ואינו מאיר לאחרים.
על זה אמר הכוכבים לא ימצא בעצמותם שום הלל וזוהר, השמש תחשך, ולא יהיה כמו בלילה עת תחשך השמש, שאז הירח תוציא אור מן השמש ותאיר לארץ, לזה אמר כי גם הירח לא יגיה אורו של השמש, לא יוציאנו להאירו לארץ ע"י אור חוזר.
והנמשל על מפלת שר בבל וכוכב הצלחתם בשמים ממעל.

[יג, יא]
ופקדתי -
לשון מינוי, ימליץ השם ימנה את הרעה למושל על בבל לשלם להם כרעתם.

על תבל -
כונתו כמו שכתוב בפסוק ט', שיעניש את החוטאים וע"י העברה הכללית תדבק הרעה על כלל התבל, גם אשר לא חטאו, באופן שהרעה יהיה לו פקודה על התבל שלא חטאו. והעון על הרשע שחטא.

והשבתי -
ובזה הזדים ומזידים וחוטאים ישבית גאונם ותקפם, והעריצים החזקים אשר לא הזידו לחטוא, רק שהתגאו ברוחם במלכותם, ובהם הגם שגאונם שהוא תקפם ועשרם אינו שנוא בעיני ה' אחר שלא הזידו ולא חטאו, מכל מקום אחר שגאותם שהתגאו ברוחם הוא שנוא בעיני ה' ישפיל גאות לבם.
והנמשל, שרי בבל ומלכם שהם חטאו והזידו לה' יענישם על זדונם וישבית מלכותם, והמון עם שלא חטאו, מכל מקום ישפיל גאותם על שהתגאו ע"י מלכות הזדון של נבוכדנצר. ועי' בבאור המלות.

[יג, יב]
אוקיר -
מבאר הטעם שיגדל הקצף על בבל כ"כ, כי גם אנוש הקטן ששפכו את דמו יהיה יקר אצלי יותר מפז, ואדם הגדול במעלה יהיה עוד יקר יותר מכתם אופיר שהוא יקר מפז.

[יג, יג]
על כן, אחר שאחשיב חשיבות בני אדם שנשפך דמם ע"י בני בבל, אשר אבדו גוים רבים.

שמים ארגיז וכו' -
רצה לומר שלא תהיה מפלתה רק למטה רק יעקר גם שרשה ומזלה למעלה, ומצייר כאילו ירגיז השמים שהוא המקיף וממילא תרעש הארץ אשר היא המרכז תוך עגולות השמים. בעברת ה' וביום חרון אפו בארתי למעלה פסוק ט'.

[יג, יד]
והיה -
עתה החל לצייר איכות אבדם והשמדתם בפרטיית, ומתחיל תחלה מן הנכרים אשר נמצאו בבבל מארצות שונות, אשר גרו או סחרו בה, באשר היתה צבי הארצות ומסחר העמים.

כצבי, וכצאן -
יש הבדל בין הצבי המודח ובין הצאן המפוזרות, כי הצאן צריכים אל הקיבוץ שיהיה העדר ביחד והרועה ישמרם מכל פגע, ואז הם בטוחים הגם שרועים בשדה או ביער, ובעת יתפזרו יאבדו ויהיו לטרף בפי זאבים, אבל הצבי מדרכו ללכת בדד ואין מטבעו שיתקבצו הצביים עדרים עדרים, כמו שכתוב דמה לך דודי לצבי על הרי בתר, רק שצריך הוא למעון ומקום מיוחד בו ישכון ויתלונן על שן סלע ומצודה ויסתר מן החיות החזקים ממנו, ובעת שידח ממעונתו ומקומו אינו בטוח מטרף, לפי זה הצבי מודח מבקש את מקומו, והצאן המפוזרות מבקשים את העדר שלהם, וצריכים להתקבץ.
כמשל הזה אמר כי הנכרים אשר ימצאו בבבל אשר עד עתה היה להם ארץ בבל כארצם, ועם כשדים כעמם, עתה בעת תלכד העיר יהיו נחשבים אם כצבי מודח המבקש את ארצו, ואם כצאן המפוזרות המבקשים את בני עמם.
ומפרש נגד כצבי מודח - איש אל ארצו ינוסו.
ונגד כצאן ואין מקבץ - איש אל עמו יפנו.
ורצה לומר שיפנה כל איש לבקש את בני עמו למען יתחברו ביחד וינוסו אל ארצם.

[יג, טו]
כל הנמצא -
הטעם שאיש אל עמו יפנו כי יירא לנוס לארצו בדד, כי כל הנמצא יחידי בדרך ידקר, והטעם שאיש אל ארצו ינוסו, ולא יתחברו עם בני בבל להלחם נגד האויב, כי כל הנספה אל צבא המלחמה - יפול בחרב.

[יג טז]
ועלליהם -
גם זה מוסב על הגרים בבבל מארצות אחרות, עולליהם אשר לא יוכלו לברוח עמהם ירוטשו אל הקירות לעיניהם באכזריות וישסו בתיהם וישכבו עם נשיהם. (ובזה אין כפל ענין במה שכפל דבר זה בפסוק י"ח, כי שם מדבר מבני בבל עצמם).

[יג, יז]
הנני -
עתה מתחיל לספר מה שיעשו לבני בבל עצמם, עליהם לא יבוא האויב כמו על הגרים הנכרים שיבואו לשוסס בתיהם בעד ממון לבד, כי מאתם לא יבקשו כסף וזהב אך נפשות, עליהם, על אזרחי בבל.

כסף לא יחשבו -
דקדק במליצתו כי הכסף לא היה בחשיבות אצלם למאומה, והזהב הגם שא"א כלל שימצא אדם שיכחיש חשיבות הזהב, מכל מקום הם לא יחפצו בו, רצה לומר שיניחו כל כסף וזהב וילכו רק להשמיד ולאבד.

[יג, יח]
וקשתות -
יש לומר פה שנמשך למעלה הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה, או יבואר שהניחו הנערים בהקשתות במקום החצים, וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע.

על פרי בטן וכו' -
הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן - הם יונקי שדים ובנים - הם הגדולים.
וההבדל בין רחם וחוס,
רחמים - לא יצדק רק על בעלי חיים שקצרה נפשו מראות בצרתם.
וחוס - הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו.
וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים. אבל באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת, לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם לא ירחמו, ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב.

[יג, יט]
צבי ממלכות -
שכל המלכיות היו נכנעים תחת בבל והיתה חמדת הממלכות, וידוע כי לפי גדולת גאון הממלכה וגדלה ראוי שעיר המלוכה תבנה לתפארת וכלילת יופי, ובזה בבל היתה תפארת גאון כשדים, שגאונה של כשדים היה מתפאר בבבל עיר הממלכה שהיתה נערכת ביפיה לעומת גאונה של כשדים, עתה תהיה כמהפכת וכו'.

[יג, כ]
לא תשב -
שתתישב בקביעות, ואף גם לא תשכן אפילו דרך עראי, (עיין באור המלות).

ולא יהל -
גם מי שיחשיך לו בנסיעתו בערב ויוכרח ללון שם לא יהל שם, היינו שלא ידליק שם אור וגם לא יחזיק כל דבר אשר לו הלל והארה פן ירגישו בו החיות והנחשים השוכנים בעיי החרבות. ואפילו הרועים הרובצים את צאנם ביום, ג"כ לא ירביצו שם כי יהיה מקום שמם לגמרי.

[יג, כא]
ורבצו -
מצייר ענינה כמדינה מיושבת שדרך להמצא בני אדם הדרים בבתים ובהמות הרובצים בשדות ועופות השוכנים על האילנות וילדים קטנים מרקדים ברחובות, נגד בהמות הרובצות אומר כי ירבצו ציים, נגד הגרים בבתים אומר כי יהיו אוחים מין קוף תחת אדם, נגד העופות השוכנים (כי לשון שכינה בא על עופות), אומר כי יהיו בנות יענה והמרקדים יהיו שעירים.

[יג, כב]
וענה -
בהיכלי השרים יש היכל גדול אשר שם יתקבצו כולם יחד להתענג בשמחה ושירים, וחדרים קטנים המיוחדים שיתבודד שם איש איש לבדו, על פי זה אומר כי האיים שהיא חיה הבאה מאיי הים, ואינה יכולה להתחבר אל יתר החיות הם יצעקו באלמנותיו שהם החדרים הקטנים, והתנים יצעקו בהיכל הגדול. וקרוב, הפסק מלכות אחת יהיה באחד משני פנים:
א) על צד העונש בשנתמלאה סאתה ובא עת פקודתה.
ב) מפני שהגיע זמן הצלחת מלכות אחרת ותמו ימי מלכות זו, כי אין מלכות נוגעת בחברתה, על זה אמר שמלכות בבל תכלה מצד שתי הסבות האלה.
א) על צד העונש כי קרוב לבוא עתה. עת פקודתה להעניש אותה על מה שהרעו והצירו לישראל.
ב) מצד שהגיע זמן מלכות ישראל ובנין בית הבחירה, שמוכרח שתכלה מלכות בבל תחלה, ועי"כ ימי בבל הקצובים למלכותה היו רק שבעים שנה מיום גלות ישראל, על זה אמר: וימיה הקצובים לה למלכות וממשלה לא ימשכו, כי יכלו לסוף שבעים שנה.